פילבוקס

עיר קטנה יש ושמה פילבוקס. אוכלוסיה: 1. מבקרים: כמות משתנה מיום ליום. זה כמובן אינו שמה האמיתי של העיר אלא שם בדוי, השם האמיתי שמור במערכת.

שדירה אחת מרכזית יש בעיר הזאת, היא שדרת האוטוביוגרפיה, אשר לאחרונה הציע חבר מועצת המחוז בו שוכנת העיר, מר עברי דַבֵּרִיבְרִית לשנות את שמה. מאז נודע שמה בתור שדירת קורות החיים. לי זה לא שינה כל כך אך חבר המועצה התעקש ונכנעתי. רחבה השדרה הזאת עד מאוד, מרובת עצים וספסלים למנוחה. חצץ לבן ונקי מרבד את מרכזה ואבנים משתלבות את נתיביה ומדרכותיה. משדירת קורות החיים מסתעפים כל רחובותיה של העיר פילבוקס. 

אוהב אני לשבת לפעמים על אחד הספסלים בכיכר המרכזית בשדירה ולהציץ לעבר אחד הרחובות הסמוכים. במיוחד חביבים עלי שלושה רחובות המסתעפים מהכיכר המרכזית בשדירה הזאת. אלה הם רחוב הסיפורים, רחוב השירים ורחוב התמונות.

אחד הרחובות העיקריים המסתעף משדירת קורות החיים הינו רחוב הסיפורים. שעות רבות אני אוהב לבלות ברחוב הזה, לבקר את בתיו הריקים, בהם התגוררו פעם דמויות שונות ומשונות. רוחות הרפאים שלהן עדיין מסתובבות שם לעיתים בלילה, אבל זה לא מפריע לי, אני אפילו אוהב לשוחח עימם ולהעלות זכרונות שאחר כך, בבית אני מעלה אותם על הכתב ושולח לעולם הוירטואלי הגדול בו נמצאת העיר הקטנה שלי. אין לי בעיה שגם הדמויות האמיתיות ששכנו שם פעם יבואו לבקר, זה אפילו ישמח אותי. אני אפסע לי בנחת ברחוב הסיפורים ואם אראה אחת מהן מציצה לעברי מבעד לחלון, אנפנף לה בידי בחיוך. לזכר ימים עברו, כי אני טיפוס נוסטלגי.

ארוך הוא רחוב הסיפורים עד מאוד ולמרות סיורי המרובים בו, טרם הגעתי עד קצהו. לעיתים אני תוהה מה צורתו ומה מסלולו והאם יש לו בכלל קצה. אולי אגלה בסופו של דבר כי מסלולו מעגלי ואמצא עצמי בסוף המסע עומד בתחילת הרחוב, בדיוק כמו ביום שפסעתי לראשונה לתוכו? ואולי יסתיים הרחוב הארוך הזה בתהום או במבוי סתום? אינני יודע עדיין את התשובה ואינני יודע מתי אדע, אם בכלל. בינתיים אני מטייל לי להנאתי ברחוב הזה ולפעמים קצת פחות להנאתי, פוגש פה ושם מבקרים לרגע ומשוחח איתם.

אך כאן יש בעיה קטנה אחת. לעיר הזו ושמה פילבוקס אין איש רשאי להכנס חוץ ממני. כל המבקרים בה מגיעים בדמותם הוירטואלית בלבד. הם יושבים להם בשקט ספונים לבטח בביתם ושולחים את דמותם לבקר בעיר שלי. בפעם הראשונה שפגשתי את אחת הדמויות החביבות האלה, ניסיתי להושיט את ידי לעברה, אך ידי אחזה אוויר בלבד והדמות החלה לצחוק. קצת נעלבתי בתחילה, אך הדמות הרגיעה אותי שאין בכוונתה ללעוג לי, אלא שזו הפעם הראשונה שפוגשת אדם כמוני שלא מבין את כללי הטבע הבסיסיים בוירטאלוספירה בה נמצאת העיר הקטנה שלי. "הרי זה חוק מספר אחד", אמרה אותה דמות חביבה, "אינך יכול לנגוע בדמות אלא אם ממש תצא החוצה מהעיר הקטנה שלך אל העולם הגדול שבחוץ!"

