בערך חודש. בטרם, הייתי מוטרדת, כיצד יעברו עלי השבתות והימים, חשבתי שאבלה אינסוף פוסטים אבודים כאן. בטרם, הייתי פוחדת שאהפוך להיות אילמת, הייתי מדברת אל עצמי בקול רם, שחלילה לא יתנוונו מיתרי הקול. שורפת המון זמן אוויר רק כדי להרגיש לא לבד. כל זאת היה בטרם. המון חששות, המון פחדים.
אבל הזמן כרגיל יודע לעשות את שלו הכי טוב, לעבור ומהר. אז כבר לא נמצאת בטרם, והשבועות עוברים וכמוהם גם השבתות. השקט הפך להיות חשוב מתמיד, עד שעכשיו אפילו לפעמים אין כוח לדבר, ולהוציא עוד מילה אחת תעלה לי באנרגיות שאין. ובכלל, קשרים עם חברים מתמוססים ומתנדפים ואין שום ייסורי מצפון, אפילו מעיק וכבד. מה שמטריד בחיי היום יום של העבודה, זו הנסיעה, אף על פי שאינה ארוכה ואני נפעמת מהנוף כל פעם מחדש, בעיקר ביום חורפי, הנסיעה יש בה משהו שחותם את עניין הרוטינה. אז אני מנסה לדמיין את כל האנשים בברצלונה שנוסעים יום יום במטרו, או שאני מצליחה לשקוע בספר שכדרך קבע איתי בתיק או שאני מחפשת תחנת רדיו, מצמידה את האוזניות חזק חזק כדי לא לשמוע הבלים של אחרים...
ובכלל, הוא חוזר עוד חודש וגם כאן פחדים וחששות שמתערבבים עם הרצון לחבק ולנשק. העולם הפנימי שלו, אני רוצה את העולם הפנימי שלו, לא מתוך השתלטות אלא מתוך ביטחון.
בחרתי את הכותרת, כי היא הכי מתאימה לתקופה שלי, אני מתנתקת, קשה לי להכיל, למשל חדשות או תוכניות טלוויזיה. גם אנשים אני מתקשה להכיל, שמחה מאד שלחברה טובה יש חבר, שהוא יכיל אותה, שהוא ייקח את האחריות עליה, פחות נטל, אפילו שאני הייתי נטל עליה תקופה ארוכה. שמחה שאני לבד, רגע לפני שהבנאדם שאני באמת רוצה להכיל, חוזר.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
