פילבוקס

כבר כמעט שבועיים מאז לילה הבלהות ההוא שאני ברגיעה יחסית. כמעט שבועים שאני לא אונליין באטרף. כמעט שבועיים שהפסקתי לחפש סקס כל יום וכמה פעמים ביום. כמעט שבועיים שאני לא מקבל כמעט הודעות מבחורים חרמנים. כמעט שבועיים שאני בקושי עושה סקס. כמעט שבועיים ואני הולך ומתפוגג בלי שנראה שזה מפריע לאף אחד מיזיזי או סטוצי. עולם כמנהגו נוהג. היה איזה משהו טוב אפילו ברגיעה הזאת ויכולתי להתמקד בדברים החשובים באמת, כמו לקדם עניני עבודה שונים שקצת הוזנחו, אבל יש גם דאגות. הדבר שהכי מפחיד אותי בקשר לתקופת השקט שלי הוא שישכחו אותי ויעברו הלאה.

דני

במיוחד הדאיג אותי דני, 25, שאיתו הסקס הכי טוב שלי כבר יותר משנה וחצי. בזמן האחרון המפגשים שלנו הלכו והתרחקו זה ומזה, פעם בחודש או אפילו פחות, כשעל כל פגישה אני צריך "לבזבז" עשרות נסיונות סרק הנתקלים בכל מיני תירוצי "אין לי זמן" כאלה ואחרים, אבל מצד שני כל פעם שאנחנו נפגשים הוא מפליג במחמאות כמה זה כייף ואיך הוא יכול לשכוח שזה כל כך כייף. כשהוא אומר את זה, אני מרגיש אפילו בשמץ של תקווה מצידו שהלוואי שיכולנו להפגש יותר. אולי, אבל לא נראה שהוא עושה מאמץ מיוחד שזה יקרה. "זה רק סקס, אחלה סקס, אבל רק סקס, בוא לא נעשה מזה משהו שזה לא" הוא אמר לי בהזדמנות כזו או אחרת.

האם אני לא חסר לו? או יותר נכון, האם הסקס איתי לא חסר לו? האם הוא כבר בדרך ליזיז הבא שלו, ואולי הוא מצא כבר אחד כזה? מחשבות. דאגות. קשה לוותר על יזיז כל כך מענג, אפילו אם זה רק סקס. עד לפני יומיים גם הוא לא נכנס לאטרף, במשך תקופה דומה לתקופת העדרותי משם. האם יתכן שהעדרותו מאטרף קשורה להעדרותי? סביר להניח שיש לו סיבות אחרות לכך, אבל מה שמטריד יותר הוא העדר האסמסים. בעבר הייתי מסמס לו כמה פעמים בשבוע ומנהל איתו איזה שהוא דיאלוג. הייתי מחזר ומפתה עד שפעם ב.... זה גם היה מצליח לי והיינו קובעים פגישה, אבל בתקופה השקט הזו שלי לא סימסתי לו כלום וגם הוא לא יזם שום סמס בעצמו. האם הוא חשב שאני משחק איתו משחק של "מי ישבר וישלח הודעה לשני קודם?"  סביר להניח שעבר לו הרהור כזה בראש, למרות שלא שיחקתי שום משחק. פשוט לא בא לי בכמעט שבועיים האלה לרדוף אחרי סקס, לא באטרף ולא באסמסים.

היה גם ברור לי מי ישבר קודם. ברור שאני. הפחד שלי שהוא [ובכלל בחורים] ישכחו מקיומי וימשיכו הלאה, פשוט גדול מדי. אז למרות שלא היתה לי שום מטרה קונקרטית, שלחתי לו היום הודעה: "היי דני, מה שלומך, נעלמנו קצת..." ואולם עד כתיבת הפוסט הזה דני לא ענה. הוא יותר מדי תכליתי כדי לענות להודעה שלא מובילה לשום מקום, והוא גם יודע שבסופ"ש אני לא ממש פנוי לפגישות. הוא גם אוהב לשחק, אז כנראה שאצטרך להשקיע בהודעה יותר עסיסית או ידידותית מאשר מה שכתבתי, כדי לזכות לתשובה ממנו. סבבה. אני אוהב לשחק איתו, למרות שאני תמיד מפסיד, אבל בין אם אני מפסיד או מנצח זה לא ממש משנה, כל עוד בסוף הדרך מחכה לי הישבן הקטן והחם שלו, שאני מאוד מתגעגע אליו כבר... יאמיי...