"אבל יצאתי פעמים רבות, ביקרת בערים נוספות, נחמדות יותר ונחמדות פחות וגם שם לא הצלחתי לגעת באף אחת מהדמויות שפגשתי. לרובם אפילו אין גוף ופנים, רק ענן מעורפל מסמן כי אכן עומדת שם דמות או קולה המהדהד המשוחח עימי !".

"אלו לא הערים שאליהן אני מתכוון", ענתה הדמות החביבה. "אלו ערים הנמצאות באותו עולם וירטואלי בו נמצאת העיר שלך, פילבוקס. אם רצונך לפגוש ממש דמות אחרת אתה חייב לצאת מהיקום הוירטואלי הזה ולבקר בעולם האמיתי."

"לא, לא, לא, עניתי לו. אני לא עוזב את העיר עבור אף אחד והתחלתי להשתעל ולהחנק מרוב לחץ".

"טוב, טוב, אל תתרגש", ענתה לי הדמות. "אתה לא חייב ממש לעזוב, אבל למה אתה עדיין ענן מעורפל? אני רוצה להכיר אותך ממש. לפחות לראות עם מי יש לי עסק. אנחנו נפגשים ומדברים, אני הראיתי לך את פני ואפילו אי אלו חלקים מגופי ובשבילי אתה עדיין רק ענן. ענן מעניין אבל יותר מדי מעורפל. זה כבר מתחיל לעשות לי כאב ראש. אולי תיקח אותי לביקור קצר ברחוב התמונות?"

"לא, לא, לא" נחרדתי. רחוב התמונות? הגזימה לגמרי הדמות החביבה הזאת. אמנם יש שם כמה מתמונותי שכל אחת מהן פחות מוצלחת מהשניה, אבל יש שם גם תמונות קצת שובבות. אני לא מכיר את הדמות הזאת כל כך טוב בשביל לקחת אותה לרחוב התמונות. בוודאי לא אם בטעות תתקל באיזו תמונה מוזרה שלי. בעיר הקסומה שלי, מיד ברגע שתתגלה תמונה של דמותי, ילבש גם הענן המעורפל את דמות התמונה. מאותו רגע כבר לא יעזור לי כלום. כל המבקרים יראו אל מול פניהם את דמותי האמיתית ולא את הענן המעורפל בו נוח לי להסתתר.

"אוקיי"  ענתה הדמות החביבה. אז לא רחוב התמונות, אבל אולי אפשר איזו סיור קצר ברחוב קורות החיים? או לפחות לאיזו הצצה קטנה לבית הפרטים האישיים. או אפילו רק למגירת הנתונים בארון השלישי מימין בבית ההוא. "מאיפה אתה יודע על המגירה הזאת?" שאלתי את הדמות החביבה. "מה זאת אומרת מאיפה?" ענתה הדמות, "בכל עיר בעולם הזה יש רחוב קורות החיים ובכל רחוב כזה יש בית הפרטיים האישיים והרי דבר ידוע לכל הוא בארון השלישי מימין בכל בית כזה יש מגירת עליה כתוב 'נתונים'. לא יתכן שלא ידעת את זה. זה חלק מעובדות החיים, ידידי."

ומה בדיוק מענין אותך לראות במגירת הנתונים בבית הפרטים האישיים?" שאלתי.

"מה זאת אומרת מה? את הדברים הבסיסיים כמו: גיל, גובה, משקל, שיער, מקצוע, מצב משפחתי, מה עשית בצבא וכאלה. ויש שם גם מעטפה עם מפתח לכספת הנתונים החסויים שאי אפשר להגיע אליה אלא אחרי שפותחים את מגירת הנתונים, מה גם על זה לא ידעת?"

