"ושוב אני נפגש עם רגע של עצבות"

בדרכנו חזרה מסבתא, מאחורי העצים של האופק, בקו של הבניינים- התגלה לו ירח אליפסי בצבע חום שואף לכתום.

הכתמים עליו- היו כל כך בולטים, שראו ממש תווי פנים, כאילו שמסתכלים באכזבה על הארץ, מציצים לשכנים בקומה האחרונה של הבניין הכי גבוה שמשתרע לו באופק.

אמא אמרה שמאז שהיא קטנה היא זוכרת את הפרצוף של של הירח.. אותו ירח שתמיד עלה לו לאיטו בלילה...

אבל היא אמרה שמאז שהיא זוכרת את עצמה, לאט לאט הירח נראה יותר ויותר עצוב.

אולי הוא יודע מה שקורה במדינה ועצוב לו- אם כי בכל מקום בעולם רואים אותו, ככה שהוא יודע כמה עצוב בכל העולם. הוא גם יודע איך אנשים מזהמים את הסביבה. אני חושבת שאם הייתה ביכולתו לבכות, גם היינו רואים אותו דומע פה ושם- אם לא מעצב אז סתם כי נכנס לו שם משהו- אתם יודעים איך זה.

נעצבתי לדעת שגם הירח עצוב.

אתמול כשהאסטרולוגית באה [כלומר, שלמנו לה שתעשה לחברה שלי ערב שכזה], היא סיפרה לנו שבאסרולוגיה- האמא היא הירח, והאבא שמש.

אם היא הייתה יודעת את זה אולי היא הייתה מבינה למה נעצבתי לשמוע, שהירח אט אט נהיה יותר ויותר עצוב.

בסופו של דבר הבנתי- שאין שום קשר בין הדברים, למרות שגם לי לאט לאט נהיה יותר ויותר עצוב.

חיכיתי כל כך לסוף השבוע הזה, תכננתי שיהיה כיף, ושמח, והכל. הוא היחידי שיכול להוריד לי את החיוך מהפנים אחרי שיעורים טובים.

מצד שני הוא יכול להעלות לי חיוך בכל רגע נתון- אם הוא עונה לי.

אני שונאת לרצות אנשים.

אני שונאת הכל.