ראיתי אותו היום, את נועם. נועם שלי, נועמיקוס. עם העיניים והידיים והרסטות ואביתר בנאי בלילות ארוכים ומטביעים בסימני שאלה. הוא כבר לא שלי, עם עיניים ובלי רסטות. עם אביתר, "מרוב פנטזיות אין מציאות".

פתאום מבוכה מכסה את כל המציצות והנגיעות והחדירות והרוק ו"תני לי יד" והרוך.

ראיתי אותו היום, את נועם. לא שלי, שלה. שלוש שורות מעליי באולם תאטרון, יושב. והוא בכלל לא שלי.

מנערת מעליי ערימת חרטות ונגיסות עצמיות. משננת ש-חרטות זה לאנשים חלשים.