פילבוקס

כבר תקופה ארוכה אני מרגיש שהתימני הרזה השחיף עם העיניים הירוקות כבר לא חרמן עלי כמו פעם, או שמשחק אותה לא חרמן ולא הבנתי למה. הפגישות איתו הפכו לנדירות וכל הנסיונות שלי לנגן על כינור החרמנות שלו נכשלו כשלון חרוץ. רק כשהחורף החל לעזוב והאביב הקייצי הגיע, חשתי באיזו התעוררות אצלו, אבל לא התעוררות חרמנית, אלא התעוררות של הרצון לנסוע איתי למקום היחידי שמסוגל להזיז אותו לכיוון של פגישה איתי, לגעש, אבל לכל נסיעה כזו הוא מקדים ואומר שלא לסקס או שלא בטוח סקס ושסתם בא לו ים, שמש, בטן גב כזה.

בפעם הראשונה העונה שנסענו לגעש, זה היה אחרי כמה חודשים שלא נפגשנו והייתי חרמן אש. כשזרמנו להתחרמנויות סחפתי אותו לזיון, למרות שהוא לא כל כך רצה. כבשתי אותו וגמרתי למרות שאמר לי בקול רפה "לא, לא" אבל לא יכולתי לעצור את עצמי. אחר כך נסענו עוד פעמיים והיו התחרמנויות אבל לא סקס מלא. בפעם האחרונה הוא אפילו הפתיע כשהוא יזם את הנסיעה שלנו לגעש, יוזמה שכבר המון זמן לא גיליתי אצלו. שוב הוא אמר "לא בטוח סקס" ושוב לא ידעתי האם יקרה מה שאני באמת רוצה שיקרה או לא.

הפעם, כשרק השתרענו על החוף הוא שאל אותי שאלה ישירה: "תגיד, למה אתה בא איתי לגעש כשאני אומר לך שלא לסקס? בגלל שבא לך להיות איתי או בגלל שאתה חושב שאני אסכים בכל זאת?". ברור שבא לי להיות איתו, אבל זה לא רק זה, אז עניתי לו בכנות: "ברור שאני תמיד מקווה שתרצה סקס בכל זאת, היה לך ספק?" הוא חייך ואפילו צחק קצת. נראה לי שאהב את זה שלא ייפיתי את הדברים. אני פשוט מת על הסקס איתו ותמיד מקווה שיום אחד הוא יחזור בגדול בעוצמה עם מלא התשוקה גם מצידו, אבל הסיכויים לכך הולכים ופוחתים.

אחר כך הוא המשיך לצחקק כשהתמזמז איתי בכייף, צחק גם כשהתכרבלנו על המחצלת בחוף והתנשקנו בלהט וחייך בזמן שמצץ לי בכייף. עישנו ג'וינט והוא נתן לי ממנו עוד ועוד. רצה למסטל אותי. אמר שאוהב לראות אותי עף, ואני אמרתי שאני עף עליו. הוא מצץ לי כשאני מעשן והרגשתי בעננים. הצעתי שהוא ירכב לי על הזין, כמו שהיה עושה בימים הטובים ההם, אבל הוא לא רצה. הפכתי אותו לבטן והשתרעתי על גופו הרזה השחיפי והנחתי את הזין בין פלחי ישבנו הקטן ועסיסי. התנועעתי עליו קצת והיה טוב. גם הוא נאנק מתשוקה. אם היה משתחרר, היינו מזדיינים בכייף כמו פעם, אבל הוא לא. כשרציתי לחדור לתוכו, עצר אותי שוב ב"לא, לא" והפעם עצרתי את עצמי אחרי ביקור קצרצר בתוכו. אחר כך התשכנו בסקס ללא חדירה עד שגמרנו. או שרק הוא גמר. לא זוכר. אחר הגמירה שאלתי אותו הפעם אני שאלה ישירה: "מה קרה שאתה כבר לא חרמן עלי ולא רוצה להזדיין כמו פעם?". הוא ענה שזה לא קשור אלי. זה משהו כללי איתו. שהוא מנסה להפסיק עם גברים לגמרי. אני הגבר היחידי שהוא נפגש איתו בשנה האחרונה כי מרגיש שאני לא רק זיון אלא סוג של חבר.

אז זה לא קשור אלי, אלא לרצונו של הבחור הדו-מיני האמיתי הזה, שנהנה מאוד מסקס עם בחורות, לעשות סקס רק עם בחורות. ההתנזרות שלו מסקס עם גברים היא הדרגתית. קודם כל הוא הפסיק להפגש עם אחרים. אחר כך הוריד באופן דראסטי את תדירות הפגישות איתי, אחר כך הפסיק פגישות שהן במובהק לסטוץ, עכשיו הוא נפגש איתי רק לנסיעה לגעש והסקס איתו נעצר בשלב החדירה, כאילו אם אני לא חודר אליו הוא לא מרגיש שעשה סקס עם גבר. אחר כך גם זה לא יהיה כנראה.

