לפני כמה ימים הלך לעולמו אחד היוצרים המרגשים של המוסיקה בדור האחרון. בעצם, לאור גילו, זה כבר שני דורות, והכוונה לליאונרד כהן שבגיל 82 ולאחר כחמישים שנות קריירה, נדם קולו.
ליאונרד כהן היה אדם ויהודי חם שביקר והופיע בישראל פעמים אחדות כולל חודשיים של הופעות בהתנדבות בפני חיילי צה"ל בתקופת מלחמת יום כיפור
ואחריה. קולו החם, המלודיות והמילים של שיריו נגע פרטו לרבים על נימי
הרגש. חלק מהם מביאים אותי אפילו לידי דמעות. מי שמכיר אולי יבין על מה אני
מדבר, ומי שלא - מוזמן לעשות היכרות עם היוצר המיוחד הזה. שיריו, לעיתים
מלאנכוליים ולעיתים מרוממי רוח, אבל בכולם שזור חוט הזהב של האהבה.
מעל
כולם עומד שירו המרטיט "הללויה" שזכה לאין ספור גירסאות כיסוי. יצירת מופת של ממש. אז הללויה ליאונרד כהן, So long.
ואלו הן שבע מיצירותיו האהובות עלי ביותר, לפי סדר כרונולוגי:
1967:
1969:
1984:
1988:
ובהשראת השיר האחרון, קחו איזה תמונה סקסית לשטוף את העיניים...
בפוסט האחרון שאל אותי "סטרייט?" איפה האישיות של הבחורים שתיארתי אותם. אז קודם כל הסבר טכני קטן. החלטתי להוסיף את הקטע האחרון לפוסט הקודם בשליפה. רובם אם לא כולם הינם בחורים שכתבתי עליהם בעבר, ועל חלקם אף באריכות, אבל הפעם באמת צמצמתי אותם לגיל ומראה חיצוני כי לא בא לי להפוך את הפוסט למשהו ארוך יותר מדי.
ברור שלכל אחד מהם יש אישיות, ולחלק מהם אפילו מענינת, אבל דברים עמוקים כאלה מתבטאים בדרך כלל במערכת יחסים קצת יותר ארוכה מאשר סטוץ. רובם מעונינים בזיון טוב, ולפעמים רוצים לחזור עליו, אבל לא מעבר לכך. אני מניח שגם לנסיבות האישיות שלי יש חלק נכבד בכך. אפילו דני, 25, שכל מפגש איתו היה הכי חם, סקסי, חושני ומלא תשוקה כמו שאני אוהב, ושיש לו חוש הומור נפלא ותמיד היה כייף איתו, הבהיר לי לא אחד שזה רק סקס. אז מסתבר שגם סטוץ או יזיזות שהם רק סקס לא צריכים להיות קרים ומיכניים.
אבל נשאלת השאלה למה אני כל כך משטיח את הבחורים האלה לגילים ולמראה חיצוני? למה אני פחות ופחות כותב על אופי ורגשות. והשאלה הזו קשורה כנראה איכשהו לדותן, 28, המיתולוגי שהשבוע מלאה בדיוק שנה לפעם האחרונה בה פגשתי אותו... ביום הולדתו הקודם. דותן, שלקח לי את הלב וחתך אותו לחתיכות. דותן שלימד אותי שאסור לסמוך על כלום, שמילה זו לא מילה וש what you see is not what you get, דותן שהופיע בחיי ונעלם כלעומת שבא כמו חזיון תעתועים [פטה מורגנה] של הלך צמא במדבר שמדמיין לעצמו מעיינות ועצים וכשמגיע אליהם מגלה שזו בסך הכל עוד דיונה במדבר הנצחי. אז אחרי דותן, סגרתי את הלב ונתתי פיקוד לזין.
ולדותן אני מקדיש הפעם את השיר שכל כך הרבה שומעים בזמן האחרון ושאני לא נלאה מלשמוע שוב. אני תוהה מתי אוכל לחשוב עליו בתור בחור שהכרתי פעם, בלי לחוש את הכאב שמתלווה למחשבה הזאת.