מי בכל זאת התעניין בי?

היו בכל זאת כמה צדיקים או שמא חרמנים בסדום, שהתענינו בפשר העדרותי הפתאומית מאטרף.

האחד הוא יובל, כמעט 40, בהיר חטוב חלק וקצת נשי שלא בא לי לזיין אותו, אחרי כמה נסיונות כושלים, אבל מנסה כל הזמן לפתות אותי בעזרת בחורים חמים וסקסיים שהוא רוצה להביא לשלישיה איתי.

השני הוא פדרו האינדיאני, 25, שהוא דווקא מתעניין אמיתי. פרגן לי על החלטתי לקחת פסק זמן מסוים ודורש בשלומי מדי פעם באסמסים חביבים.

השלישי היה כרמל, 40, שהיה לי איתו רק סטוץ אחד לפני שנה, שמושך אותי ונמשך אלי אבל מסובך מדי בענינים שלו ואמר לי שהוא רוצה אותי רק בתור ידיד ולא יוכל להיות ביננו משהו אחר, אם כי אני ממשיך לקוות שיום אחד הוא יחליט אחרת. כרמל נוהג להתקשר אלי בעיתות מצוקה כי הוא יודע שתמיד ימצא אצלי אוזן קשבת ולב פתוח. השבוע הוא צלצל ואמר שירצה להפגש איתי לשיחה ואולי ארוחה בשבוע הבא. אחלה.

הבחור האחרון שגילה שמץ התענינות היה להפתעתי היה אור, 25, הברזילאי השחום הסקסי והשרלילן. למרות כל הזיונים שלו כנראה שמורה לו פינה חמה בישבן גם לזין שלי. הוא סימס לי פעם אחת ולא עניתי ואחרי כמה ימים סימס לי שוב: "מה המצב? איפה נעלמת..." ואחרי שעניתי הוסיף שגם הוא עובד קשה בשתי עבודות אבל "פנוי מוקדם בבקרים וגם בלילות פנוי בשבילך תמיד :)". אהבתי את זה, אבל מלבד להודות לו לא עשיתי עם זה כלום.

אחרי כמה ימים הוא סימס לי שהוא הולך למחרת לגעש והזמין אותי לבוא אליו בבוקר לפני שהוא הולך. עניתי לו שאני עסוק בעבודה בבוקר בלסיים כמה ענינים לפני סוף השבוע, אבל שאם אצליח לסיים אותם בזמן, אז יש מצב שיותר מאוחר אני באמת אגיע לגעש. אור התלהב ואמר: "סבבה, תבוא לגעש. יהיה כייף. נהנה ביחד כמו תמיד... מה שכן, אין קליטה שם, אבל אם תגיע תמצא אותי." למחרת הגעתי לגעש בשעות הצהרים ואכן מהר מאוד מצאתי אותו. יותר נכון, הוא מצא אותי, אבל על כל כבר בפעם הבאה.

ולכל התקופה הקצת שקטה שלי, בחרתי בשיר "ימים של שקט" של להקת לולה  משנת 2000:

כשסיפרתי לארי הירושלמי, ידיד הנפש שלי, על כל הפרשה הוא נזהר בדבריו אבל בין השורות יכולתי להבין שהוא היה מגיב כפי ש- 99% מהאנשים היו מגיבים והיה מעיף את דותן לכל הרוחות. טוב, ארי הוא גם הרבה יותר אימפולסיבי וקצר רוח ממני. על דבר אחד הוא הסכים איתי, שאני צריך למצוא דרך להרגע. "געש זה רעיון טוב", הוא אמר לי, "תלך, תנקה ראש, תזיין, ותפסיק לחשוב עליו על הזמן ולהכנס לסרטים".

על דבר אחד ארי הצטער וזה על כך שלא הצעתי לו לבוא איתי, אבל כבר היה לי רעיון אחר בראש, לאור שיחה שהיתה לי כמה ימים קודם לכן עם פדרו האינדיאני, 24. צלצלתי לפדרו ושאלתי אם הוא אכן בחופשה ואם עדיין בא לו ללכת לגעש, והוא הגיב בהתלהבות.