כמה מבאס. אפילו סקס פרידה כמו שצריך לא יהיה. אבל אני לא מתייאש. אני אמשיך לנסוע איתו לגעש, אם זה המקום היחידי בו הוא מוכן להפגש איתי, ואני אמשיך להתמזמז איתו ולנסות לפתות אותו לזיון מלא עד הסוף כמו ששנינו אוהבים ונהנים. אני אמשיך לדחות הצעות לסקס עם בחורים אחרים אם ההצעות האלה עלולות לשבש את ההזדמנות למפגש איתו או שיורידו מחרמנותי לקראת מפגש אפשרי כזה, ואני אמשיך לקוות שהוא יחזור למה שהיה פעם.

והפעם בחרתי בשיר המקסים Lifehouse - Come Back Down משנת 2005:

"וואיי, אתה לא מבין איך התמונות האלה מחרמנות" כתב לי החייל האוקראיני ההורס כששלחתי לו כהרגלי תמונה של הזין שלי, שתדליק אותו שוב אחרי שלושה חודשים שלא נפגשנו.

"אז למה אתה לא נפגש איתי כבר? חחח" תהיתי, אבל הוא כבר היה בדרך לאיזה פיקניק עם חברים, אז כתבתי לו רק שכשיחזור שידבר איתי ואולי נתאם לאותו ערב. גם סיפרתי לו על הדרך שאני מאוד טעון, מה שהדליק אותו עוד יותר.

"כמה אתה מחרמן אותי" הוא אמר ואחר כך הוסף: "וואי, ממש פלא העולם. אני לא מפסיק להסתכל, הוא פשוט מדהים" כתב לי החייל, כשהוא מתכוון כמובן לתמונות של הזין שלי.

פה אני חייב איזו הבהרה קטנה. אני אומנם אוהב את הזין שלי וחושב שהוא יפה טוב ואף גדול מהממוצע וסבבה לי איתו לגמרי, אבל הסופרלטיבים של החייל היו קצת מוגזמים. חשבתי שתפסתי אותו במצב רוח חרמני מאוד ושמחתי על כך. סידרתי לנו חדר מקסים עם ג'קוזי מפנק ותכננתי שלוש שעות של התפרעויות סקסיות חמות ועמוקות.

זמן קצר אחר כך נפגשנו. לא נלאיתי מלהסתכל על פניו היפות, חיוכו הביישני, עיני הירוקות ושפתיו המשורטטות ביד אמן. השפתיים האלה נצמדו אלי בנשיקה ארוכה ועמוקה והגוף שלו שקע בתוך גופי בחיבוק חם ונעים. הפנטזיות כבר היו בשמיים. סוף סוף נוכל להזדיין כמו שצריך בתנאים נוחים ובלי לחץ של זמן. התגעגעתי לזה איתו. התפשטנו. נכנסנו למיטה. נצמדנו זה לזה והתנשקנו שוב. הוא אוהב להתנשק ואני אוהב שהוא אוהב את זה. פיו המתוק התקרב לזין הזקור שלי ושפתיו עטפו אותו בעונג. הזין נכנס עמוק לפיו והוא ינק אותו ביסודיות. אחרי פינוק כזה לזין כבר רציתי את החור שלו. רציתי לטמון את הזין הלוהט בישבנו המזמין. כיוונתי את עצמי לתוכו ואז הוא לחש לי: "אולי בלי חדירות?". פאק. נהרסה כל הפנטזיה. מה זה בלי חדירות? מה אני לסבית? ניסיתי לשכנע, ניסיתי גם יותר מכך, אבל הוא היה חסום וסרבני. בלית ברירה השתדלתי להינות ממה שיש. החריץ היה לפחות זמין והתענגתי עליו עד שגמרתי. אחר כך המשכנו להתמזמז עוד זמן רב. הזין שלו עמד בטירוף במשך שעתיים אבל הוא דחה את הגמירה שלו כדי שלא יגמר לו החשק. בסוף כבר תפסתי לו את הזיין, שימנתי אותו תוך כדי נשיקות חמות אוננתי לו במרץ עד שהוא השפריץ חזק חם וטוב.

אני פאקינג רוצה לזיין, חייב לזיין. רוצה לגמור עוד. אלה היו המחשבות שהיו לי בראש כשנפרדתי מהחייל החמוד הזה, מי יודע לכמה זמן הפעם. למחרת כבר השלמתי את החסר. פעמיים. האחד היה יזיז ותיק בן שלושים ומשהו שיודע את העבודה, והשני היה צעיר שהיה הפתעה של ממש, אבל על כך בפעם הבאה. 

