Strada del Deserto

יש עבר,

יש עתיד,

ויש את הרגע. שלעתים ממש מתקשים להרגיש. אני לפחות, לעתים צריך להתאמץ כדי להבין, להפנים, לחיות, ליצור את ההווה, את הרגע.

יש עבר. עבר ממש קרוב, שבו לא כתבתי כלום בבלוג כבר חודשים. וגם בחודשים שלפני, בקושי כתבתי.

יש את המיזוג בין העבר להווה, שבהם מדי פעם עולות לי מחשבות לסגור את הבאסטה ולהגיד יפה שלום למקום האהוב הזה.

את את הדקה אחרי של כל רגע במיזוג בין העבר להווה, שבהם אני מחליט שממש לא, וחושב שיש מצב גדול שאף פעם לא באמת אמחק את הבלוג. גם אם אפסיק, אשאיר. לא ידוע. (זו ההתחלה של השניה שאחרי הרגע הזה.)

יש הווה, שבו אני בארצות הברית, במצב ההזוי הזה. שכל החיים שלי הייתה בתוכי עמוק ככל האפשר בפנים- ההרגשה והידיעה שמשהו כזה יקרה, רק לא ידעתי באיזו צורה. יש את העבר הממש אחרון, שבו אני מסתדר יופי, מפנים המון רגשות שמרגיש שיציפו רק ברגע שאתן להם להשתחרר. שבו הכל מתקתק, שבו הכל.. הולך לפי התסריט מההרגשה הזו שהייתה חבויה בי.

ויש את ההווה שהוא למעשה העבר ההכי הכי קרוב שרק אפשר, רק ממש כמה רגעים אחרונים וחזרה עד יומיים- שלושה ולא יותר. בזמן הזה התסריט ממשיך אבל אני כבר לא יודע היכן הוראות ההפעלה, איפה "שאלות ותשובות" או "עזרה למשתמש". בהם אני מרגיש כאילו זרקו אותי למים שלא הייתי צריך להתמודד איתם מעולם ולא באמת לימדו אותי לשחות, מעולם לא התעסקתי בפיתוח הבטחון העצמי והאמונה העצמית שאני יכול לשחוק בתוכם. דווקא בתוכם, בספציפיים האלה.

ויש את ההווה. הרגע. עכשיו. האצבעות רצות מהר מהר מהר, מהר ככל האפשר על אף שהן מתקשות לשחזר את אותה מהירות בה יכלתי להקליד לפני חודש בישראל. ולא יכולות להפסיק. כאילו יש מה לספר. להן, או לאותה ישות שמפעילה אותן. כאילו יש המון מה לספר, המון מה לאמר, המון מה לבקר, המון מה לחלוק, המון מה לשאול, המון מה לענות, המון מה להתגאות, המון מה לכעוס, המון מה לאהוב. לאהוב.

לאהוב.

מה? זה כל כך מוזר.

כביכול כלום.

רק דיברתי. מעולם לא ראיתי. הרגשה כזו.

מלחמה עצמית שלא להתעמק בזה יותר מדי, להנמיך ציפיות ככל שרק אפשר, לא לחשוב יותר מדי, לא לדמיין יותר מדי. להתאפק. לחכות. ולהיות מוכן. כמו טורף שעוצר את נשמתו ודומם בידיעה שהנה עוד שניה ויבוא הרגע בו יצטרך לתקוף. להסתער. להסתער בכל הכח, בכל המח, בכל מה שרק יש ואין.

אבל מה הקשר לאהבה? לעולם לא הרגשתי.

הרגשה ממש מוזרה ואפילו קצת מביכה. את עצמי מול עצמי, כאילו אני לא מסוגל לסבול את הפעולות הבלתי רצוניות של איזה מערכת בתוכי.

הרגשה כאילו אני מסוגל לאהוב.

מביך. טיפש. נכון?

"משהו השתבש בשכל של הבחור.. " (הטחול מוסר לבלוטת התריס, פיקת הברך שומעת ומספרת לחברתה הטובה ביותר- ההיפופיזה, שמתלהמת ומחזירה במטר של אותו סם שיגרום לבחורים הקשוחים- האשכים ליצר כמות יוצאת דופן של טוסטסטרון.)

במילים אחרות..

טוב לחזור.

ידעתי. ידעתי שככה יהיה. אמריקה.

חברים, לא רק, אבל בעיקר... בריאות בחיים.

בא לי זיתים..

דבה, תודה על הכל. אני אוהב אותך כמה שאני רק מסוגל לאהוב, ומתגעגע.. תודה על הדיסק. יצאת שאפה.

אביאל.