אתמול, בלי ששמתי לב, נכנסתי למיטה כבר ב11... משום מה, מסיבה לא ברור, התעוררתי ב12. כל כך קיללתי, רציתי להמשיך עוד לישון, אני שונאת לקום ולדעת שיש לי רק עוד שעה- שעתיים לישון. הסתכלתי בשעון, ואני רואה שהשעה 12, לא הבנתי... חשבתי שהלכתי לישון כל כך מאוחר כי הייתי הרוגה, ופתאום- 12, יש לי עוד 8 שעות לישון, מספיק זמן! מספיק זמן לחלום חלומות, מספיק זמן לישון, מספיק זמן להנות. מספיק זמן.
זה משהו שלא קרה לי המון זמן, שהרגשתי כמה כיף, שיש לי יותר מעוד שעה לישון, יותר מעוד שעתיים. הייתי מאושרת, ועם חיוך חזרתי לישון. חבל שרק מדברים כאלה אני מאושרת לאחרונה.. אתמול ישבתי ודיברתי עם חברה על הא ועל דא. העלנו את הנושא הכואב הזה מהפוסט הקודם... פשוט רציתי לבכות, אני לא מבינה למה אני לא בסדר, מה לא בסדר איתי... כבר עברו יותר מחודשיים, למה דברים עדיין מפריעים לי? הלוואי ויכולתי לתת לו לענות לי על שאלות- חבל, שבגללו כל השאלות, ועל השאלה הכי פשוטה, הוא לא ידע להנות.
אם ובמקרה, היה קורא פה, הייתי מאחלת לו שנים טובות, למה אם הוא יפגע, יכאב לי, יכאב לי יותר. יותר מעכשיו, יותר מאי פעם... לכן אני רוצה שיהיה לו טוב. אבל אני גם רוצה שהוא יתגייס, כדי להתרחק ממנו...
זהו זה, הפנמתי, מלא אנשים יתגייסו לי עכשיו... הרבה דברים ישתנו מעכשיו והלאה, הרבה אנשים שראיתי אותם יום יום- ובמקרה הכי גרוע פעם בשבוע, יתגייסו... ואולי- במקרה הטוב נראה אותם בסופ"שים.. אני כל כך אתגעגע, כי דברים כל כך ישתנו, אבל אולי זה גם ישנה אותי, לטובה.. חסר לי התמימות שהייתה לי פעם בכל הקשור לשתייה.. החלטתי שעד הקורס אני עושה הפסקה מהשתייה, להדחיק קצת את הטיפשות שבי. אני נהנת לשתות אני אוהבת לשתות, אבל אני גם עושה שטויות לפעמים... גם כשאני מודעת לזה, והוא היה שטות, אחת השטויות הגדולות שעשיתי בחיים... אז נכון, הייתי מודעת לעצמי, אבל לא מודעת במצב שאני יודעת כל מה שאני עושה ואני בוחרת לעשות את זה לגמרי, אלא כי דברים פשוט עוברים, שום דבר לא במוח, אבל אתה מודע למה שאתה עושה. הכל כל כך שונה, הכל כל כך ישתנה, הכל כל כך השתנה. הכל כך כך לבד, אבל כל כך ביחד. והמון , המון כל כך. המון. אז למה אני מרגישה לבד, כשנותנים לי אפשרויות להיות עם אחרים. ולמה אני מרגישה לא בסדר, כשאני בוחרת לעשות טעויות- שלא יפגעו באף אחד... ושוב אני חוזרת לכל כך הרבה שאלות.
למה כשאני רואה אותך, עדיין אני חושבת על דברים אחרים? למה כל פעם שאני רואה תמונה שלך, אני אוכלת את הלב שאני לא בתמונה איתך? למה כשזה קרה שיקרת לי כל כך הרבה? למה אמרת שזה לא יגמר? למה אמרת שזה ימשיך? למה אמרת שתזכור דברים גם מחר? למה, למה זכרת אבל בעצם שיקרת? למה המשכת לשמור איתי על קשר? למה המשכת לגרור אותי למחשבה שיהיה משהו? למה לא היית שם כששברת אותי? למה נתת לי לחשוב על דברים בכלל? למה לא אמרת מהתחלה שהכל סתם, שאני סתם בשבילך, שאני לא שווה כלום? למה לא אמרת שהכל בגלל השתייה? למה לא אמרת לי שאני סתם, שאני לא שווה אותך בכלל? למה אני בכלל שואלת את זה כשאני יודעת שאני שווה הרבה יותר ממך? למה אתה נותן לי להרגיש את ההרגשה הנחותה הזאת? למה אני מאשימה אותך בכלל, אולי זו אני? למה העיניים שלך עדיין מדברות אליי? למה אתה עדיין מדבר? למה יש לי כל כך הרבה שאלות כלפייך? למה כששאלתי ענית -ככה? למה אתה בחיים לא אמרת לי משהו נכון? למה השתמשת במילים שהכי נתנו לך אותי? למה העמדת אותי במצב הכי לא נעים בעולם? למה נתת לי לחכות? למה נתת לי לחשוב שאני מפתחת כלפייך משהו? למה, למה זו לא נותרה רק מחשבה? למה אני טיפשה? למה זה קרה כל כך מהר? למה ייחסתי לזה חשיבות? ולמה, למה, למה- נתת לי לשכוח לרגע מי אני- ולטעות? למה עכשיו אני צריכה לעשות כל כך הרבה דברים? למה אני צריכה לחיות בין חלק אחד של הצבא לחלק השני? למה אני צריכה לתהות בקשר לכל כך הרבה דברים? למה אף אחד לא נותן לי תשובות לכל השאלות? למה אי אפשר לתת את התשובות הנכונות לשאלות? למה אני צריכה לארגן כל כך הרבה דברים? למה אני לבד? למה לא נשארו איתי אנשים בשביל לעזור לי? למה בחרתי ללכת לכיוון הזה? למה לא נשארתי מאחור? למה אני חכמה? למה אני טיפשה[2]? למה אני שואלת כל כך הרבה שאלות? למה פתחתי דווקא עכשיו את הפוסט הזה? למה שלחו לי זימון לכנס לקורס טיס? למה אף אחד לא שואל אותי לפני כל הזימונים מה אני רוצה? למה אף אחד לא שואל אותי אם אני לאמפחדת מטיסה? למה אף אחד לא בוחר אחרים לשם? למה אני בכלל שואלת שאלות כשרבאק- נותנים לי תפקידים מדהימים? למה. פוסט זה היה פריקה בלבד, כולו נכון. כי בסופו של דבר- לא הייתי שואלת שאלות סתמיות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