והפעם בחרתי בשיר R. Kelly - The world's greatest  משנת 2002:

לפני שלושה שבועות דותן, 29, חזר בהפתעה לחיי. מאז היו לנו שתי פגישות, סקס נפלא, מילות אהבה מעוררות תקווה, הבטחה להשקיע גם מצידו, בקשה שלו שאשמור לו יום והוא יקח חופשה ויגיע אלי, הברזה מתורצת, התרחקות מוזרה, חשד למשחק כפול, שתיקה, חסימה והעלמות נוספת, שנראה כי הוא כנראה יצא שוב מחיי כלעומת שבא.

הפעם זה כבר לא מייסר אותי כבעבר, כי שמרתי לא לטפח תקוות יותר מדי והתייחסתי אליו ב"כבדהו וחשדהו". דותן היה פוטנציאל שלא התקיים להבטחה שלא מומשה. אמנם חשתי לרגע כאב חד וקר כדקירת חרב לבטן, כשהבנתי שהוא חסם אותי ללא אומר וללא סיבה נראית לעין, אבל זה היה משהו קצר כואב וחולף. הפעם לא סחבתי את הכאב הזה במשך חודשים רבים כמו בסיבוב הקודם שלנו לפני שנתיים וחצי. יותר מכאב אני חש הפעם עצב על כך שבחור בן 29 לא מסוגל להביע את עצמו בתקשורת אנושית אלא בורח בבריחה וחסימה כל פעם שהוא נתקל במשהו שלא בא לו להתמודד איתו. למזלי הפעם שמרתי על עצמי לא להתאהב בו כמו אידיוט אלא ליהנות ממה שהיה וכמה שהיה.

אז המעגל הגדול של הכאב והסבל מהפרידה הקודמת נסגר, ומעגל הרבה יותר קטן של כאב קצר וחד, אבל הרבה יותר מכך סקרנות ותמיהה נפתח מחדש, רק שאת המעגל הקטן הזה פחות קריטי מבחינתי לסגור. התחושה הראשונית שלי היתה שנקעה נפשי לנסות להבין את נבכי נפשו של הבחור היפה, המוכשר, הסקסי, אבל המאוד מתוסבך הזה. ירצה - יספר לי יום אחד מה עבר עליו, לא ירצה - ישקע לתהום הנשיה. לא בא לי במיוחד להתאמץ להבין או לנסות לקבל ממנו תשובות. לא בא לי לטרוח ולנסוע שעה וחצי עד למקום בו הוא גר כדי לנסות לדבר איתו. הוא סגר את הדלת וחשבתי שלא בא להתאמץ כל כך להכנס דרך החלון.

אחרי כמה ימים של התלבטות אם לעשות משהו או לא, גיליתי שאני לא חייב לנסוע אליו כדי לדבר איתו. למרות שאני כנראה ברשימת דחיה בטלפון, מה שמביא אותי ישר למענה קולי אם אני מתקשר, אני עדיין יכול לעשות מזהו. למשל, להתקשר אליו מחסוי או להשאיר לו הודעה קולית או לשלוח SMS. הבנתי ששתיקה זה לא ממש דרך ההתנהלות שלי, ויותר משהאמנתי שזה יביא לתוצאות מסוימות, הייתי חייב לכתוב לו משהו בשביל עצמי. שוב נזהרתי שלא להתמקד יותר מדי ב"למה?" ולהתרחק מהשתפכויות רגשיות שלא יובילו לכלום מלבד לעשות לו הרגשה רעה, אלא יותר לחשוב פתרונות. לחשוב איך אפשר אחרת. מכיון שזה היה SMS נאלצתי להצטמצם ככל האפשר בלי שההודעה תאבד את המסר שלה, וכך כתבתי:

"הלב שואל איך התהפך הכל תוך שבוע... איך מ"מתחיל להתאהב" חזר שוב כאב... אבל זה לא יפתור דבר. צד אחד אומר לי להרפות כי אני לעולם לא אצליח להבין אותך, וצד אחר אומר שאתה לא מישהו שצריך לוותר עליו כל כך מהר למרות כל הקשיים. פה נשאלות השאלות החשובות באמת:

האם אנחנו יכולים לנהל תקשורת אנושית?

האם זה פסק זמן או שהגענו לסוף הדרך?

איך אפשר אחרת?

אחרי כל מה שהיה ביננו מגיעה לי לפחות תשובות ישירות וכנות. הודעה, טלפון או פגישה. תבחר איך.

יום טוב דותן"

כששמעתי את השיר המקסים Alexandra Burke - The Silence  משנת 2010 בימים האחרונים, הבנתי כמה הסיפור שלי עם דותן דומה לו. עד כמה הוא בוחר לתת לשתיקה לדבר ולא אומר מה שבאמת הוא רוצה. כל מילה קולעת בול. אז אני מקדיש את השיר לדותן, האתיופי החתיך, שכנראה שוב נעלם ללא אומר. פסק זמן או סוף הדרך? ימים יגידו: