לפני כמעט שבוע [או פחות, לא זוכרת] החלטתי שאני לוקחת את עצמי בידיים ומסדרת את החדר.
זה לקח לי זמן, המון זמן, אבל השקעתי בזה גם המון מחשבה.
אנשים אומרים שאם מסדרים את החדר אז יש סדר בחיים, דבר שלמדתי יפה מאוד שהוא לא נכון.
גיליתי גם שהפעם החלטתי להראות מה יש לי ולא לסגור הכל בקופסאות, זה לא אומר שאני מראה לעולם מי אני, או מה טוב בי, או מה לא טוב בי.
במילא אף אחד לא נכנס לי לחדר ממש, וגם אם כן...
השארתי את הספר שאני 'קוראת' [כלומר, לא נגעתי בו כבר בערך חודש, אבל הוא עדיין שם] בחוץ, לא במטרה שכשמישהו יראה אותו הוא יחשוב שאני חכמה וקוראת [במילא זה אתגר קרת, ולא ספר על עובדות החיים- לא משהו כל כך חכם.] אלא כדי שאני אעבור ואראה שהוא שם, מחכה שאקרא אותו.
לקחתי את כל העגילים וסידרתי כמו שהם סודרו פעם שעברה, כדי שאני אזכור שהם שם, לא כדי שיראו שיש לי המון עגילים.
כך גם עשיתי עם השרשרת.
אבל מה? זה לא קורה לי ככה עם חברות, גם אם אני אכתוב כל יום אם רע לי אם טוב לי, לא יהיו את האנשים שבאמת יסתכלו על כל מה שקורה, הם יבחרו לראות מה יש, כאילו מסתירים את שאר הדברים. כמו שהיה פעם, הייתה שרשרת בחוץ, וזוג עגילים, מעין מסכה שתמיד כשהתחשק שמתי אותה, ממש כמו חברות שבוחרות לראות אותי רק כשטוב לי, בוחרות לדבר רק אז.
איבדתי המון חברות שאהבתי, הן טוענות שהן עדיין שם והלימודים מפריעים, אבל אני בהחלט חושבת שזה שטות, כי אלו שבאמת אוהבות אותי ורוצות לשמור על קשר, ידברו איתי בעצמן ואני לא אצטרך לרדוף אחריהם.
איבדתי את עצמי, בין היתר, במיוחד במה שקשור לאהבה, כי היא משגעת אותי, והוא דפוק. אז הכל לא בסדר.
איבדתי את האמון שלי באנשים, אבל באותה מידה אני נותנת אמון מיותר לאנשים שאסור לתת בהם אמון.
איבדתי את היכולת שלי לשתוק, והתחלתי לומר כמעט כל מה שיש.
איבדתי את היכולת שלי לתקשר- אבל זה בגלל שאר הסיבות.
איבדתי כל כך הרבה דברים-
ואת כל זה גיליתי אחרי שסידרתי את החדר, חשבתי שגם סידרתי את החיים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
