"ושוב אני נפגש עם רגע של עצבות"

באותם מילים של פרידה, של תמימות. אומרים שלום- שלום ולא להתראות.

אף אחד לא רוצה ל'התפס' על חם שבגופו זרועה המחלה.

ולנושא אחר.

כרגע אני ברומן מרחוק עם גורם בכיר. תוהים מי? צה"ל.

כמו כל מלש"בית [מועמדת לשירות ביטחון- לצעירים שבינינו] אני נמצאת בחוסר הבנה, מודעות, אין לי מושג בפני מה אני עומדת ואין לי מושג למה שלחתי אתמול בקשה למיונים אם אין לי מושג קלוש לאן לצלצל לברר אם הגיע.

אני כן רוצה, באמת שאני רוצה, אני רוצה רוצה רוצה ללכת לשם. רוצה לנסות רוצה להצליח. אני יודעת שאם אני ממש ארצה אין לי סיבה שלא, אבל אין לי פשוט מושג מה לעשות, אני מבולבלת כמו אני לא יודעת מה, ואין לי מושג מה ולאן אני הולכת.

אמן ודברים יתחילו להסתדר.

בזמן האחרון המחשבות חזרות להציק לי.. כל פעם שאני רוצה, אני משתגעת. אולי זה לא מתאים לי, אולי זה מאוד מתאים לי .

אבל אני מתביישת, ואין לי אומץ. אני מנסה לתת דוגמה טובה לכולם בכל הקטע הזה, מציעה הצעות אבל אף אחד לא יכול לעזור לי.

והיחידי שכן- אני לא סומכת עליו...

הלוואי והיו קוראים מחשבות.