אני רוצה שישמעו מה שיש לי להגיד, אבל אני לא רוצה להגיד כלום. אלו רק כל החושים שלי שזועקים ואי אפשר לתרגם את החרא הזה למילים. אני צריכה שיבינו בלי שאסביר.

ואני סבלנית, אבל נגמר לי הכוח. נשבר לי לעשות מעל ומעבר למה שאני מסוגלת, בלי להרוויח מזה כלום. וכשאני לא עושה את המעל ומעבר, רק את הנורמלי, אני יוצאת לא בסדר.

אני רוצה לעזוב הכל, כאן ועכשיו. זה מה שיקרה, אבל רק בעוד חודש, ואפילו יום אני לא יודעת איך אעבור. וזה לא שמצפה לי משהו באופק. אני רוצה טיול אחרי צבא שמעולם לא עשיתי, אבל מפחדת, מפחדת, מפחדת. שאהיה לבד ולא אכיר אנשים, שלא יהיה לי נעים, שלא אצליח להתנתק רגשית ממה שעכשיו. שיהיה רע ובודד ועצוב, ואיאלץ לחזור למציאות ולכפות אותה על עצמי מחדש. 

כשרע ומלוכלך כ"כ, כבר אין לך חברים. רק כי כל אחד חושש לעצמו, לא כי הם רעים. ומדי פעם עוזרים פה ושם אחד לשני, אבל בכוח, כי יודעים שצריך. ואולי זה לא משנה שאעזוב ואלך. אולי ירד מעליי העול של עכשיו, אבל ירבוץ עליי העול החדש, של הנטישה של מי שזקוק לי. זה מסובך מדי, אבל כבר החלטתי ואין לי שום כוונה לחזור בי. רק מקווה שמתישהו הלב שלי ירגיש טיפה קל יותר.

וגם, כבר שנה שלא יצאתי עם מישהו. מלבד זה שאני מרגישה דפוקה, נדמה לי שאני הבת 24 הכי זקנה שפגשתי בחיים.