הוא בסך הכל היה איזה בחור צעיר, שהיה אז חייל, שאספתי כמה פעמים בעבר בדרכי לגעש. בחור שמהר מאוד הבנתי שאני לא הטעם שלו, אבל היה בכל זאת נחמד להיות בחברתו למרות שלא קרה ביננו כלום. נראה לי שלא ראיתי אותו כבר יותר משנה אבל ההודעה שקיבלתי ממנו השבוע כשהייתי במקרה בעיר בה הוא גר, לא יכלה להשאיר אותי אדיש.
"זוכר אותי? היית אוסף אותי בדרך לגעש... אני בבעיה... אני צריך להגיע מהר לאיכילוב" הוא כתב ואני כבר ניחשתי מה קרה לו. כששאלתי הוא הוסיף: "סקס שהיה לי אתמול נגמר לא טוב. אני מפחד שנדבקתי במשהו ואני חייב להגיע לאיכילוב לקבל טיפול מונע... ובאוטובוסים זה שעות ואני מפחד שלא אספיק לקבל את הטיפול היום".
לקחתי ממנו את הכתובת והטלפון ויצאתי לנסיעה קצרה בדרך אליו. למרות שהייתי חרמן אש, נאלצתי לדחות הצעה מפתה מהנער החרמן בן ה- 17 וחצי שחיפש אותי שוב בפעם השלישית תוך שבוע והודעתי לצעיר שאני בדרך אליו. "תודה תודה תודה! אתה לא מבין כמה אני מעריך את זה! אתה מלך! מעריץ אותך. באמא שלי שיש לי דמעות בעיניים..." הוא כתב לי ואני ידעתי שזה לא בגלל עקב ההסעה לאיכילוב, אלא בגלל תחושת הפחד, הרגשת הבדידות הכבדה וחוסר האונים שאפפו אותו כשנודע לו שהגבר שהיה איתו, תוך כדי סוטול-סקס הוריד את הקונדום ועשה מה שעשה בלי ידיעתו ואחר כך התחמק ממנו כשביקש לראות בדיקות שהוא בריא.
אספתי אותו, השתדלתי לעודד אותו. סיפרתי לו על מישהו שאני מכיר שקיבל את הטיפול הזה ואף הדרכתי אותו מה לומר כדי שיקבל את הטיפול ולא ינפנפו אותו. בנוסף, סיפרתי לו גם קצת על הצרות שלי עם האתיופי שלי, כדי להסיח את דעתו. בסופו של דבר הגענו לאיכילוב ושלחתי אותו לדרכו במצב רוח קצת יותר טוב. כמה שעות אחר כך הוא עדכן אותי שנבדק וקיבל טיפול מונע ותרופות להמשך וכתב לי באטרף:
"שולח לך פה הודעה כדי שכשתתחבר יעלה לך חיוך על הפנים.
א. בזכותך קיבלתי טיפול שבמקרה של הדבקה יכול להציל אותי [לא היה לי כוח לנסוע באוטובוסים אחרי היום הקשה שעברתי].
ב. עודדת אותי.
ג. הוכחת לי שיש גם אנשים שמוכנים לעשות דברים בלי רצון לקבל תמורה, ואני אעביר את זה הלאה ואחפש לעשות מעשה טוב למישהו אחר - בזכותך [אני תמיד בסדר אבל עכשיו אהיה מוכן באמת לתת מכל הלב].
אז תחייך, כי יש פה מישהו שאתה יכול לפנות אליו בכל בעיה או רצון לדבר ולפרוק... שמח שאני מכיר אותך, ושוב תודה. בזכותך קיבלתי טיפול."
וכל מה שיש לי לומר לכולם זה: עשו טוב. לא רק ביום 11.3.2014 שהוכרז כיום המעשים הטובים, אלא בכל יום ויום בו אתם נתקלים במישהו שמשהו קטן שאתם יכולים לעשות בשבילו יהווה עבורו שינוי גדול. ותעבירו את זה הלאה...
והפעם בחרתי את השיר Tremeloes - Even The Bad Times Are Goodמשנת 1967:
אחד הדברים האופייניים לסדנאות הומניקיישן בהן השתתפתי היא המוטיב המוסיקלי הבולט שבהן. שירים הם אבני הדרך בכל סדנה. יש שירים המיועדים לחדד מוטיב מסוים ויש שירים שמתחברים למקום מאוד אישי, לחוויה או בעיה שמישהו ממשתתפי הסדנה דיבר עליה. יש שירים המתקשרים לעורקי שמחה, שירים המתחברים לורידי העצב, שירים הפורטים על מיתרי הרגש ושירים המעוררים השראה.
בפוסטים קודמים שהתייחסו לסדנה הזכרתי כמה מהשירים, אבל השיר שנראה לי כשיר מעורר ההשראה ביותר הינו השיר שאולי מסכם את מהות הסדנה ורוחה. שימו לב למילים.
