Made In Utopia

וכמובן שלא הלך לי, עוד תוך כדי הכתיבה של הפוסט הקודם ידעתי שזה לא ילך. הרי ברור לי שאני כישלון בתחום השליטה העצמית. אני לא יודעת כמה בדיוק אני שוקלת כרגע אבל ידוע לי שהמספר הוא מספר נוראי. אני שמנה, גדולה, מגודלת, בעלת משקל יתר. אלה לא רק מילות גנאי, עובדות אני מביאה בפניכם.

אני לא מצליחה לקחת את עצמי בידיים. פשוט. לא. מצליחה. לקחת. את. עצמי. בידיים. שיקח אותי השד, שיקחו אותי עשרה שדים. רק שמישהו יקח אותי מעצמי בבקשה. מאסתי בבעלות על הגוף הזה ועל הנפש החלשה הכלואה בתוכו. השמנתי נורא, הרסתי הכל. לא נותרו משלשלים, לא נותר כוח להקיא וגם מאוחר מדי. מאוחר מדי. מאוחר מדי.

השנאה העצמית יוקדת, שורפת, מכלה ואני לא מתכלית. רק גדלה ותופחת.

הדבר היחיד שנשאר? לרעוב, עד שמשהו או מישהו פה ימות.

בלי מטרות בלתי אפשריות הפעם. בלי יעדי השקלות. לא נשקלת עד להודעה חדשה.

1 2 3 4  5 6 7 8 9 10 11 12 13 14 15 16 17 18 19 20 21 22 23 24 25 26 27 28 29 30 31 32 33 34 35 36 37  38 39 40 41 42 43 44 45 46 47 48 49 50 51 52 53 54 55 56 57 58 59 60 61 62 63 64 65 66 67 68 69 70 71 72