נדמה לך שאם תצליחי בלימודים אמא תאהב אותך. אז את מצטיינת ולאמא לא איכפת.

נדמה לך שאם תבואי להתבכיין לאמא על לא משנה מה אולי היא תתייחס, אבל אז את סתם תינוקת.

נדמה לך שאם תהיי מטופחת יותר אמא תשים לב. את מתייפייפת ואמא מתעלמת.

נדמה לך שאם תנקי את הבית לכבוד אמא היא תבוא ותשמח. היא חוזרת הביתה וצועקת שמחניק, שלמה לא הפעלת עוד מכונת כביסה, שכמה פעמים אפשר לבקש.

אז את הולכת ועושה כרצונך. שתתמודד האמא הזאת. את ילדה גדולה ומותר לך לעשות דברים שלא לרוחה. ממילא שום דבר לא לרוחה.

אבל אז את רואה אמא עצובה. ולחשוב שאת גרמת לזה? לא שווה כלום.

לעצמך את רק מבקשת, תמיד, שיקבלו אותך כמו שאת. אבל את לא את. ואולי אחרים מקבלים אותך איך שלא תהיי, אבל מה כל האחרים שווים אם אמא לא?

ואיך, לעזאזל, איך תצליחי לפרוץ כך אי פעם?