אי אפשר להתחיל שנה חדשה בלסיים שנה קודמת לה.
אי אפשר לשפוט את מה שהיה- אפשר לבחון את מה יהיה בעתיד.
אני חושבת על הדרישות שלי מעצמי ואני רואה שאני לא אעמוד בהם. רק התחילה השנה ועם כל השמחה והאושר שניסה לתפוס מקום גדול ונרחב יותר בלב... חזר הבכי.
נכון- צריך לבכות צריך להשתחרר, אבל כשזה קורה כי עולים לך על העצבים, פוגעים בך, מנסים לגרום לך לעשות דברים שאתה לא רוצה- שאתה לא יכול- שאתה לא מסוגל, זה לא כיף, זה לא טוב ובטח שלא משחרר... רק מלחיץ.
אני צריכה לשבת ולדבר עם אמא על אנגלית, המורות האלה מנסות למרר לי את החיים, אבל אני לא מסוגלת לשבת ולדבר איתה.... חשבתי לכתוב, אבל אני לא מסוגלת לכתוב לה כלום אבל אין לי ברירה המורה ביקשה שביום שני אני אבוא אלייה, אז למחר אני אאלץ להכין משהו לאמא וללכת לבית ספר.
הצריבה בעור. כל כך רציתי להצליח, אני מרגישה שאני מסוגלת מסוגלת מסוגלת לעבור את השנה הזאת בלי שום עזרה חיצונית. אבל דווקא השנה הם יחליטו לשים לי רגל... איפה הייתם שנה שעברה שלא היה מבחן אחד כמעט שלא נכשלתי בו, איפה הייתם?
עכשיו, כשאני מרגישה מוכנה ומסוגלת לשבת וללמוד כמו בן אדם אתם מפילים אותי לבור הזה? עד שסוףסוף הרגשתי חופשית מאושרת וחופשיה- עם רצון עז להגיע לבית ספר וללמוד [ומי שמכיר אותי יודע ש'קוקוריקו טוב שנזכרת בשנה האחרונה קצת להשקיע'] אתם מורידים אותי למטה?
האינטרסים הבית ספריים לעוד מישהו לבגרות מריצים אותכם לסובב עולמות בשבילי, תעשו את זה בשביל אלו שלא רוצים, שצריכים ממש, שחייבים.
בטח שאני צריכה לסיים בגרות עם 21 יח' ואם תעיפו אותי ל4 אין לי בגרות, אבל מה עדיף לכם? אחת שתבוא לבית ספר כי מכריחים אותה, תקבל את אותם חרא ציונים אבל לפחות תהיה לה בגרות, או אחת שתבוא לבית ספר שמחה, תקבל עדיין חרא ציונים אבל תסיים על המינימום שלה כי זה מה שהיא רוצה זה מה שהיא נותנת וזה מה שאכפת לה...
במילא זה יהיה מינימום, תנו לי את המינימום בחיוך.
וככה הולכת להתחיל לי השנה. בבכי רע ומר. לפחות יש לי עוד התחלת שנה להתחיל... אחת שדי בטוחה תהיה קצת יותר שמחה וקצת יותר מרתקת... שנה חדשה בעניין הסוסים. סוסה אחרת, תחרויות כמצופה, ואם נצליח- גם הצלחות.
במרץ תמלאנה לי 7 שנות רכיבה. שחלק מהן כשאני מסתכלת עליהן, די בזבוז גמור שלי.... בערך שנה שלמה של בזבוז...
והאמת ששנה שעברה הייתי מחשבת אותה גם כבזבוז אם לא הייתי מרגישה את כל ההתקדמות.
היא אולי הייתה בזבוז כספי נוראי- אבל בזבוז רכיבתי ממש לא. כל כך נהנתי. כל כך אהבתי, כל כך התקדמתי... עכשיו את לא איתי פה בשביל לשמוח בשבילי... עכשיו את לא איתי פה בשביל לחבק ולאהוב... עכשיו את לא איתי פה בשביל לבכות איתי כשעצוב לי. אבל אני עוד אבקרך אל דאגה.
מה הציפיות כבר לשנה הבאה? אין ציפיות... במילא אני יודעת שאני אתאכזב, כי הורידו לי את הבטחון בכל הקשור לבית ספר, בכל הקשור לחברות. הדבר היחידי שמחזיק לי את החיוך על הפנים זה כמה אנשים טובים פה ושם, והסוסים.
שתהיה שנה קצת יותר מלבלבלת מהשנה הקודמת, כמה כבר אפשר לבקש. 
הלוואי, הלוואי והיית מבינה שאני לא כמוך.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
