"ושוב אני נפגש עם רגע של עצבות"

אני לא קנאית.

אני לא קנאית.

אני לא קנאית.

זה סתם עושה לי רע...

אני מחפשת את עצמי בכל מיני דרכים.

מוכנה להישבע שהיה לי סוף שבוע מדהים.

אז בדרך חזרה הבייתה הציק לי אותו מקרה.

איך זה חוזר? איך?

כבר הרבה זמנים אמרתי שאני צריכה מישהו שיסדר לי את הראש.

מישהו שיהיה שם בשבילי כי הוא אוהב אותי וכי הוא רוצה לסדר לי את הראש.

מישהו שיהיה לאן לברוח.

מישהו שאם הוא היה שם- לא הייתי צריכה מהמחשבות האלה לברוח.

זה עצוב לומר- אבל מישהו שכשהקשר יסתיים, יהיה לי כל כך קשה להמשיך הלאה.

יהיה לי כל כך קשה להמשיך הלאה כי אני אוהב אותו.

ואם אני אסיים את הקשר- אז שלו יהיה כל כך קשה להמשיך הלאה.

כי הוא אוהב אותי.

אני פשוט צריכה מישהו שלא ישקר שקר גס כשהוא אומר 'אני אוהב אותך'.

מישהו שאני לא אצטרך להתעצבן על עצמי שאמרתי את זה ולא מכל הלב.

פעם לא הייתי מסכימה לומר לאנשים שאני אוהבת אותם, גם אם זה היה נכון.

לא הייתי מסכימה כי הרגשתי שאני משקרת.

אבל לא באמת שיקרתי, זו פשוט לא אותה אהבה.

הייתי כועסת על עצמי שאני אומרת את זה...

אבל הכי אני משקרת כשאניאומרת את זה ומתכוונת לזה, אבל לא יודעים את זה.

כלומר, הצד השני של השיחה לא יודע את זה.

שזה קצת יותר.

מזל שזה עבר, וזה כבר לא פה. מזל שמילים הן רק מילים.

מזל?