רבקה זוהר - הלאה
באתי מעולם מלא ספקות ודאגה, כל הזמן קורים דברים, אין זמן להירגע. השנים חולפות וכבר חלף חצי חלום, אבל אני עוד מחפשת מקום.
מבקשת דרך בין שבילים מפותלים, בתקווה שיום אחד אבין את הכללים, הסתובבתי די אך לא למדתי הרבה, רק דבר אחד ידעתי יפה:
הלאה! צריך ללכת הלאה, לטפס למעלה, ולא להרתע. הלאה! עוד ללכת הלאה, רק ללכת הלאה, ולא להכנע.
לא מצאתי את דרכי, ולא היה לי טוב, פעם פעמיים כבר ראיתי את הסוף. אך דווקא כשרגלי כושלות והכוחות כלים, משהו קורא אליי מבפני:
הלאה! צריך ללכת הלאה, לטפס למעלה, ולא להרתע. הלאה! עוד ללכת הלאה, רק ללכת הלאה, ולא להיכנע.
ב- 7.2.2011 יש לכם הזדמנות לקחת כמה ימים של פסק זמן ממרוץ העכברים התמידי שכולנו נמצאים בו, לעשות משהו לטובת עצמכם, עתידכם ואיכות החיים שלכם וללכת להשתתף בסדנת מהות. אין לי מניות בהומניקיישן ואין לי שום טובת הנאה אישית בהחלטתכם אם ללכת או לא. אני אומר זאת רק ממקום של אכפתיות. כמובן שאם תלכו, אשמח לשמוע על כך. שיהיה לכולם יום נפלא.
אתמול בערב הייתי במפגש של החבר'ה מהסדנה האחרונה שהשתתפתי בה. במפגשי הסדנה, נהגה האחראית לשאול את כל אנשי הצוות "מה אתה נושא?" ותמיד חשבתי על מיקוד, נחישות, ציפיה וכו'. אתמול כשפגשתי כמה עשרות מחברי הסדנה חשתי דבר אחד פשוט: המון אהבה. אהבה, חום וזכות על כך שהייתי איתם ועבדתי איתם או לצידם במשך הסדנה הזו.
להזכר איך הם נכנסו לסדנה סקרנים, חוששים ואולי אפילו קצת מבולבלים והנה אחרי כמה ימים יצאו משם שונים לגמרי. אהבה כזו אפשר להרגיש בחיוכים הקורנים מפניהם של אלה שפגשתי שם, בחיבוקים החמים שקיבלתי מהם, בדיבור, בפרגון והבעת ההערכה למה שהייתי שם עבורם בסדנה הזו. זו לא אהבה רומנטית, אבל זו אהבה. אהבת האדם. המון אהבה.
ולסיום בחרתי כמה שירים. את הראשון אני מניח שאתם לא מכירים, אבל זה אחד משני השירים הראשונים שעלו לי בראש כשחשבתי על כל האהבה הזאת. מדובר בשיר ממחזמר אנגלי כזה ישן בשם There's a Whole Lot of Lovingאשר במקור בוצע בשנת 1975 ע"י Guys 'n' Dolls בסגנון שמאלצי מתקתק ומיושן, אך בשנת 2001 חודש ע"י להקה אירית בשם Six שנתנו לו קצת יותר פילפל וקצב, ובחרתי להביא את שני הביצועים לפניכם:
המקור:
גרסת הכיסוי:
השיר השני שנצנץ במוחי היה ללא ספק השיר "כמה אהבה" שאני מניח שאתם מכירים בביצוע של קובי פרץ, אבל אני בחרתי להביא אותו בביצוע הקוסמופוליטי יותר של שירי מימון ושמעון בוסקילה, שגם הלחין את השיר ואשר הם שרים אותו בצרפתית, אנגלית ועברית. שיר מדהים ומרטיט. אגב בתחילת השיר יש הקדמה קצרה בה הם מספרים על תחילת עבודתם על המופע המשותף, אך אפשר לדלג עליה ולהגיע ישר ל 1:09 דקות מתחילת הקליפ. אגב, ראיתי את המופע והוא פשוט מעולה.
השיר השלישי שבחרתי היה השיר "זה רק פחד" שנכתב ממשפטים ששלחו משתתפי הסדנה, על סמך חוויות ותובנות מהסדנה. השיר קובץ הולחן והופק על ידי אחד משתתפי הסדנה. חבר'ה כשרוניים שבא לי לחבק את כולם יחד במלוא האהבה והפרגון:
אגב, סדנת מהות הקרובה נפתחת ב- 7.2.2012. אם בא לכם לפרגן מתנה לחיים לעצמכם או לאדם קרוב, אז זה הזמן.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
