השיחה הראשונה שלי עם נדב, 26, התקיימה לפני כעשרה חודשים. מאז, און אנד אוף, אנחנו מדברים, אך לא נפגשים. בחמשת החודשים האחרונים השיחות היו הרבה יותר אינטנסיביות ופעם אחת אפילו כמעט נפגשנו. ידעתי שנדב רוצה בי, אבל הקצב שלו הרבה יותר איטי משלי וחוץ מזה אנחנו מתגוררים במרחק רב זה מזה והזמנים שלנו לא הכי מסתדרים זה עם זה, אבל שמרתי על אופטימיות זהירה.
נדב הוא בחור בהיר וחטוב, עם עיניים בהירות מהפנטות וחיוך מדהים. הוא ביסקסואל שחי עם חברה שלו כבר תקופה ארוכה, אבל פעם בכמה חודשים הוא "חוטא" בסקס עם גברים שבו הוא אוהב להרגיש פסיבי, ועוד יותר מכך אוהב להרגיש כמו אישה חלשה וכנועה במיטה. דיברנו על הפנטזיות שלו לא אחת ועל הרגע שבו נממש אותן, אבל יום אחד לפני כשבועיים הודיע לי נדב שהוא החליט להתחתן עם החברה שלו ולכן הוא יורד מכל ענין הפגישה ביננו "בשלב זה". לדבר הוא דווקא רוצה, ואולי גם לפנטז, אבל נדב הוסיף כי "בקרוב לא תהיה פגישה". הוא אמנם השאיר לעצמו פתח לחרטה, אבל בקצב שהענינים היו יגעים איתו גם לפני שקיבל את ההחלטה, אין הרבה סיכוי שיקרה משהו ביננו חוץ מפנטזיות. למרות זאת, עוד לא ויתרתי. כל עוד קיימת משיכה, יש סיכוי שמתי שהוא זה יקרה.
החלטתו של נדב שהוא כבר המקרה השני שאני נתקל בו מעוררת אצלי את התהיה האם זה גורלו של כל ביסקסואל? תמיד ההכרעה תיפול לצד הנשי? תמיד צריכה להיות הכרעה? אין לי תשובות לענין הזה אלא רק שאלות.
לנדב, עוד ביסקסואל שחותך או לא חותך מעניני גברים לנשים בלבד, אני מקדיש את השיר המקסים The first cut is the deepest, במקור שיר של קט סטיבנס מ- 1967, אבל אני מעדיף את גרסתו של רוד סטיוארט מ- 1977 שאפשר לראות כאן:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
