"ושוב אני נפגש עם רגע של עצבות"

זה הכל התחיל בחורף 2009. כבר הייתי בת 16 וחצי והלכתי עם חברה לתיאוריה.

אחרי שאחת נכשלנו בה[כמה נוראי לשנות תשובות נכונות לטעות- ברגע האחרון] עברנו בהצלחה את השנייה.

בערך בפברואר 2010 התחלתי את שיעורי הנהיגה במטרה של כל ילד- לעבור טסט ראשון בסביבת יום ההולדת.

במאי- אבא כבר השאיר את האוטו אצל סבתא, שכאשר אעבור את הטסט- אוכל לנסוע בו. אך דיבורים כמו חול ולא היה הרבה באמת מה לאכול, היו הפסקות מרובות וטיפשיות- ולא לגמרי באשמתי. אבל בסופו של דבר הודעתי למורה שלי שאני חזרתי, והייתי בשיעור 27. אמרתי לו שאני חייבת לעשות עוד שיעור לפני הטסט. הוא אמר לי שנעשה שיעור אחד ואז אני אעשה שיעור לפני הטסט שוב באותו היום ואגש לטסט. באותו שבוע- אחרי 3 שבועות ללא נהיגה, נהגתי שוב פעמיים וניגשתי לטסט. במהלך הטסט הרדיו ניגן לי את ביליונר, שבאותו הזמן היה אחד השירים שממש עוררו בי שמחה, חיוך עלה על פני ומילות השיר נלחשו מפי. עד שהתעשתתי וקלטתי שאני במבחן ועדיף לשתוק.

יצאתי בהרגשה די טובה מהטסט ותוך כבר שעות כבר גיליתי שאני נהגת חדשה. השמחה עלתה על גדותיה וכמה ימים לאחר הטסט כבר נהגתי. נהגתי באוטו המצ'וקמק בלשון המעטה, בסובארו הישנה של אבא, בזו שעברה את כל המשפחה, אמא נהגה בה, ואבא, ואחותי ואחי- ומי לא? כולם נהגו בה, היא בת 17, בגילי כמעט, ובסופו של דבר נחתה גם האפשרות שלי לנהוג בה. כמובן שבהתלהבות יתר נכנסתי לאוטו ונהגתי. ההרגשה המבאסת של 'יש כל כך הרבה מכוניות יפות ואני מסתובבת עם מכונית של שודדי בנקים' אפפה אותי כמעט כל הזמן. היא עדיין אופפת אותי- אבל היי, אני נוהגת באוטו בן 17 ואני מתנהגת איתו ממש טוב, הוא מתפקד מעולה, ובמקום להתפוצץ הוא נוסע. ההרגשה עילאית.

לפני כמה ימים לאחר קבלת הרישיון המפלוסטק [מלשון, פלסטיק] שלי, הגעתי למסקנה שזה לא הגיוני השוני בין המעוטי יכולות כספיות, ולאלו שהכסף נשפך להם מהידיים. לראות ילדות שנייה אחרי שהן לא כרוכות במלווה מסתובבות לי בתוך מיני קופר אדומה, פולצוואגן מפוארת, ושאר הירקות.

לראות אותן מקבלות את כל המבטים, ומה- אני נוסעת באוטו, אפילו לא שלי, ומעדיפה- שאף אחד לא יראה- לא ידע.

למה ילדה בת 17 וכמה חודשים, צריכה אוטו, כשעוד שנה וקצת היא כבר מתגייסת? למה לבזבז מאות אלפי שקלים על מכונית חדשה, כשמחיר הביטוח עולה עוד שנייה על מחיר של מכונית יד שנייה.

אני מעריכה את אלו שמשקיעים ועובדים ומשלמים וקונים לעצמם מכונית חדשה, אבל אלו שההורים שלהם זורקים את כל הכסף שלהם על מכונית לילד\ה המתוק\ה שלהם. מגעיל אותי.

הם רגילים לכל כך הרבה טוב, כל כך הרבה פינוק. לבוא לבית ספר באוטו כשלוקח לך יותר זמן להגיע באוטו מאשר ברגל... לאחר לשיעור כי- 'לא מצאתי חנייה' או יום יבוא חס וחלילה ויגידו 'בדרך לבית הספר היא נכנסה בעמוד כי היא הייתה עייפה'.

לאן זה עוד יגיע?