מעיין הנסטי השופע אושר

יש לי צורך מוזר לחזור להרגלים ישנים, ואחד ההרגלים הוא לכתוב בבלוג הזה.

אל תדאגו, זו כנראה הפעם האחרונה שאכתוב כאן אי פעם, כי אם לומר את האמת אני חושבת שבלוגים הם דבר די מטופש (ובכל זאת אני פה).

אני לא מאמינה בכלל כמה דברים השתנו מהפעם האחרונה שעברתי פה, מהפעם האחרונה שבכלל נכנסתי לאתר הזה. אני לא אותו בנאדם, פשוט ככה.

עברתי כל כך הרבה, לרגע אני לא אתלונן, נהנתי כמעט מכל שנייה בחודשים האחרונים, לא היה לי דקה לנשום אבל חוסר הנשימה הזה היה נפלא.

החודשים האחרונים גבו ממני הרבה, אבל בכל זאת לא הייתי מחליפה את החוויות האלה בעד שום דבר בעולם.

כמובן שהדברים הבסיסיים לא השתנו, וכנראה שרק אני יודעת על מה אני מדברת, וזה בסדר.

כל האנשים המדהימים שהכרתי, הדברים שלמדתי, על עצמי, על אחרים, כל זה שינה אותי לטובה.

אני יכולה להגיד שאני בוגרת יותר (מצחיק שאני עוד כותבת בלוג הא?), בטוחה יותר, וחכמה יותר ולא רק בקנה מידה בית ספרי. כל כך מעבר לזה.

אני כל כך שמחה שהחיים גילגלו אותי לנקודה הזאת, שנייה לפני המתכונת הראשונה שלי, שנייה לפני העומס הריגשי המטורף (שהתחיל גם ככה), שנייה לפני שאני אעבור לחוויה הבאה- הנקודה שבה אני מסתכלת אחורה על החודשים האחרונים ואין לי תגובה אחרת חוץ חיוך.

הלוואי ותמיד יהיה ככה, גם עם הקושי וגם עם ההקרבה. אני מקבלת הכל אלי בהסכמה מוחלטת.

כשאני חושבת על הבגרויות שלי ועל זה שלא עשיתי עבודה, שלא למדתי למבחן, שלא סידרתי את החדר אני שומעת את הבכי של האמא השכולה בערוץ עשר והכל נכנס לפרופורציות. זה לא בסדר.

להתראות. או שלום.

הלוואי ויבואו רק ימים טובים.