 כינוי:
בת: 31 תמונה
מצב רוח כרגע: 
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
אפריל 2010
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | 1 | 2 | 3 | | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | |
הבלוג חבר בטבעות: הוסף מסר | 4/2010
אוף.
היום, אחרי כמעט שנה, אני הולכת ש-ו-ב לפגוש את אבא.
שוב נגד רצוני החופשי, אבל אין מה לעשות, רציתי להשתמש בזה למשהו אבל עכשיו אי אפשר, ואין לי אפשרות.. במה זה עוזר לי אין לי מושג.
רגשות מעורבים מכאן ועד אילת חזרה למטולה ושוב לתל אביב.
פחד אימים, כי עכשיו אני לבד. אין אחים שיצילו אותי כשאין לי מה לומר.
ואין לי מה לומר.
זה לא שאין לי, אבל פשוט אני לא רוצה.
כי זה לא משהו שאפשר לומר במילים.
אפשר לבטא את זה במכות. אני לא בטוחה שזה מה שצריך.
כל כך לא רוצה לראות אותו שוב... כל כך התאים לי כשהוא בחו"ל ורחוק.
כל כך התאים לי שהוא שם ואני פה, השיחות בטלפון לא היו רעות, דיברנו קצת, אבל הרבה.
פשוט היה לי נוח לדעת שאני לא אצטרך לשבת איתו בקרוב.
והנה הבקרוב כן הגיע.
| |
ערב יום זיכרון- כבכל שנה- אצל סבתא.
גם אחרי 17 שנה, פחות, ליתק דיוק, שום דבר עוד לא מבון.
אז נכון, רק ב3-4 שנים האחרונות ניתנה לי דמות הבוגרת. זו שיכולה לבוא אל בית הקברות, זו שיכולה לשבת ובאמת להבין.
אני חושבת שסוף סוף , בפעם הראשונה בחיי, הרגשתי חלק, הרגשתי שאני יכולה להיות אני, יכולה להתבטא, יכולה לנסות להבין.
בין אם זה מהתרגשות ובין אם זה כי פשוט נהיה עצוב, פתאום, כשנתנו לי לבוא לבית הקברות, כשבאתי אל סבתא יום לפני, נפתחו להן ארובות עיני ובכי מטורף יצא מעיניי. בכי. מטורף.
דמעות ללא פסק; הרצון לבכות עד אור הבוקר, העצב, הרעד.
פתאום הרגשתי שאני יכולה, שגם לי מותר לבכות.
עכשיו, כמה שנים אחרי זה, חצי שעה לפני הצפירה, כמה דקות לפני שמתיישבים לארוחת הערב, כמה דקות...
אני מבינה, בעודי עושה סודוקו לא מי יודע מה מוצלח, שכן. באמת ערב יום הזיכרון. חודש בדיוק לפני יום ההולדת, כן, עדיין צריך להיות עצובים.
מרימה מבט לתמונה שלו, לזה שלא הכרתי, לזה שלא אכיר, ולזה שלא אשמע את קולו לעולם.
*אוכלת*
עכשיו, לאחר הצפירה, בה התהפכה הבטן, בפעם המי יודע כמה, בה העיניים, אט אט מתמלאות דמעות ונהפכות אדומות.
צפירה, של דקה אחת של שתיקה, שתיקה שגורמת ללב לרעוש.
קשה כבר לשבת בסלון, לשמוע את קולו של פרס מעלה דמעות בעיני על אף קריאתו הרעועה והנוראה. המילים, ההפסקות.
כל אלו שגורמות לעוד דמעה למלא את העיניים. העפתי מבט בסבתא, כרגיל, נראית אותו הדבר.
אני לא מרגישה את השינוי משנה שעברה.
בצפירה, העפתי מבט בכלבים, פעם ראשונה שהם איתנו בערב יום הזיכרון, פעם ראשונה שיוצא לי לראות את העיניים הבוהות כלא מבינות, ולא רק עיניים כאלה, גם תנועת הגוף,הנצמד אל אחותי, רק גרם לי להיות עצובה.