Gotye (feat. Kimbra) - Somebody That I Used To Know[2011]
למרות זאת פה ושם יש בחורים שמעוררים בי רצון למשהו מעבר, אבל זה נשאר רק בגדר משאלת לב. השבוע היתה לי שיחה מענינת עם אלי, 30 ומשהו, יזיז [לשעבר?] ותיק שנראה צעיר בהרבה מגילו. עם אלי היתה הרבה התלהבות בהתחלה כשרק הכרנו ואחר כך משהו דעך שם, משהו שלא היה ברור לי עד הסוף למה הוא קרה. בשיחתנו האחרונה השובע כתב לי אלי שכל פעם שהוא מתחיל לצאת עם בחור חדש הוא אומר לעצמו שאם לא ילך איתו הוא רוצה לנסות להיות איתי עד הסוף לתקופה קצובה וקצרה, כי הפנטזיה שלו להרגיש איתי כמו שאישה מרגישה עם הגבר שלה. נחמד לשמוע שאני מושא הפנטזיות של בחור נערי חמוד בהיר ומושך כמו אלי, אבל ניסינו בשיחה זו לרדת לעומק הענין, למה הסקס ביננו התחיל לצלוע עם הזמן וכבר לא היה טוב כמו בהתחלה. ידעתי שזה לא בגלל שהחידוש פג או שאני פחות נמשך אליו אחרי שהשגתי אותו, אלא שזה משהו אחר. תוך כדי השיחה, אחרי שאלי אמר לי: "אני נותן הגוף אבל לא את הנשמה שלי" הבנתי, וההבנה הזו באה מהמקום של הפנטזיות שאלי עורר אצלי והיה הרבה יותר מסקס בלבד. אלא מרצון לאינטימיות עמוקה מאוד, ידידות, חברות, יזיזות בלעדית. אלי גם עורר בי קצת יותר מקורטוב של רגש, אבל זו היתה גחלת לוחשת בלבד שקרירותו של אלי שפכה עליה מים קרים ובסופו של דבר הורידה את מפלס התשוקה שלי כליוו. השבתי לאלי במילים: "אז אתה צריך את הסקס קר מיכני וכמה שפחות אינטימי.. אולי זה מה שהפריע לי..." ואלי השיב במילה אחת: "כנראה.....".
ואחרי כל ההקדמות, קצת על האישיות של הבחורים שהזכרתי. על חלקם אין לי מושג ירוק ועל חלקם אני יודע קצת יותר. אני מניח שחדי העין שביניכם יבחינו שעל על רובם אם לא כולם כבר כתבתי פה ושם בבלוג והפעם אתן להם גם את השם שהדבקתי להם.
[*יזיז תיק בן 43 חטוב בהיר חלק שלא ראה אותי כבר כמה חודשים ומת להפגש?] - זהו שי, מוסיקאי, עדין, נעים הליכות, קליל וחם, למרות ארופיאיותו הבהירה שלא תמיד מזוהה עם חום בסטריאוטיפ המצוי. אני מכיר אותו כבר מעל שנתיים ותמיד יש לנו שיחה נעימה על החיים והעיסוקים שלנו לפני הסקס ותבדרך כלל הוא גם מצוייד באיזה ג'ויינט שעוזר להכנס לראש טוב. השבוע זה גם קרה. ראינו קצת אולימפיאדה, עישנו קצת, דיברנו קצת ואז פיו צללל לי על הזין וידי צללה על הישבן החלק בהיר מטריף שלו. אחרי כמה זמן כבר עברנו למיטה לזיון חזק וטוב.
[*יזיז נערי רזה שחיף חלק שחום בהיר בן 23 שגר לא רחוק ממני ומת לקבל ממני כבר שבוע אבל לא היה לי זמן להפגש איתו?] - זהו נתי, מובטל שלא מוצא את מקומו בחיים וחי אצל ההורים. האמת שהוא מבוגר בכמה שנים מגילו המוצהר, אבל נראה בקושי בן 17 - 18. נתי הוא ערסון שחיף גבוה, שתמיד כייף לעשות לו טיזינג קל שמביא לו את הסעיף לפני הסקס, במיוחד אם כשאני מתקשר אליו שירד והוא עונה לי אני כבר יורד ואז במיטה אני מבקש ממנו שירד לי כמו שהבטיח ואת זה כמעט אף פעם הוא לא עושה [לא אוהב]. נתי נמצא עמוק בארון ויש לו זין פצפון ומדי פעם איזה חברה שמחזיקה אצלו כמה חודשים לפני שהוא בא לבקש ממני "מסאז'" כי "כואב לו הגב" אבל יודע שיקבל יחד עם המסאז' גם את הזין שלי עמוק בישבן הקטן והנערי שלו. אני גם אוהב לאיים על נתי בדבר שהכי מפחיד אותו: נשיקה עם גבר. איכשהו שיצא שלא כתבי הרבה על האישיות שלו, אולי בגלל שזה לא ממש הצד החזק שלו...
