 כינוי:
בת: 31 תמונה
מצב רוח כרגע: 
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
יולי 2010
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | 1 | 2 | 3 | | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 |
הבלוג חבר בטבעות: הוסף מסר | 7/2010
מחזיקה את ההדק.
נותנים לך אקדח, את יודעת מה, תשתכללי, רובה, אחד כזה גדול, מהמגניבים שנותנים בצבא לפעמים.
לפעמים בטירונות, לפעמים בצבא, לפעמים בחיים...
את מחזיקה, מסתכלת אל האופק דרך העינית הקטנה, הוא שם, את רואה אותו, את יכולה להבין שהוא מסתכל עלייך חסר אונים לא יודע מה הוא עומד לעשות, אין לו ברירה- הוא אמור לברוח, למה הוא לא בורח? לא הוא לא מפחד?
את נותנת לו דקה, את נותנת לו שתיים, הוא עומד דרוך לא זז. את זוחלת עוד קצת קדימה, יש לו אפשרות לברוח, את מקללת, למה הוא לא בורח? את לא באמת רוצה להרוג אותו.
מכוונת אל הרגליים שלו- יש לו עוד מספיק זמן לברוח, אתם כבר 10 דק' בדו שיח של שתיקה והוא לא ברוח, למה הוא לא בורח.
את שומעת משהו זז בין השיחים ויש מכוונת לשם את הרובה, בזווית העין את רואה, הוא עדיין לא בורח. היד את ההדק אוחזת, האצבע הזאת, הלחיצה הקטנה שיכולה להכריע. את מרימה את המשקפת, שמה אותה על עינייך המולכלכות כמו שאר פנייך מהבוץ ורואה שמה שאת מסתכלת עליו- זה רק בלוק עץ מצוייר, הסוואה למישהו, שכרגע איבדת, כי הוא מתחבא מאחורייך בשיחים- וגם הוא, עוד לא ירה.
יש לך עוד זמן לברוח, מספיק זמן לברוח, ואת עומדת קפואה, מרגישה כמו בטון- את יודעת שתזוזה אחת, והוא יפגע בך.
בכל זמן נתון, שמאפשר לנו לברוח מהסכנה, אנחנו עומדים כמו גדולים כי אנחנו רואים שהיא לא תפגע בנו, מרגישים גיבורים, בעלי יכולת לגבור. ברגע שאנחנו קולטים שזה החלק הפחות מפחיד בכל המערכה- אנחנו נכנסים עצמנו לדום. אין לנו ברירה, לא זזים, לא נושמים, לא נשארים פה אבל גם לא בורחים.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
