לפעמים נדמה לי שהריבוע הקטן והמעט-מחניק שאני נמצאת בו זה הדבר היחידי שאני רוצה להתעסק בו בחיי. הכתיבה שלי, האמנות, הנגינה החלודה וזה הכל. בלי לפגוש ביותר מדי אנשים. בוודאי בלי לקחת אחריות על חיים של אנשים (ופה אמור להיכנס איזה "מה-לעזאזל-חשבת-שאת-עושה-כשנרשמת-ללימודי-אחיות" קטן). לא לגרום נזק - זה גם הכלל הראשון ברפואה. אני מוצאת את עצמי גורמת נזקים קטנים לאנשים קרובים בכל יום, אפילו בלי לצאת מהבית. SMS אחד שלא הובן כראוי, התעלמויות רבות כי אני עכשיו בזמן עם עצמי, הבעת פנים כזו או אחרת שכלל לא תואמת את הרגשות שחולפים בִפנים ומתפרשת בטעות כ-מחקו את המיותר-. פחות מפגשים עם אנשים - פחות נזק. ומצד שני, אולי, יותר מפגשים עם אנשים - תרגול באיך לא להיות נזק.

אני לא מאמינה שאני אומרת את זה, כי כל כך רציתי לעשות את זה. כל כך הייתי בטוחה בכיוון הספציפי הזה, ובאמת, בהתחלה היה נחמד. כשהכל הפך ממש רציני וחשוב ומסוכן וקריטי לחיי אדם, ומהעבר האחר מצריך יחסי אנוש נהדרים... מי את ומי שלח אותך לכאן.

אני בבית רוב הזמן וזה ככל הנראה תורם להקצנה של תחושות לא טובות, אבל גם אם זה נכון חייב להיות לזה בסיס. תחושות כאלה לא באות מהאוויר. הן עולות למודעות כשיש להן פנאי לכך, משמע עכשיו.

מאחורי הכוננית הקטנה שלי תקועות כבר שלוש שנים 3 מתמונות הפרוייקט באמנות של סוף י"ב. אני לא רוצה אותן יותר. אני מתלבטת אם לפרסם אותן פה ולהציע למסירה, אבל מפחדת להיחשף. גם אם הסיכוי לכך מגוחך.

הייתי צריכה למכור הכל עוד באותו היום של התצוגה, כשאנשים ביקשו ואני סירבתי בגלל גאווה מטופשת. עכשיו הן יישארו בודדות ומרוסקות, מעלות אבק ומתחננות ליחס. כמעט כמוני, יהירה ושבורה.