[*בחור חדש בן 27 שחום סקסי רזה חם שהייתי איתו לפני שבועיים בגעש ודיבר איתי על נסיעה נוספת לשם השבוע?] – זהו ארז שאני בקושי מכיר אותו. כמה שיחות באינטרנט ובטלפון ופגישה אחת נוטפת חרמנות וסקס. בחור רב פעלים שעובד עובד ועובד בעבודות סטודנטיאליות מצויות, מנומס, מבטיח ומקיים. אהבתי את דבקותו במטרה שסימן לעצמו כנראה לפני שנתיים ואיכשו חזר לממש אותה איתי. היתה ביננו כימיה טובה שלא חרגה עדיין למחוזות אחרים וככל הנראה לא תחרוג.
[*בחור בן 21 חמוד נערי רזה שלקח לי שלוש וחצי שנים מיום שנפגשנו פעם ראשונה עד שזיינתי אותו] – זהו רז, פעיל הומו גאה שכנראה חובב גברים מבוגרים. נעים הליכות, תקשורתי וחמוד. בדרך למיטה אנחנו מדברים על עניני יום יום, אפילו על פוליטיקה ועניני הצדק החברתי, אבל בחזרה בדרך כלל משתררות שתיקות קצת מביכות. כשהוא חרמן הוא שולח לי הודעה וכשאני חרמן אני שולח לו. נמאס קצת להזדיין רק במיטה אז בזמן האחרון אנחנו מדברים על אפשרות לנסוע יחד לגעש. אולי זה גם יקרה.
[*בחור בן 25 שחום אקזוטי גוף רגיל קצת מלא, ידיד טוב ויזיז לשעבר(?) שבמפגש האחרון שלנו הרגשתי שאני כבר לא חרמן עליו, אבל שולח לי הודעות אין ספור בזמן האחרון כמה הוא מת להפגש איתי?] – זהו פדרו האינדיאני. בחור קשוב, מבין, סימפטי ומלא אמפטיה. פעמים רבות כשהתייסרתי ביסורי עם דותן המיתולוגי, פדרו היה סוג של כומר עבורי ששיקף לי במראה לא מחמיאה את מה שקורה, אבל מעולם לא שפט. אני יודע שפדרו מאוד נמשך אלי, אני פחות, אבל יש בלהיטות הזו שלו כלפי משהו מלהיב. לא חשבתי שהיא תביא אותנו למיטה שוב, אחרי שבפגישתנו האחרונה לא הרגשתי שמץ של משיכה כלפיו, אבל השבוע היה לפדרו יום הולדת. ביום הולדתו דיברנו כמה פעמים אבל שכחתי מזה לגמרי. כמה שעות אחר כך נזכרתי וכתבתי לו: "היי, שכחתי לגברי! איזה סנילי אני! יום הולדת שמח פדרו :)" והוא השיב: "אני חולה עליך... תודה... ממש רוצה לראות אותך היום". כמה שעות אחר כך הייתי אצלו וזיינתי אותו כמו שכבר מזמן לא זיינתי. חזק, ארוך עמוק וחם כמו שהוא אוהב. כשחזרתי שלח לי שלח לי פדרו: "היית מעולה היום, תודה :)"
[*בחור בן 25 בהיר חטוב שמדבר איתי כבר שלוש שנים בהפסקות, אבל דיבורים על ריק, ושבחודש האחרון מפציץ אותי בהודעות חרמניות, אבל מצד שני עוד לא החליט אם בא לו להזדיין איתי מאחורי הגב של החבר שלו?] – על הבחור הזה עוד לא כתבתי. עדיין לא נתתי לו גם שם. אולי אעשה לו טקס מתן השם, אחרי שאני אזיין אותו...חחח... אם זה יקרה או שהוא ימשיך לזיין לי את השכל עוד ועוד בלי להפגש, בתור איזה מושא פנטזיות חרמני בלבד. אגב, קיבלתי ממנו קובץ שבו הקליט את עצמו מפנטז בקול על סקס איתי... וזה היה מחרמן!
