מכתבים לסבא
אתמול במסגרת הצבאית נסענו לאזכרה של חייל מיחידתנו שנפטר לפני יותר מעשרים שנה ועל כן כל שנה אנחנו נוסעים לשם כדי להשלים מניין ולהציג נוכחות.
הבית עלמין שבו החייל קבור הוא גם אותן בית עלמין שבו סבי ז״ל קבור, והחלטתי ללכת לבקר אותו אחרי מספר שנים שלא יצא לי ללכת, אחרי שנגמרה האזכרה.
אחרי מאמצים רבים הצלחתי למצוא את הקבר. כשראיתי אותו נזכרתי בימים קצת פחות סימפטיים. נזכרתי במשפחתי מתקבצת בידיוק כאן, באותו מקום, הרוסים, אני כהרגלי פשוט שתקתי למרות שהיה ניכר בי שכולי הייתה כמרקחה. נזכר בעובדה ששיחקתי אותה הולך לשטוף פנים כדי שלא ייראו אותי בוכה.
מותו של סבי היה המוות הראשון (ועד כה, האחרון) של אדם שהרגשתי שהוא ממש היה קרוב אליי נפשית ולא רק משפחתית.
״סבא היקר, עברו כבר שש וחצי שנים שחלפו ביעף, שבהם עדיין קשה לי להאמין שאינך איתי יותר. אני מרגיש כאילו רק אתמול הייתי כאן והשתמשתי באת כדי לכסות לך את הקבר, אותו יום היה אחד הימים השחורים בחיי.
זה נשמע מצחיק, כי למרות שכבר ממזמן התגברתי על זה עדיין קשה לי להאמין שאתה לא כאן. כל פעם שאני מבקר ואני יושב בסלון, יש לי את התחושה שאתה תצא מהחדר ותציע לי סוכריות שאספת במיוחד בשבילנו הנכדים מבית הכנסת.
שאני מבקר בשעות הצהריים תמיד יש לי את התחושה שזהו עוד רגע השעה אחת בצהריים ואתה תדליק את הרדיו בתחנה שאתה היית מדליק כל יום באותה שעה ותאזין לאותה תוכנית שהאזנת מהיום שבו אני בכלל זוכר את עצמי, ואני בטוח שהרבה לפני.
אז כן, אתה אמנם אינך בין החיים. אבל לנצח אזכור אותך, ואת כל הערכים והדברים שהקנת בי.
שלך, הנכד שתמיד הסתכל עלייך מלמטה בהערצה, קוצר היגון״
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי: