טוב... אז כבר יום שלישי.
תכננתי לכתוב פוסט מאושר ביום ראשון. תכננתי, תכננתי, תכננתי וברגע שחזרתי הבייתה כהרגלי חזרתי לתוהו ובוהו של בכי צעקות ואפשר להוסיף גם השפלה.. אבל לפעמים צריך לסלוח. אני מחוייבת לגור פה והיא אמא שלי והיא אוהבת אותי, וכן היא רוצה רק לטובתי וכן אני אמורה להבין אותה למרות כל הקושי וצריך להבליג לפעמים על כמה היא פוגעת בי וכמה אני רוצה להעלם.
עם זאת בכל היום המופלא הזה שהיה ביום ראשון, לראות מי שלא ראיתי הרבה זמן. [חלק יותר, חלק פחות- מה זה משנה העיקר לראות...] להכיר אנשים חדשים. [או ליתר דיוק אחד, שלא יצא לי לראות כנראה בחיים...] להתרענן קצת בשתייה חריפה אך מתוקה... להיות בים. להיות בים. להיות בים.
עם הגלים האלה, שסוחפים אותך, והשיחות עם החברה הזאת, החברה הזאת שאם לא היו לימודים, אני די בטוחה שהיינו נשארות חברות הכי הכי לנצח. כן גם הלימודים פוגעים. פשוט יום מאושר. וכשהתקרבתי לאוטו של אמא לחזור ידעתי שהיום הזה לא יגמר מאושר.
בכל פעם שהייתי רוצה לחזור הבייתה לכתוב לחברה שלי 'איזה יום מדהים היה לי' הייתי באה לכתוב וכבר הבכי היה עולה, והצעקות השתוללו בבית.
ואח"כ מתפלאים, איפה ההרגשה המעולה שלי.
אין ולא תהיה כמוהה... אולי אני צריכה לשלוח סמס, ולא לחכות להגיע הביתה... שיהיה לי למי לבכות אח"כ.
אבל כן, כך או כך היה יום נפלא, יום שמח, יום מאושר. אפילו לקראת הסוף דיברתי עם כמה אנשים שהעלו לי חזרה את החיוך על הפנים, ולמרות שבסופו של דבר הלכתי לישון בבכי, וכשלראשי השיר 'מחר יהיה זה יום חדש ומה אפשר מיום חדש כבר לצפות'. נרדמתי... בקלות האמת, די בקלות לעומת פעמים אחרות. והתעוררתי כמובן ליום חדש, לארבע שעות ספרות מעניינות ומשעממות גם יחד [כשאצל מורה אחת צוחקים ואצל המורה השנייה בא לך לישון...] ולסיום איך לא במתנה קיבלתי שעתיים שלמות של אנגלית. כאילו לא הספיקו לי הצרחות של אתמול בלילה...
אז בסופו של דבר הכל הסתיים טוב וקמתי לי מהכיתה ללכת לרופאה לקבל אישור עבודה.
כמובן שהכל הלך חלק, אפילו הגעתי בזמן, בדרך חזרה מצאתי את האוטובוס והוא לא גרם לי לחכות המון זמן- ויצאתי לדרכי לעבר לשכת התעסוקה. [שיצאו די דוחים אם ניתן לי לציין. שעתיים בשבוע אתם עובדים ואין לכם כוח אדם גם לזה? אתם לשכת התעסוקה קיבינימט לא חשבתם שאולי הגיע הזמן להעסיק?
אז כן ביאוש רב גררתי את עצמי לעבר עזריאלי... כמעט שעתיים הסתובבתי שם לבד... באמת שאני לא מבינה מאיפה הכוחות. אך בסופו של דבר אמא הגיעה, קניתי- את מה שרציתי וחזרנו הב-י, אוי, לא חזרנו הבייתה! נסענו לניחום אבלים. אז כמובן שלראשונה בחיי יצא לי לפגוש קרוב משפחה שבקושי ידעתי מי הוא... ה'להתראות בשמחות' לא עבד כמו שצריך.
ואז, אחרי היום המתיש הזה, ואחרי כמה שעות מעטות על המחשב, גררתי את רגליי למיטה וכשנזכרתי ששכחתי לעשות משהו במחשב קיפצצתי לי חזרה למחשב וקיבלתי הודעה מאחותי. גררתי את אמא ואחי לחדר וקיבלנו את הבשורה המאושרת- הוא הציע לי נישואין.
אז כמובן שגם את הערב הזה כבר לא הלכתי לישון בשעה נורמאלית... ישבתי חצויה בין אמא בוכה מאושר ובין אח שבוכה מעצב על כמה כיף היה לו כשהוא לא היה בבית. ואני יושבת. ויושבת. ויושבת. ובסוף נקרעתי מבכי. הרגשתי חצויה בין האושר לעצב ולא ידעתי למה אני בוכה בכלל...
ובסופו של דבר- סה"כ, קמתי לבית ספר, בקושי רב, הלכתי אליו. והסתכלתי למורה לאנגלית בעיניים ואמרתי לעצמי- תני לזה צ'אנס, אם לא עכשיו אימתי? וכך החלטתי להנהן בחיוב לכל דבריה ומכאן נובע שאני אתחיל לעשות תגבור אנגלית בבית ספר. כיף... לא!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
