ילד בן 23 יושב מולי. חמוד כל כך. עיניים תמימות, מתוקות, יש לו. וחיוך מדהים!
מצחיק בטירוף..! עושה פרצופים של ילד קטן...
בדיעבד חיברתי את השם שלו לשם שלה. איפשהו מראש הבנתי שהוא אח שלה, אבל לא כל כך רציתי להתעסק עם זה.
"לא שואלים דברים כאלה..."
"לא שואלים מה?" שאלתי אותה הכי מופתעת בעולם.
"אם הוא האח הקטן..."
"היא לא שאלה את זה!" היא התפרצה לנו באמצע השיחה.
"באמת לא שאלתי. רק שאלתי אם הוא הקטן... כי הוא אמר שיש ראדה קטן, ראדה גדול, וראדה אבא" עניתי כשאני מגנה על עצמי, ותוך כדי גם בודקת עם עצמי שוב- אולי בכל זאת אמרתי משהו לא במקום. אבל לא, לא לפי מה שזכור לי.
"אה, אוקי... פשוט פחדתי שתפלטי משהו" אני שונאת אותך. ידעתי שתעשי לי את הקטע הזה של 'פחדתי שיפלט לך' במוקדם או במאוחר.
"לא... לדעתי זה ממש טוב שהיא בכלל לא חשבה על זה" היא אמרה לה. נכון, כי לאומתי, היא ישבה בצד, בהתה בו כל הערב, וניסתה להשמיע כמה שפחות צלילים.
ילד בן 23 שאחותו כבר איננה, והוא שותה איתנו, מבלה בכיף, צוחק ומצחיק בטירוף...
ובכלל לא היית מזהה שזה הוא אם לא היית שומע את השם.
מקסים שלי, אם רק היית יודע כמה אנחנו מצטערים וכואבים... כמה היינו רוצים לחסוך מכם את הכאב הזה.