ניצול מכוניתה של חברה גרם לנו לנסוע אתמול לנמל לשבת לאכול שם איזה משהו..
בדרך למקס ברנר- שהייתה הבחירה שלנו בסופו של דבר, הסתכלתי על הים.
בחושך, הוא כל כך שקט, כל כך חסר גלים.
למרות שהוא כל כך רועש וכל כך מלא.
הרגיש לי לפתע כמו מה שקורה לי בראש, הכל נראה באמת ובתמים טוב, אבל מה שהולך שם, גורם לחוסר מצב רוח ברוב המקרים, המון מחשבות, תהיות, רצונות... מתפוצץ לי הראש מרוב דברים. ככה זה כשהראש נורא לא פרופורציונאלי ונורא קטן לעומת הגוף.
אני עדיין מחפשת את אותם הדברים, אני עדיין אותה ילדה קטנה... אבל עם אותם הדברים שאני מחפשת ניצבות לי אפשרויות אחרות שבכלל לא קשורות, עוד דברים לבחור, עוד דברים לדעת, עוד דברים לנסות.
אם מדובר בסוסים, גברים, אנשים, לימודים, אוטובוסים, מכוניות, מה שאני לא רוצה. הכל בוא בזמן.
ובסופו של דבר אני נשארת בלי כלום.
בלי ידיעה מה אני רוצה בשום דבר.
כמו שלוקחים המון המון צבעים ובסופו של דבר הם הופכים להיות לבן. [או שחור?] בין כה וכה, זה משהו שלא מסגיר כלום, שניהם צבעים נייטראליים. בסופו של דבר הם לא עוזרים לי בכלום.
למה אני כזאת? למה אני בוחרת להיכנס לבורות האלה במקום לתת החלטות?
למה מכניסים אותי למצבים כאלה שאין לי בהם ברירה.
ואתה? למה זה כל הזמן רודף אותי השטות הזאת?
ובסופו של דבר נשאלת השאלה היחידה
למה אני כל כך טיפשה???
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