הים היה מושלם, ופדרו ממש השתדל להנעים את זמני. העברנו בחוף שעות ארוכות של שכשוכים וסתם רביצה על החול החם, נהנים מהשקט ומהרוח הנעימה. אכן ניקוי ראש מוחלט. לא רק נחנו שם בחוף, אלא גם התחרמנו, אך כל פעם שנגעתי בו נדדה מחשבתי רק לכמה שהייתי רוצה לגעת שם בדותן על החול החם, ולא בו. השתדלתי לשכוח. השתדלתי להטביע את יגוני בישבנו המזמין של פדרו שהתאווה מאוד לקבל את הזין שלי, אבל הראש שלי היה במקום אחר. זיינתי, ליטפתי והתחרמנתי אבל זה לא היה זה. פדרו היה מישהו מוכר מדי ומישהו שחום מדי. הרגשתי שכדי לשכוח קצת מדותן, אני צריך איזו טוויסט, איזו התרגשות חדשה, איזה אתגר מעניין.

היינו כבר אחרי הסיבוב השני או השלישי של הסקס. פדרו כבר גמר פעם או פעמיים, אך אני עדיין לא. הייתי מפוזר מדי וטרוד מדי. רבצנו לנו על החוף הנעים וסקרנו את הסביבה שהיתה די ריקה, באופן מפתיע ליום החם ההוא.  זה היה הרגע בו ראינו את הבחור ההוא מגיע וכשחלף לידינו החלטתי לנופף לעברו ולומר לו שלום, הוא החזיר חיוך ואמר גם "שלום" אבל אז הטלפון שלו צלצל. בחוף הגדול הזה אין כמעט קליטה סלולרית, אבל מסתבר כי קרוב למקום בו ישבנו היה אזור של קליטה, מה שגרם לו להעצר שם, לנהל את השיחה שלו ולבסוף להתיישב שם במקום, במרחק לא רב מאיתנו.  

הבחור היה בהיר, נאה ונראה לי כבן שלושים ושנינו הבטנו לעברו כשהחל להתפשט, ובחנו בתשומת לב את ישבנו המקסים.  למרות שפדרו פסיבי, הוא יודע להעריך ישבן יפה כשהוא רואה כזה, והוא מיד אמר לי שיש לבחור ישבן יפה. עניתי לו שאכן הישבן של הבחור מאוד מושך ובא לי עליו. "אז לך דבר איתו" אמר פדרו, אבל עניתי לו שאני מתבייש. אמרתי לו שאני לא הטיפוס שמתחיל עם בחורים על החוף ומעדיף שיפנו אלי ויראו התענינות לפני שאני עושה משהו.

בינתיים הבחור נכנס לים ומבטי העורגים ליוו אותו בדרכו. "לך על זה" דירבן אותי פדרו. "לא יפריע לך?" שאלתי. "ממש לא" פירגן לי פדרו בקלילות שלא נתקלתי בה עם בחור כלשהו בעבר, ואהבתי את זה. לא הייתי בטוח אם יהיה לי אומץ לעשות משהו אבל הבנתי שזה "עכשיו או לעולם לא". קמתי ונכנסתי לים גם כן. שמתי לב שעוד בחור נכנס לים במרחק מה והיתה לי תחושה שגם הוא מתקדם לעברו של בעל הישבן המקסים, אבל אז אזרתי אומץ והתקרבתי אליו עוד יותר עד שיכולתי לדבר איתו.

דיברנו קצת על היום החם ועל המים הקרירים. הבחור סיפר לי את שמו וגם אני סיפרתי לו ואז שאלתי מאיפה הוא והתברר שהוא חי בכלל בחו"ל ורק היה בביקור בארץ. דיברנו קצת על מה שעשה פה ועל מה שעושה בחו"ל והיתה שיחה קלילה ונעימה. הרגשתי איתו חופשי ומשחורר למרות שהכרנו רק לפני כמה דקות, ואולי בעצם מהסיבה הזו.  היה לי קריר במים ואף רעדתי קצת מקור. אמרתי לו שקצת קר לי ושאלתי בחיוך אם אפשר חיבוק. הבחור חייך, אמר "בוודאי" והתחבקנו שם חיבוק חמים ונעים, אם כי קצר.