"מצטער, אך אפילו בעיר הקטנה שלי, עוד לא עלה בידי לבקר בכל הרחובות ובכל הבתים. זו פעם ראשונה ששמעתי על כך", אמרתי לו, "אבל המגירה תהיה בוודאי ריקה, כי לא מילאתי שום פרטים אישיים".

"אתה ממש לא יודע כלום על העולם שאתה חי בו, נכון? תגיד לי, מתי נולדת, אתמול?"

"האמת שאין לי מושג. אני לא ילד, אתה יודע. אני יכול להסתכל על עצמי ולדעת בערך בן כמה אני, אבל אני לא ממש בטוח. כאילו נמחק לי הזכרון או משהו. יום אחד לפני כעשרה חודשים מצאתי את עצמי מסתובב לבד בעיר הזאת בלי להבין איך הגעתי לשם ומאז אני מנסה להבין מה קורה איתי בכלל."

"דווקא מהשיחות שלנו ומהסיפורים שלך חשבתי שאתה יותר בעניינים..." הרהרה בקול הדמות החביבה "אבל אתה אומר לי שאתה חדש בכל העולם הזה?"

"כן, משהו כזה" עניתי לו.

"אז בוא אני אסביר לך משהו לגבי מגירת הנתונים. זוהי מגירה קסומה. כל הפרטים האישיים שלך נמצאים בה בלי שאתה צריך למלא שום טופס. כל אחד מהם כתוב על פתק אחר, מה אף פעם לא פתחת אותה?"

"לא", עניתי "אפילו לא ידעתי שהיא קיימת בכלל."

"רק אתה יכול לפתוח את המגירה הזאת ולשלוף ממנה את הפרטים האלה, אבל יש בכך סיכון מסוים" הסבירה הדמות.

"מה יקרה אם למשל אני אוציא מהמגירה את הפתק לגבי הגובה שלי?" שאלתי.

"פשוט מאוד," ענתה הדמות "מיד באותו רגע ילבש הענן שלך את הגובה שמצויין בפתק.

"ואם אוציא ממנה את הפתק עם צבע העיניים?"

"מיד יתווספו לענן שלך זוג עיניים באותו צבע" ענתה הדמות.

"אז למעשה אם אוציא את כל הפתקים מהמגירה הזאת ילבש הענן שלי את דמותי?" שאלתי.

"פחות או יותר," ענתה הדמות "כי זה עדיין פחות מדוייק מאשר לבקר ברחוב התמונות, אבל לפחות הענן שלך יהיה פחות מעורפל. מה אתה לא רוצה שאנשים ממש יכירו אותך?" שאלה הדמות ואני רק התעטפתי בשתיקתי, נפרדתי ממנה לשלום והמשכתי לדרכי לבקר ברחוב השירים החביב עלי במיוחד.

רחוב עקלקל הוא רחוב השירים הזה, וממקום בחלקה הגבוה יותר של העיר. במספר מקומות עובר הרחוב ממש בסמוך לרחוב הסיפורים ומביט עליו מלמעלה, לעיתים הוא אף חוצה אותה וחזר וחוצה אותו באחד מפיתולי הרבים. בתים רבים יש ברחוב הזה ובכל אחד מהם מתגוררים שירים שונים ומשונים. יש בית השירים החדשים המחולק קומות קומות לפי סגנון המוסיקה. אני אוהב במיוחד לבקר בו בקומת הרוק וקומת הפאנק-רוק, אבל לפעמים אני שומע איזה צליל מענין סתם מקומת הפופ וקופץ גם שם לביקור. בקומת הרוק וקומת הפאנק-רוק אני אוהב לבקר דווקא את השירים הנדירים יותר, את הבלדות רבות העוצמה שאין להקת רוק או פאנק-רוק שמכבדת את עצמה שלא יצרה כמה מהן. גם בהיכל השירים העבריים אני אוהב לבקר, אבל שם אני עובד ביעף על קומת השירים החדשים, טועם לרגע ויורד למרתף לקומת השירים הישנים והישנים מאוד. בכלל אני אוהב לבקר בקומות המרתף של כל הבתים ובעיקר של הבית האנגלי, הבית הספרדי, הבית הצרפתי והבית האיטלקי. שם אני מוצא את הדברים המיוחדים ביותר. שירים ישנים, חלקם נשכחים מלב. שירים עתיקים עמוסי הררי אבק. אזוב ועצבת מסביב והמון המון אוצרות. כמוצא שלל רב אני חוגר סינור, מצטייד במטלית, מברשת וקצת מים וחומרי ניקוי ומתחיל לחשוף את האוצר הארכיאולוגי הבלום הזה.

