Let It Be

"חיכתי לרגע הזה שיגיע.. וריק לי עכשיו משום מה בנשמה....

זה היה .. זה נגמר.. אבל יש הרגשה שהסוף הוא תמיד התחלה.. 

אחפש לעצמי איזו דרך ללכת.. אמצא ואלך לי בה הלאה והלאה..

זה היה זה נגמר.. ישארו זיכרונות.. הם איתי תמיד לאיתי לכל זמן ומקום ומחר כשאכיר עוד ועוד אנשים אעשה לי איתם זיכרונות חדשים.. "

אז כן.. אני לא מאמינה שהרגע הזה הגיע.. ואני מסמנת עוד V ברשימה שלי..

לא כ"כ צפוי שהגיע לסוף.. אבל גם אני סיימתי את שירותי לטובת צבא הגנה לישראל.

איך אוכל לסכם שנתיים מדהימות? שנתיים עם הרבה קשיים,עליות מורדות,חיוכים,צחוק,כאב,ייסורים,עבודה,

אהבה,חברות,משפחה,ארץ ישראל היפה,פעילויות,תרגילים,הקפצות,שבתות וחגים לא מעטים,זיכרונות,צחוקים,

חדר אוכל,מקלחת באמצע הלילה,לחץ,עמוד ענן,פצמרים,מלחמה,מטווחים,קורס מפקדים!,שבוע מנהיגות,סדרת חינוך,מפקדים...

אין ספק שציינתי זאת ואציין את זה בעתיד... הצבא שינה אותי מהקצה לקצה וזו הייתה אולי הייתה החוויה הכי עוצמתית שהייתה לי בחיים.

אין ספק שבצבא למדתי להסתדר לבד,להיות עצמאית,להיות אני לעצמי,להראות את עצמי,לדעת שכון יש לי את כולם איתי אבל אני פה עומדת לבדי

החברים והאנשים ששמרתי לעצמי במהלך הצבא אין ספק שיהיו אנשים שילוו אותי לכל החיים..

כל הכישרונות והכלים שקיבלתי.. ילוו אותי בדרכים הבאות ... ובכל מקום שאליו אפנה אני אדע שיש לי גיבוי מלא.

אין להשוות לבן אדם שהייתי לפני השירות הצבאי שלי... הייתי בן אדם אחר.. קצת חסר ביטחון עצמי

ועכשיו אני יודעת מה אני שווה כי ידעתי להוכיח לאחרים בדיוק מי אני.. כמו שרציתי.

אולי רציתי להיות קצינה ואולי רציתי קריירה צבאית וזה אולי לא הלך.. וזה הגורל שלי היה להשתחרר..

אבל אלו החיים והם ממשיכים.. בטוחה שבאזרחות אני אצליח לא פחות..כמו שאחרים אומרים וכמו שאני חושבת.

הכאב הוא לא להשתחרר מהמסגרת הצבאית המעיקה.. אלא להשתחרר מהאנשים שנכנסו עמוק ללב לתוך הנשמה..

שהנעימו את זמני והביאו לי את השמחה לחיים.. מידי יום ויום. שכאבו איתי,שלא עזבו,שעשו בשבילי,שהיו שם...

אז נכון אנשים נשארים לכל החיים.. וזה לא תמיד נגמר באותה הנקודה..

נכון אז הפרידה הייתה קשה וכואבת ... ואולי לא בכיתי כמו שכתבתי שאבכה כ"כ הרבה..

ולהיכנס ולשבת.. ולתת לו את המתנה שטרחתי עליה כ"כ... ולראות את החיוך ואת הכאב בו זמנית..

לראות אותו כואב ומדבר עליי בפרידה.. לשמוע אותו שר את השירים שאני אוהבת ואני יודעת שזה במיוחד בשבילי.

לשמוע אותו נרגש בגלל המכתב שכתבתי לו... לשמוע אותו אומר שאני נכס ושהוא שמח שנפגשנו

אין ספק שהדבר כואב בלב עוד יותר.. אם כתבתי בפוסט הקודם שהפנטזיה התגשמה.. היא ממש לא.

זה נכון שידענו זמנים נעימים יחד אבל את החוויה האמיתית אולי לא חווינו כי שום דבר לא באמת מאפשר את זה..

תמיד אשמור ואזכור בלב... במקום הכי שמור שיש.

מקווה שבימים היותר קרובים אני אשכח ממך מעט.. רק מעט.. ואנסה לפתוח את עצמי לאחר

שיוכל להיות באמת חלק ממני.. חלק בלתי נפרד.

אין ספק שלצאת החוצה זה קשה... אחרי הרגל לאנשים לעבודה לקולות לריחות לפרצופים.. והכל מוכר ואהוב.

אז מתחילה דרך חדשה .. ללא ספק.. יוצאת לחיים הבאמת אמייתים.

בהצלחה.....

" כשאני חושב עלייך.. משתולל בי צימאון. כאן במציאות את חסרה לי אבל שוכנת בדימיון. "

אחרי סופשבוע מושלם ונדיר באילת... ושבוע שלם של מחסור באדם אחד...

אחרי כל יום ויום של דיבורים,געגועים ורגשות מעורבים..

המון דימיונות ופנטזיות לא הגיוניות..

סוף סוף הגיעה לקיצה הפנטזיה הגדולה...

אחרי הרבה דיבורים.. ורצונות...

שבוע של געגועים..

נפגשים.. ממשים את התשוקה המטורפת

והפעם לתמיד.. אז כן,אז זה חזר על עצמו

קצת יותר מופרע ויותר כייפי ויותר רגשי..

כשאתה אומר שזהו.. שצריך להפסיק לדבר כי זה מגביר את הפנטזיות

וזה לא עוזר בכלום...כי אין מה לעשות עם זה

שזה מרגיש נורא וזה נכון וזה אסור..ושנהיה חברים טובים תמיד

ומה היה יכול להיות אם... שזה שורף בלב רק לחשוב על זה..

מה היה יכול להיות ומה היינו יכולים לעשות עם זה.

כמה שזה כואב לחשוב על זה..

אני חושבת שאני סוג של התאהבתי בו..לגביו עוד לא הכי סגורה

למרות שיודעת בתוך ליבי שמשהו שם מסתתר..

קשה לי,קשה לי לעזוב את השיגרה הזאת..

קשה לי להתחיל עכשיו מאפס וקשה לי שפתאום הוא ייעלם לי מהמסגרת..

אני יודעת שאני אבכה כ"כ ויהיה קשה..

אבל בסוף הכל עובר.

וגם זה עובר.. אז עכשיו חזרנו שוב.. למצב 0.

כן המפקד.

מי היה מאמין שנשארו רק עוד 8 ימים...