[*בחור בן 23 רזה גבוה, שזיינתי פעמיים כשהיה חייל ונסעתי אז לשטחים כדי לעשות את זה, ופתאום פנה אלי השבוע אחרי שלוש שנים של שתיקה והתחיל לחפש מחדש את הזין שלי?] – זהו צוף. אין לי מושג מה אופיו ומה אישיותו כי כשנפגשנו הוא לא ממש הרחיב בדיבור. נפגשנו, הזדיינו. אחר כך נפגשנו שוב והזדיינו שוב. זיון אחד היה טוב והשני לא ממש. הנסיעה המפחידה בשטחים בדרך אליו זכורה לי יותר. כל רכב עם לוחית זיהוי ערבית כבר דמיינתי שהוא רכב של מחבלים שעוד רגע ירססו אותי ביריות. לא יודע מה קרה אבל זמן מה אחרי פגישתנו השניה, צוף שם אותי ברשימה השחורה שלו באטרף. לא יודע מה קרה ששלוש שנים אחר כך הוא הוציא אותי מהשחורה, הודיע לי שעבר לגור בת"א ורוצה להפגש איתי. אולי יום אחד אכיר אותו קצת יותר טוב ואולי לעולם לא, אלא אהיה עוד זין בשרשרת הכלים שטחנו ויטחנו את ישבנו הקטן והרך.
[*בחור בן 28 רזה נעים ומחרמן בטירוף, אבל מישהו שהסקס איתו היה קצת מתסכל כי קשה לו לקבל והיה קשה לי לגמור כשנפגשנו, אך הוא יצר איתי קשר מפתיע אחרי תשעה חודשים שלא דיברנו?] – זהו שניר. בחור אינטליגנטי, סימפטי, דיסקרטי, ארוניסט, חכם. בחור שלמד את המקצוע שאני עוסק בו, אבל פרש לעסקים אחרים. הוא לא חתיך הורס אבל הוא סקסי בטירוף. לא מסוגל אפילו להסביר לעצמי את עוצמות המשיכה שהוא מעורר בי ולמה זה ככה. לשמחתי גם אני מושך אותו. לצערי זה לא יקרה כל כך הרבה כי הבחור מנהל את שעשועיו בשעות לילה מאוחרת ואני לא ממש זמין בשעות כאלה, אבל אולי יום אחד זה יקרה.
רציתי לכתוב קצת על האופי של הבחורים והעשות מהם קצת יותר מפלקט שטוח, אבל איכשהו הדרדרתי תמיד לעניני חרמנות וסקסיות. מה לעשות? סה לה וי.
ופה מצאתי להכניס את השיר "החיים בורוד", במקור של אדית פיאף, אך כאן בגרסה של גרייס ג'ונס משנת 1977:
מה תעשה אם בוקר בהיר אחד אתה נכנס לאטרף ומגלה כרטיס סטוצים שרלילני בשם "נדפק חזק26" [או משהו דומה] של בחור שמחפש אקטיבים טוחנים ולפתע אתה קולט שאולי זה בעצם דותן, הבחור שלך?
מה תעשה אם כל הסימנים מעידים שזה כנראה הכרטיס שלו ושהתמונה שם היא התמונה שלו?
מה תעשה אם נראה שהבחור שחשבת כל הזמן לבחור זהיר, נאמן, שאוהב אותך ולא רוצה שום דבר אחר, הוא בעצם חרמן נטחן שמשתולל עם אחרים?
מה תעשה אם באותו רגע קשה מכל, במין צירוף מקרים תמוה, הבחור שלך מודיע לך שלא יהיה זמין בימים הקרובים ואתה אפילו לא יכול לשאול אותו מה זה כל הדבר הזה?
מה תעשה אם אתה נאלץ להתבשל במיץ של עצמך עם כל סימני השאלה, וכל מה שנותר לך זה להריץ תרחישים אפשריים בראש על איך זה יכול להיות, עד שאתה כבר לא יכול לסבול יותר?
מה תעשה אם במשך יומיים תמימים אחר כך אתה לא מסוגל לעבוד, להתרכז, לאכול, או להרגע ורק חושב וחושב וחושב?
מה תעשה אם כל כך כואב לך שאתה מבין, שאתה פשוט אוהב אותו, למרות הכל?
99% מהאנשים היו אומרים לי שזה שקוף שזה הוא ואני לא צריך לחפש תירוצים בשבילו.
99% מהאנשים יגידו לי שהכל אבוד וטוב שגיליתי את זה עכשיו.
99% מהאנשים יגידו שהגיע הזמן שאפסיק להיות תמים ושאסור לסמוך על אף אחד.