אחרי שהושלמה מלאכת הנקיון אני לוקח אחד או כמה מהשירים היפים האלה ויוצא איתם לסיבוב. הם מאוד שמחים על כך, אפילו אם הם שירים עצובים. כבר שנים הם לא ראו אור שמש והטיולים איתי הם גולת הכותרת עבורם. הם אוהבים במיוחד כשאני לוקח אותם לרחוב הסיפורים. שם הם ממש מתחילים להשתולל וקצת להתפרע, עד שכל היצורים המוזרים ברחוב הזה שומעים ומתחילים לקפוץ מהחלונות מרוב שמחה ולהצטרף לחגיגה. הראשונים להצטרף להשתוללות הזאת הם האסוציאציות. יצורים קטנים ובלתי מזיקים אבל פרועים למדי. אוהבים לקפוץ דווקא על השירים הלא נכונים ולהוציא מהם דברים שאפילו יוצרי השירים לא ידעו שנמצאים שם. השניים להצטרף לחגיגה הפרועה של השירים והאסוציאציות ברחוב הסיפורים הן המוזות. יצורים עדינים ומפונקים שלא אוהבים במיוחד לעזוב את הבית אלא בפיתויים רבים. הפתוי האולטימטיבי עבורן הם מסיבה פרועה באמצע רחוב הסיפורים של השירים עם האסוציאציות. הן לא יכולות להרשות לעצמן לא להשתתף במסיבה הזאת. אני מביט על כל היצורים החביבים האלה, יושב לי לנוח על איזה ספסל ברחוב, מוציא את הלפ-טופ, מתחיל לכתוב את שרואות עיני ונזכר בכל מיני דברים. 

פעם, כשרק הייתי מגיע לביקור ברחוב היו האסוציאציות והמוזות קופצות מיד מהחלונות לרחוב (אני לא מבין למה הן לא יורדות במדרגות כמו בני אדם, אך מה לעשות, הן לא כאלה) ומתחילות להשתעשע איתי. לא היה צריך שום שירים או אביזרים אחרים כדי לפתות אותן לצאת מהבית. בזמן האחרון הן השתנו ואני חייב לעמול קשה יותר כדי שהן יואילו בטובן לרדת אלי. אני מפתה אותן בממתקי שירים, בתמונות מסוכרות ולפעמים בתדפיסי מיילים מבושמים. רק אז הן מואילות בטובן לרדת ורק אז אני יכול להתחיל לכתוב.

הכניסה לרחובות השונים בעיר שלי אסורה בתכלית אלא אם יש תמרור שמאפשר את הכניסה או שאני לוקח את אחד המבקרים בעיר שלי לסיור מודרך. על רחוב הסיפורים שמתי מזמן תמרור המאפשר את הכניסה לכל המבקרים. על רחוב קורות החיים, בנוסף לאיסור הכללי, הצבתי תמרורים מפורשים, רמזורים שכל הזמן מראים אדום ובמקומות מסויימים אפלו התקנתי שערים חשמליים אשר השלט הפותח אותם אצלי בלבד. 

