דמיינו שיש פה כותרת קיטשית. כמו "החיים שלי ואני" או איזה ציטוט של גאנדי

עיקר משך השירות שלי בצבא התרכז בבסיסי הדרום. במהלכו חוויתי המון אזעקות וצבע אדום. מודה שבהתחלה באמת פחדתי, אבל עם הזמן למדתי לחיות עם זה ובקושי להתרגש מהעניין הזה.

האזעקה בגוש דן אתמול תפסה אותי בדרך חזרה לביתי מהעבודה. האמת היא שירדתי לא בתחנה הרגילה שבה אני רגיל לרדת, אלא בתחנה קצת יותר רחוקה כי התחשק לי ללכת קצת. למזלי הרב (או לא למזלי - תלוי איך מסתכלים על זה) איך שהגעתי לכניסה לבניין, התחילה אזעקה. נכנסתי לבניין, התחלתי לטפס במדרגות תוך כדי שאני מסתכל על כל השכנים עומדים בחוסר אונים ובפאניקה בחדר המדרגות. המשכתי לטפס עד שהגעתי לבית שלי וראיתי את המשפחה שלי. הדבר הראשון שעלה לי בראש בזמן האזעקה הם בני משפחתי, ולאחר שראיתי אותם במו עיניי, המשפחה המורחבת יותר עלתה בראשי. "שיט. סבתא!" קפץ לי במוח. סבתא שלי גרה לבד לאחר שסבא שלי נפטר לפני שבע שנים. איך שהאזעקה נגמרה לא חיכיתי, התקשרתי, אמרתי לה להכין תיק ובאתי לקחת אותה.

5 דקות ישיבה בבית, בקושי כוס מים הספקתי לשתות ושוב הייתה אזעקה. אחותי, ההורים שלי וסבתא שלי מיהרו לכיוון חדר המדרגות, בזמן שכולם יצאו המתנתי ליד הדלת כניסה של הבית וחיכיתי לסבתא שלי שניסתה ללכת ככל יכולתה במהירות לכיוון הדלת. אחזתי לה את היד והרגשתי אותה רועדת מפאניקה בתוך ידי. שעמדנו בחדר מדרגות הסתכלתי עליה וראיתי אותה עומדת שם, נשענת על הקיר, וחרדה בעיניים שלה.

באמת שכמעט התעלפתי באותו רגע - הרגשתי הכי חסר אונים באותו רגע. כאילו שום דבר שאני אעשה לא יוכל להגן על בני המשפחה שלי.