אם לא עכשיו אז

אפתח בגילוי: אני קצת חושש כשאני נכנס לבית הכנסת. ולא בכדי: כל עוד אני מתפלל אחד על אחד, הכל בסדר. הבעיה מתחילה כשאני נקרא לעלות לתורה, לפתוח את הארון או להגביה. או אז אני מדמיין תרחישים נוראיים: אתבלבל במילים, הפרוכת תיפול, המשיח יגיע באמצע "קדושה". לא מדובר בסתם חרדות - רוב הדברים האלו קרו לי (נחשו מה לא), ולכן באופן כללי, כשאני נכנס לבית הכנסת, אני מעדיף להיות סטטיסט. להיות חלק, אבל לא להשתתף באופן פעיל. אתם רוצים לספור אותי למניין – תפאדל, מצידי תספרו על הראש שלי שניים, אבל להנחות את הטקס? אני מעדיף להשאיר את זה למקצוענים.

אתם ודאי מחייכים לעצמכם. ישנם את אלו שמזדהים ויש את המבקרים, אך מספיק להיכנס לכל בית כנסת שכונתי בזמן תפילת מנחה כדי לראות כיצד מנסים המתפללים להתחמק מתפקיד החזן ולהבין שהרבה גברים לא משתגעים על להיות צביקה הדר של בית הכנסת.

המסר החברתי במקרה זה הוא שבמקום שאין אנשים השתדל להיות איש. האנשים מחכים, זו טירחא דציבורא, וצריך להתגבר על הפחד, העצלנות, או מה שזה לא יהיה, לעלות על חליפת אביר הג'די ולקחת על עצמך את התפקיד בתפילה.

ואם הייתה כותבת את הדברים אישה? אני מתאר לעצמי שהמסר החברתי היה שונה. משום שכשנשים מתביישות זה בסדר. כנשים לא מרגישות לגמרי בנוח עם משהו – אז מוותרים. מאישה לא נבקש לשמש כחזנית או לומר דבר תורה. בוודאי שלא נתעקש על זה.

לכאורה, מדובר בהתחשבות או רגישות. אך האם מדובר ברגישות הנובעת מצרכיה של האישה? לא. זו רגישות שנשענת על ההנחה שמקומה של האישה הוא לא במרחב הציבורי. זו לא רגישות, זה דיכוי.

קחו למשל את בוקר יום השבת במקום מגוריכם. התפילה מתחילה בשעה מסוימת. סופרים עשרה גברים ומתחילים. הנשים יגיעו מתישהו בהמשך - הן לא נספרות למניין והן ישנות עד מאוחר. זה מובן. אף אחד לא לוחץ או מקים אותן כדי שיגידו קריאת שמע בזמנה. איזו התחשבות. איזו רגישות. אבל גם זו רגישות שנשענת על אותה הנחה שמקומן אינו במרחב הציבורית. זו לא רגישות, זה דיכוי.

השאלה שיש לשאול, ובצדק, היא מדוע אני קורא לזה דיכוי, כאשר ברור שאין כאן דיכוי קלאסי, בו ישנה שלילת זכויות המנוגדת לרצונן של הנשים. יותר מזה, נראה שהנשים דווקא נהנות מזכויות יתר: הן אינן מחויבות בכלום. התשובה היא כי יש כאן דיכוי נעים. מדוע נעים? כי נעים לא לעשות כלום בבית הכנסת ונעים לקום מאוחר בשבת. נעים גם ללמוד עד הצהריים בבית הספר התיכון, לא לעשות בגרות בגמרא, לא "לשרוף" שלוש וחצי שנים בישיבת הסדר, ולחפש בחור "דוס" כדי שמישהו אחר יתעסק בכל העניינים האלו של ה- איך קוראים לזה – הלכה. ובאופן כללי, די נעים להישאר במרחב הפרטי שלך.

כך שאנחנו מסודרים משני הצדדים – הפרה לא רוצה להניק והעגל מעדיף קולה. הקהילה הדתית לא דורשת מהנשים להשתתף במרחב הציבורי והנשים מצידן נהנות מעצלנות בחסות השלטונות. אלא שכאן הקאץ': העצלנות הזו אינה כולה תותים עם שמנת, מאחר שהקהילה הדתית מגבילה את הנשים. זו הטבה עם תג מחיר משמעותי – הדרה מהשיח ההלכתי וויתור על מקומן בהליכי הפולחן ובהנהגה הרוחנית, כאשר בסופו של דבר – נגרע מקומן מהמרחב הציבורי. וכשאני אומר מרחב ציבורי אני לא מדבר על חוג יוגה או קבוצת מחול, אני מדבר על תפקידים והשפעה. גם בבית הכנסת וגם מחוצה לו.

הרי לא מתקבל על הדעת שסמכויות החקיקה (פסיקת ההלכה) יהיו נתונים לגברים בלבד; שבתי הדין יהיו מורכבים מגברים בלבד; ושמוסדות ההנהגה החינוכית יעמידו בראשם גברים בלבד. הייתי עדין. זה לא רק בלתי מתקבל על הדעת, זה ביזארי לחלוטין ושוביניסטי להגעיל.

תאמרו: מי אמר שהנשים רוצות להיכנס לתפקידים האלו. הסתכל על החברה המודרנית, גם שם אין זה נפוץ שנשים נמצאות בתפקידי הנהגה. ואענה: היתה ראש ממשלה אישה, היתה נשיאת בית המשפט העליון, ויש את עפרה שטראוס ושרי אריסון. וממילא, מי אתם שתקבעו? אם טענתכם כל כך מחוברת לטבע הנשי, בואו נעמיד את זה למבחן: פתחו את השערים, נדבר עוד עשרים שנה.

איך מפסיקים את הדיכוי הנעים? איני יכול, ואיני רוצה, לגרור נשים לתפילה או לדרוש מהן השתתפות פעילה בקבלת ההחלטות. איני רוצה לבצע העדפה מתקנת או לשריין מקומות לנשים. בינתיים אני יכול לאפשר. לעודד נשים להיות מנהיגות קהילה, לקבל את דברן בתור פוסקות הלכה, למנות דיינות, לאפשר לנשים להשתתף באופן פעיל יותר בקהילה הדתית. זה נראה פשוט, וזה באמת פשוט, אבל מדובר בשינוי עצום. ההתחלה, לטעמי, מגיעה מן ההכרה שזה לא מצב נורמאלי. שיש כאן דיכוי מובנה. זוהי הכרה שצריך להיות שוביניסט גדול מאוד לחיות איתה. אני רוצה לקוות שלא הגענו לשם.