אם לומר את האמת אז רוב הרחובות בעיר שלי סגורים ומסוגרים כמו רחוב קורות החיים. עד היום רק מתי מעט קיבלו ממני איזה סיור מודרך ברחובות האסורים האלה, אבל בדרך כלל זה היה סיור קצר מאוד שלא גילה להם הרבה ומיד כשהגענו לפינת רחוב הסיפורים לקחתי אותם לשם שישכחו מסקרנותם לגבי אותם רחובות אסורים.

רק לאחרונה החלטתי לפתוח לתנועה עוד כמה רחובות קטנים, הסמוכים לרחוב קורות החיים. אלו הם סמטת ההרהורים, מעלה ההגיגים ורחוב הדעות. לא ביקרתי הרבה ברחובות האלה בזמן שאני בעיר הקטנה שלי, אלא בתחילתם בלבד ואין לי מושג מה קורה הלאה במעלה הרחוב. אין לי אפילו מושג אם קצרים הם או ארוכים, אם רחבים או צרים כבתחילתם. אין לי גם מושג אם אני אעשה הרבה סיורים ברחובות האלה או שאמצא עצמי במהרה משוטט שוב ברחוב הסיפורים כהרגלי.

בזמן האחרון שמתי לב לבעיה נוספת שנוצרה בעיר הקטנה שלי ועדיין לא החלטתי כיצד להתמודד איתה. אומנם הכניסה לרחוב קורות החיים אסורה, אבל על היציאה מעולם לא חשבתי. לאחרונה החלו כמה אסוציאציות שובבות ומוזות מפונקות לצאת להן משדירת קורות החיים לטיול יומי ברחוב הסיפורים בלי לשאול  אותי בכלל. נמאס להן קצת בשדירת קורות החיים, שאיש כמעט אינו מבקר בה חוץ ממני והן יצאו לשאוף קצת אוויר צח. מבלי לדעת שהן באו משם ישבתי לשוחח עימן שם על הספסל החביב עלי ברחוב הסיפורים וכך התרגשה עלי הצרה הזאת. בלי להרגיש הן קפצו לי הישר לתוך הסיפורים ופגשו את המבקרים ללא כל אישור. מזל שהיו שם עוד הרבה יצורים מרחובות אחרים אז הן קצת נבלעו בכל הבלגן, אבל אני יודע את האמת. חלק מהן  הגיעו הישר משדירת קורות החיים עצמה וזה מסוכן. מה הטעם לאסור כניסת מבקרים לשם אם המוזות והאסוציאציות יוצאות החוצה ונפגשות איתם לבד? אולי אני צריך לפתוח גם את השדירה ההיא לביקורים מסודרים. ביקורים מוגבלים תחת פיקוח או משהו כזה? רק מהמחשבה על כך נכנסתי שוב לסרטים. וגם לאיזה התקף שיעול ופריחה טורדנית. אולי זה קצת פסיכוסומטי, אבל אני סובל מכך סבל של ממש. אני יושב על חבית של חומר נפץ, אבל אני ממשיך להיות אופטימי, מנסה לשלוט בעיר הזאת ביד רמה ומקווה שאני אצליח ורק שכל העסק הזה לא יתפוצץ לי יום אחד בפרצוף.  

אחד המבקרים בזמן האחרון אמר לי שנראה לו שכל העיר הקטנה שלי יושבת באיזה שהוא ארון ענקי ושדלתות הארון ממולכדות בפחדים. היתכן? עיר בתוך ארון ! ומי אחראי למלכוד הזה לכל הרוחות? לא כל כך האמנתי לו, אבל ליתר בטחון לא ניסיתי לעזוב את העיר. בינתיים טוב לי פה ובכלל מה מחכה לי בחוץ? אולי עולם ומלואו? אולי ים רחב וגדול שכל מה שאני צריך לעשות הוא לטבול בו את הרגליים או לתת קפיצה אחת ושתיים ישר למים בלי לחשוב יותר מדי. זה נראה לי קצת מפחיד. לך תדע מה אני אמצא שם...