אז נכון.. עבר לא מעט זמן אפשר להגיד.
עוד מעט אני אוכל להכריז על כמעט כחודש
כמעט כחודש שאני רשאית להחליט מה אעשה,איך אעשה ואיך אמשיך בכל רגע נתון...
קצת קשה ואפילו לא קל.. אחרי שאת עטופה וקופצת ממסגרת למסגרת..
שבכל אחת מהן את גדלה וגדלה.. מקבלת כלים ודי מתגבשת להיות מי שאת בימים האלו.
אז בהתחלה כן,זה מלהיב להיות בבית.. ואפילו מוזר.
מבלים הרבה נהנים.. מתבטלים.. והחוסר מעש כבר מאוס בעצמו.
אין כבר כח לשבת ואין כח להנות.. הספיק ודי,צריך להמשיך.
אז נכון שנרשמתי ללמוד... ובכל הימים הריקים האלו הייתי קמה ובוהה בקירות.. חושבת על הא ודא,לא טובים ובריאים במיוחד
והחוסר מעש הזה לא הכי עשה טוב.. אבל הייתי חייבת לחכות.. חייבת לחכות לסיים עם זה.. לסיים עם אירועי אמש.
אירועי אמש אלו שאולי חתמו את תקופתי בצה"ל בערך.
אז אירע נזק קטן.. והייתי צריכה לחכות לתאריך המיוחל..
אז זה התחיל.. והגיע.. סוף סוף הרגשתי שמשהו מתחיל להתקדם בחודש הנורא שקט הזה.
אז פסעתי ונכנסתי.. עליתי על מדים שלא לבשתי מעולם.. וחשתי אדרנלין ייחודי מסוגו
תמיד שמנסים משהו חדש לגמרי בחיים אז יש פחד.. זה פחד שמעולם לא הכרתי.. אז לא קרה לי הרבה זמן
שלא נרדמתי לילה שלם מפחד ומחשבות של מה יהיה ואיך יילך.
אז מצאתי את עצמי ישנה במיטת בית החולים בלילה... מסתכלת מנסה לזוז להירדם להאזין למוזיקה
מנסה להניח את הראש... קמה מאד מוקדם.. תשושה.. מזניקים אותי מיד וזה מתחיל..
לעלות על חלוק ניתוח.. ומשם כבר הכל נראה מטושטש למדיי.
המיטה שלי התחילה לנוע לכיוון המעלית.. אנשים חולפים על פניי ואני בלי משקפיים וטשטוש של הבוקר
לא רואה אותם.. ומלמלת בחזרה תודה,לכל מילות ההצלחה.
הייתי במעלית.. והתקדמתי כבר לקבלה.. אמא שלי נאלצה לעזוב אותי ולחכות בחדר ההמתנה שמרגיש קצת כמו נצח
כי שזה הילד שלך שם בפנים.. זה קצת מחרפן.
אני השתדלתי להיות קולית למידי אז התלוצצתי קצת עם הרופאים.. והפחד בתוכי התעצם אפשר להגיד.
הלב שלי דפק מהר.. אפילו שהמדדים של הבדיקות לא המחישו את זה.
ואז זה התחיל.. המיטה שלי כבר הגיע לחדר ניתוח שבטישטוש ראיתי המון מכשירים הרבה רופאים מתכוננים
זה נראה ממש כמו בסרטים... לרגע חשבתי שאני בסרט ולא הבנתי מה הולך סביבי
התבקשתי לעבור לקרש הקפוא הזה והתחלתי קצת לרעוד..
אחר כך.. פשוט כיסו אותי.. הפשילו מעליי את החלוק.. ברגע שהכניסו לי את המחט לוריד
אחרי שנייה דאגתי לשאול.. החומר כבר בפנים? אחרי חמש דק'... אין לי מושג מה קרה.
המילים האחרונות ששמעתי היו "תנו לי טיים אאוט" ומאז.. כנראה שנפלתי לתרדמת ארוכה
ובלי ששמתי לב.. "סיממו אותי..." לא ציפיתי שככה זה יהיה אבל אחרי כמה שעות טובות שמסתבר
שהיו בסהכ 3 שעות של התאוששות.. התחלתי לאט לאט לפקוח את העיניים וכהרגלי להסתכל סביבי
ולהבין איפה אני נמצאת.. הרגשתי שיש לי מכשיר על הפה.. ושאני נושמת ממנו.. התחלתי לנשום ולהסתכל
הסתכלתי על היד שלי וראיתי שמחוברת לי אינפוזיה.. ועל החזה שלי יש מלא מדבקות
שהרמתי את ידי כדי לסמן שהתעוררתי.. וישנתי כבר מספיק כבר ניגשו אליי ושאלו אותי גברת איך את?
אחרי כמה דק' הם הבינו שאפשר להחזיר אותי... כשיצאתי הדבר הראשון שהיה הוא לגעת לאימי ביד שתרגיש שאני שם
ואת המבט בעיניים שלה,את הניצוץ הקטן שהחזיר אור לעיניים שלי לא היה כ"כ קשה לשכוח... אחרי שנתיים כאלו ועוד חוויה כזאת
הבנתי שבאמת לא הייתי יכולה להסתדר כול כך בלעדיה.. הערכתי אותה ואהבתי אותה בכל ליבי ובכל פעימה ובכל רגע..
שחזרתי לחדר כבר הופתעתי לראות את כל הבלונים והשוקולדים והחיוכים והחיבוקים שחיכו לי.. הרגשתי מטושטשת ומסוממת
נמנמתי קצת והייתי עם אמא רוב הזמן הזה... נראה לי שהיינו צריכות את זה.. רק מלהסתכל עליה ישנה לידי מחבקת אותי רצה בשבילי
עושה כל דבר קטן שיעלה רק חיוך ורגע של אושר... נגע לי בלב כמו מעולם...
אז כן זו הייתה עוד חוויה בדרך ועכשיו אני מתאוששת.. אני לא מדברת.. כהרגלי.. אז אני כותבת המון או סתם מדברת בשפת הסימנים.
אז נכון כואב לי ומחר אני אחזור לשם אבל אני אמשיך ואטפל.. עד שהקול שלי יהיה עוד יותר רך ממה שהוא נהיה לאחרונה
עוד מעט אתחיל ללמוד.. להנות.. אולי קצת פחות אבל זו תקופה שתעבור
ואז אני אכנס לשיגרה אחרת... ולחיים קצת אחרים..
ואוכל להרגיש שבאמת יש המשכיות
ויש יש אותו,יש את היעד הבא כי הצבתי לעצמי.. כי אסור לי להישאר חשופה לכל החופש הזה בלי שום מטרה ובלי שום דרך
אסור לי לנוח על זרי דפנה.. אני צריכה לעבוד ולמצות את היכולות שלי וייתכן שיש כאלו שעדיין לא גיליתי..
אז אני ממשיכה.. אני ממשיכה קדימה.
לפחות זה. :)
והכי חשוב... היא הבריאות.. ויותר מכל הוא האושר.. לא משנה ממה,לא משנה ממי... העיקר שהוא יהיה שם.. באיזשהי פינה
ויחכה.....
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Chappy