למרות ששנינו היינו ערומים, זה נדמה יותר כמו חיבוק סחבקי מאשר חיבוק חרמני, ואני רציתי יותר. הייתי זקוק למנת חום ואינטימיות, ובא לי לקבל אותה ממנו. התקרבתי אליו שוב ונצמדנו זה לזה, הפעם לחיבוק ממושך יותר ונשיקה. זה היה קצת הזוי אבל שנינו זרמנו עם זה בכייף.

לא שאלתי בכלל אם הוא אקטיבי או פסיבי ומה הוא אוהב ואיך או כל השאלות האטרפיות האלו. היננו שני גברים שרצו מנת חום ואינטימיות ונתנו אותה זה לזה. מבחינתי, כל בחור הוא פסיבי עד שיוכח אחרת, והבחור הזה לא עשה שום דבר שיוכיח לי אחרת. להיפך. הוא מישש לי את הזין ואהב את מה שמצא ואז, תוך כדי החיבוק, הוא כרך רגליו סביב מותני כשזין זקור נודע בזין זקור והתנשק איתי שוב, הפעם נשיקה עמוקה וחמה יותר, מה שגרם לו לצחוק קצת במבוכה.

היה נעים, אבל מלבד מזמוזים חמימים בים לא עשינו כלום. הבחור היה קצת ביישן מדי לסקס על החוף, למרות שבא מאוד לשנינו. לעת פרידה הוא נתן לי את הניק שלו באטרף אבל חזר למחרת כבר לחו"ל ולא הצלחנו להפגש שוב. הוא היה הבחור הנכון בזמן הנכון, ולמרות שלא היה בינינו סקס, זה היה מה שהייתי צריך. הכל בזכותו של פדרו שפרגן, דירבן והתייחס בנונשלנטיות לכל הענין.

למרות כל הסקס עם פדרו וכל המזמוזים עם הבחור מחו"ל,  לא גמרתי.  לא הפריע לי שחרמנותי רק מצטברת וקיוויתי שאולי זה סימן טוב. סימן שאני צריך להשאר טעון וחרמן עוד. סימן שאולי אני צריך לשמור הכל לדותן. סימן שאולי, למרות הכל, הכל יסתדר איתו, אבל עדיין לא היה לי מושג איך. למחרת הייתי עתיד לגלות...

הכל החל בגלל העקשנות האופטימית שלי, אולי גם בגלל שאני לא נוטר טינה, ובמיוחד בגלל שאני לא אוהב ענינים לא פתורים. חוץ מזה, נרגעתי מהכעס על לירון, 24, בגלל ההתעלמות שלו והתחלתי לחשוב שאולי פיספסתי משהו, ואולי הוא כועס עלי מאיזו סיבה לא ידועה וסתם כך אנחנו נשארים כל אחד מבוצר בחומות הכעס שלו בגלל משחקי אגו. לכן, כחודש אחרי שחשבתי שהקשר עם לירון, 24, נותק סופית ואף כתבתי על כך כאן, שלחת לו איזו יונה עם עלה של זית בדמות הודעה קצרה במסנג'ר.

ההודעה היתה מעין התייחסות למשפט שלירון אוהב לצטט שלטעות זה אנושי ולסלוח זה אלוהי, אז כתבתי לו כך: "אני לא אלוהים ואני לא הסגן שלו אבל אם צריך לסלוח אז סלחתי ואם פגעתי בך באיזו דרך, אז אני מצטער על כך. לא אוהב כעסים, הם סתם מעיקים שלא לצורך. שיהיה לך יום נפלא :)"

תשובתו הפייסנית של לירון למחרת היתה " היי, נחמד, סלחתי לך".

התעקשתי לחפור עוד קצת והשבתי: "לא שאני יודע בדיוק על מה, אבל שיהיה... התגעגעתי לשיחות שלנו" ורק אז ענה לי לירון על מה בעצם הוא כעס, והתברר שזה רק ענין של אי הבנה שנובע מכך שמסרים כתובים לא תמיד נשמעים כמו שהם אמורים להיות בגלל שלא רואים ולא שומעים את האינטונאציה של מי שאומר אותם.