אני כבר לא קטנה, אני מבינה, קצת, אבל אני מבינה. אני מסוגלת לראות בעיניה אך ורק אי הבנה. הלוואי והיה אפשר להסביר.
בראשי רק שיר אחד עובר, 'החול יזכור', לא יודעת למה, והאם זה דווקא הוא. אני יודעת שמחר זה יהיה השיר של עמית פרקש, שמעלה בי דמעות רבות בכל פעם מחדש. כמה ששיר אחד יכול לצמרר.
4 דק' בערך של שיר שמצמרר, כאשר פי 6 מכך, זה יום אחד מצמרר, יממה, של מחשבה, של הדגשה.
ומחר, לקום מחר בבוקר כה מוקדם, לאחר שבקושי אשן בלילה, ללכת לבית הקברות ולראות איך סבתא נשברת.
יום ארוך זה הולך להיות, אבל אין מה לעשות, לא יהיה מצב, שהשיר 'זו המלחמה האחרונה' יתפרש כנכון.
לצערי.
*נכתב אצל סבתא*
| |
החיים הם הכל עליות וירידות,
החיים הם הכל עליות וירידות,אם לא קשה ולא קל אבל פשוט לא הולך, סימן שהגלגל מפונצ'ר.
מדהים כמה דבר אחד קטן ניפץ כל כך הרבה דברים גדולים.
המחשבות, האהבות, ההצלחות, הכשלונות, התנפצו.
כנראה שלא מגיע לי הטוב, כנראה שבאמת מגיע לי הרע.
אולי באמת עדיף לפרוש, אבל אין מה לעשות אני בחיים לא אעשה את זה... גם אם לא הייתה ברירה.
אני תמיד אהיה פה בשבילי ובשבילה, אבל היא לא פה תמיד בשבילי, מה עושים עם זה?
למה היא יכולה להיות כל כך מטומטמת בשביל לפגוע בכל מה שעשינו עד עכשיו רק בשביל לא לתת לי את האפשרות הזאתי, להרגיש קצת יותר 'על רמה'.
אני יודעת שזה לא אשמתה, אבל זה היא, וזה תמיד מרגיש כאילו היא עושה את זה בכוונה... גם כן, גוש אפור גדול של טמטום, אבל כמה אהבה כמה. החיוך שלה, שאף אחד אחר לא מצליח לראות. האוזניים האלה, שמביעות כל כך הרבה דברים, שלא כולם רואים..
הלשון הזאתי שהיא תופסת עם השיניים, כמה שובבות וכמה טיפשות על אותו השולחן, אבל למה, למה זה ככה?
הגעתי להחלטה לקחת קצת חופש, להחזיר את עצמי לרצון ההוא של פעם... להפסיק לרכב בשביל זה שאני צריכה אלא כי אני רוצה, כי אני ממש רוצה, כמו שהיה לפני חודשיים... כמו שהיה לפני חצי שנה.
לא סיפרתי את זה להרבה אנשים, כי זה לא כל כך מובן מאליו והאמת שלא כל כך מבינים..
גם אני לא כל כך מבינה למה אני עושה את זה, למרות שהחלטתי החלטה ואני אדבוק בה... באותה צורה אני יכולה לדבוק בהחלטה של ההפך...
אני מכירה את עצמי, שבוע שבועיים עם פחות רכיבות והשגעון לרכב עולה.
נקווה שלפחות הרכיבות המעטות שיהיו יגרמו לי באמת לרצות להמשיך את שאר הרכיבות אח"כ.
מקווה שיהיה טוב, ושלא יהיו תגובות לא רצויות, ושאלו שיודעים במה מדובר, שלא יפרסמו את זה לשום מקום, ובטח שלא יראו את זה לאף אחד.
| |
לדף הבא
דפים:
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