99% מהאנשים יגידו לי לזרוק אותו ולחסוך לעצמי את כל כאבי הלב.
99% מהאנשים יגידו לי שבין אם תמיד היה שרלילן ובין אם רק החליט לטעום מכל העולם לפני שיכנס לקשר מחייב איתי, אין טעם לחפור ואין טעם לשאול וצריך לוותר ולהמשיך הלאה.
כך אמרו לי כמה ידידי אמת חפים מכל אינטרס שסיפרתי להם על כך, אבל אני, כמובן, חייב לעשות הכל הפוך...
אני שייך דווקא לאחוז אחד הקטנטן, שלא שופט וחורץ את הדין בלי לשמוע מה יש לצד השני לומר.
אני שייך לאחוז האחד שנותר אופטימי עד כדי תמימות ומאמין שחייב להיות הסבר הגיוני לדבר הלא הגיוני הזה.
אני שייך לאחוז האחד שמאמין שאני מכיר אותו יותר טוב מכל התיאורטיקנים האלו.
אני שייך לאחוז האחד שמאמין שלא יתכן שזה הבחור שלמדתי להכיר ולאהוב.
אני שייך לאחוז האחד שיודע שזה כל כך מנוגד לאופיו ולדרכו.
אני יודע שלא יתכן הבחור שבזמן האחרון החל לפתוח את סגור ליבו בפני יותר ויותר, שהבחור שהייתי איתו על הסף של הצעד הגדול הבא, שהבחור שלי הוא בעצם סוג של ד"ר ג'קיל ומיסטר הייד.
ניסיתי עוד משהו. פניתי לבעל הכרטיס השרלילני ושלחתי הודעה: "למה????? אני לא יכול לנשום מרוב הלם L". לא הזכרתי את שמו המפורש, שמא זה לא הוא. אחרי שהוא לא ענה שלחתי לו עוד כמה הודעות בשאלה אם זה הוא או לא הוא וביקשתי שיחסוך ממני את כל הספקות ויספר לי את האמת. בעל הכרטיס הגיב באופן תמוה. הוא לא ענה לי: "מי אתה בכלל ומה אתה רוצה ממני?" אלא בשלב ראשון הפך את התמונה לפרטית ובשלב שני הכניס אותי לרשימה השחורה, מה שנראה בעוד מסמר בארון המתים הזה של הקשר שלי עם דותן, שעמד להקבר סופית.
למרות כל זאת, לא התייאשתי לגמרי. בניתי על הסיכוי הקטנטן הזה שמשהו אחר, הסבר כלשהו שיישב את כל הסתירות האלה שלא ניתנות ליישוב, בניתי על משהו שיסביר את פשר שרשרת צירופי המקרים המוזרים האלה. שרשרת המקרים שהחלה מסגירת הכרטיס של של דותן באטרף לפני כמה ימים, יחד עם ביטול הפגישה שכל כך חיכינו לה, יחד עם גילוי כרטיס של השרלילן החרמני ההוא, יחד עם הודעתו הפתאומית באותו בוקר בדיוק שבימים הקרובים לא יהיה זמין, יחד עם העובדה שהתמונה שראיתי בכרטיס ההוא הפכה להיות פרטית, יחד עם העובדה שבעל הכרטיס ההוא חסם אותי, יחד עם העובדה שלא הצלחתי להשיג את דותן גם במסנג'ר, יחד עם העובדה שלא שמעתי מדותן הסבר כלשהו לחוסר זמינותו ולהעלמותו הפתאומית.
עד כמה שזה מופרך, עדיין קיוויתי שיהיה הסבר שיחתוך באיבחת חרב אחת את הקשר הגורדי הזה של פקעת המקרים המוזרים. התקווה הזו לא מנעה ממני להמשיך ולהתייסר בכמה ימים מהגרועים ביותר שידעתי בשנים האחרונות, עד שהצלחתי לדבר איתו. עד שזה קרה, לקחתי פסק זמן מהכל, נתתי לכל שיחות הטלפון שלי להגיע למשיבון, והלכתי לנקות את הראש בגעש... להרגע בשמש הנעימה ובין הגלים הקרירים... ולהטביע את יגוני בישבנם של אחרים.
השיר שמצאתי כנכון הפעם הוא Daniel Powter - Bad day משנת 2005:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
באריכות, אבל הפעם באמת צמצמתי אותם לגיל ומראה חיצוני כי לא בא לי להפוך את הפוסט למשהו ארוך יותר מדי.