בכל אופן, אחרי שיושרו ההדורים דיברנו קצת על לימודים ומבחנים ואמרתי לו שאם בין לימודים ועבודה בא לו להפגש באיזה בית קפה ולדבר קצת זה יכול להיות נחמד. בתגובה הציע לירון ללכת יחד לגעש, לקחת פסק זמן קצר מהלימודים והעבודה ולתפוס את היום החמים ושטוף השמש שהיה אמור להיות בתחילת השבוע [ואכן היה] וללכת לנקות ראש. ההצעה מצאה חן בעיני מאוד. לא היה בה שום פן חרמני [כמעט...] ובאמת שחשתי שאני זקוק להטענת מצברי האנרגיה שקצת התרוקנו לי לאחרונה ולהרגעת התסכול הגובר והולך שגובר לי בגלל מה שקורה [או יותר נכון, מה שלא קורה] עם שחר.

בדרך אל הים עוד היו קצת עננים וחששתי ששוב ניפול על יום מעונן וקריר אבל חצי שעה אחרי שהגענו לחוף געש, העננים זזו, והשמש קרנה במלוא עוזה. היה חמים ונעים. ראיתי על החוף את דיטר הגרמני בן הארבעים ומשהו, שכנראה שורץ כל הזמן בחוף הזה, ואמרתי לו "היי" והוא ענה ב"היי" מחוייך אבל המשיך הלאה כשלא רמזנו לו להצטרף. אבל עד מהרה מצא לו דיטר איזה בחור משועמם בחוף שבא לחפש אותו דבר ונעלם איתו לצוק שמעל. 

לירון ואני, לעומת זאת, התיישבנו לנו על רצועת חוף חולית וריקה מאדם, פרשנו את המגבות והתיישבנו להתרגע. דיברנו לא מעט, עזרתי לו לפתור איזו עבודה שהיה צריך להגיש בלימודים שלו [כי זה התחום שאני עוסק בו] וסיפרתי לו על שחר ועל ההתלבטויות שלי מה לעשות ביחס אליו. גם לירון סיפר לי מה עבר עליו בזמן האחרון והיתה שיחה טובה ונעימה. אחרי זמן מה פשוט התפשטנו והפקרנו את גופינו לקרני השמש החמימות לאיזו אמבטית שמש נעימה.

לא היה סקס אם כי היה קצת מתח מיני בלתי ממומש, שכנראה היה מי שהבחין בו כי פנו אלינו שני בחורים שעברו בחוף בהצעה להצטרף אלינו, אבל נענו "לא, תודה, אנחנו רק משתזפים..." היה גם מישהו שעבר וראה אותי עושה ללירון מסאז' לשכמות, ואולי אף הבחין בזקפה המתעוררת שלי [מה לעשות שמסאז' מחרמן אותי...חחח] וכנראה חשב שאנחנו בדרך לסקס ושאל אם הוא יכול להסתכל, אבל נפנפנו גם אותו.

זה באמת היה מילוי מצברים ששנינו נזקקנו לו. אחרי כמה שעות חמימות של בטלה בשמש עלינו למזנון על החוף וזללנו שם שניצלונים עם צ'יפס [טעים מאוד ומומלץ!] מלווה בכוסיות ריזלינג בשביל הכייף וקולה בגלל הצמא, ואחר כך עברנו לנוח ברכב מול השקיעה, לשמוע מוזיקה ולהתלטף קצת בגלל הצורך הטבעי בקצת חמימות אנושית, ונסענו חזרה.

"היה ממש כייף אתמול" כתב לי לירון למחרת ועניתי לו שגם לי.

הקיץ אמנם כבר עבר מזמן אבל השבוע הוא נתן גיחה קצרה ועזב שוב לימים של גשם וסערות, וזו הסיבה שבחרתי לסיים עם שירה של A-ha - Summer Moved On משנת 2000 [שבוצע על ידה בהופעת איחוד חד פעמית כבר בטקס פרס נובל- 1998 אבל יצא לחנויות רק ב- 2000]: