פילבוקס

כששמעתי לראשונה את השיר החדש של דנה ברגר "דלתות נפתחות", הוא תפס אותי בשקט המלודי שלו, ברוך, בעצב, ובמילים הנוגעות של צרויה להב.

עוד מעט תמלא חצי שנה לפעם האחרונה שהייתי עם דותן, חמישה חודשים לפעם האחרונה שדיברתי איתו בטלפון, חודשיים להודעה הכתובה האחרונה שקיבלתי ממנו. כל כך הרבה משפטים בשיר הזה דיברו אלי, הזכירו לי מקומות כואבים ותקוות מתפוגגות שלא יכולתי שלא לדבר עליו ועל ההקשרים שאני רואה בשיר הזה ביחס אליו.

לא ידעתי אז שהחיבוק החם שקיבלתי ממנו הוא החיבוק האחרון, חיבוק רך ומוותר, חיבוק שנועד לחקוק זכרונות שילכו ויטשטשו עם הזמן. כמה לא הבנתי אז שדווקא הדלתות שנפתחו אז בפנינו יגרמו לו לקושי ולא לשמחה. אינני יודע אם דותן יצא להגשים חלומות או ויתר על חלומות שכבר היו לו בקשר אלינו, חלומות שיכלו להביא אותנו לירח אם לא לכוכבים. רציתי לומר לו שעצוב לבזבז כוכבים, אבל אין למי להגיד. ניסיתי להציל אותו מעצמו, אך כשלתי, למרות שהוא לא ציפה כי הוא ידע שהיחידי שיכול לעשות זאת זה הוא בעצמו. מרחקים עצומים של ספק הפרידו ביננו, הספקות שלו והספקות שלי, אך לא הצלחנו לחצות אותם. מדי פעם אני חושב על זה. מהרהר אם יכול היה להיות אחרת או שמא תמיד גורלנו הוא להתגעגע ולהיאבק.

אני אוהב את השיר הזה וכנראה שיקח זמן עד שתרפא אהבתי הנכזבת לדותן, אשר כבר אין לי כוח להיאבק עליה. יש לי את המייל החדש שלו שהגיע אלי בדרך שלעולם לא אוכל להסביר לו. יש לי גם את הטלפון שלו, אשר לגביו דווקא יש לי הסבר סביר איך השגתי אותו, אבל אני לא מעז להתקשר. אפילו לא לסמס. יש לי גם את הפייסבוק שלו, אך אינני בחברים שלו שם, אם כי נראה לי שאני יכול לשלוח אליו הודעה. אמנם הוא נכנס לשם בקושי פעם בחודש ואולי אפילו פחות, אבל אולי יום אחד הוא יראה אותה. אולי הוא גם יתייחס אליה, אבל סביר להניח שלא, אך אפילו את זה לא עשיתי. עדיין.