פתאום נפל האסימון. חתיכות הפאזל התחברו. רוח הקודש שרתה. הבנתי את הבעיה. את הבעיה שלי בה' הידיעה, זו שבאה במיקום גבוה, מעל לבעיה של הבררנות והבעיה של לזכור איפה לעזאזל קבענו.
ובכן, אמרו האסימון, הפאזל ורוח הקודש, הבעיה היא שיותר מדי בחורות פוסלות אותך מבלי להכיר אותך בכלל. לפעמים הן אפילו לא צריכות לראות אותך כדי לדחות את האפשרות לצאת איתך. הן מכירות אותך טוב מדי לפני שהן רואות אותך, ובקיצור - הבעיה היא התדמית שלך.
לא הייתי צריך יותר מזה. זימנתי את התדמית שלי לשיחה.
היא הגיעה, באיחור. נכנסה לפאב (היא בחרה את המיקום), נופפה לי באדיבות מאולצת והלכה לומר שלום לשתי בחורות שישבו על הבר. אחרי כמעט רבע שעה של פלירט ושתי הודעות כועסות שלי, היא סוף סוף נתפנתה לשבת לידי.
אלוהים, היא היתה לבושה טוב. אופנתי מאוד. היא התאימה נעליים לחגורה. כאילו הוציאו אותה ממגזין אופנה.
"מה הסיפור שלך," שאלתי, "את הורסת לי".
"אני הורסת לך?" היא היתממה. "אני עוזרת לך. תסתכל סביבך, אתה רואה מישהו שנראה יותר טוב ממני? אחינו, אני מגנט."
"מה את מבלבלת לי את המוח", קטעתי אותה. "את מגנט? מתי בפעם האחרונה יצאת מפאב עם דייט? מספר טלפון? מיקוד??"
"אני פונה לקהל מאוד מצומצם", היא נימקה. "לא תמיד יש מישהו מהקהל הזה."
"איזה קהל, צעירות פיניות??"
"הי הי", היא הרגיעה אותי, בעוד היא מסובבת את ראשה לבחון מי האנשים שנכנסו כרגע. "יש קהל. הוא מצומצם מאוד, אבל יש. אני בטוחה שיש בחורות שמחפשות מישהי כמוני."
"מישהי כמוך??" צעקתי בייאוש, "מי מחפשת תדמית שכל כך מלאה בעצמה?"
"זה בהחלט עדיף מאשר תדמית שמלאה בחרא," היא שלפה מהמותן. "ושכחת שאני מתלבשת סוף. ואינטליגנטית. ושנונה."
"וצנועה," סיננתי.
"זו בדיחה טיפשית של בנות. אתה יכול יותר טוב"
"וביקורתית."
"מה לעשות," היא גלגלה את עיניה, "מישהו צריך לומר לעולם מה הוא באמת."
"אבל למה את?"
"ככה. חוצמזה, מה אתה מאשים אותי. אתה יצרת אותי."
"אז עכשיו את מאשימה אותי. אני מודה שאני התחלתי עם זה, אבל את יצאת לגמרי מפרופורציה. למען השם, את משקפת בקושי רבע ממה שאני!"
"אני יצאתי מפרופורציה?" היא התחממה, "תגיד, עדיין יש לך את הבלוג הדבילי הזה?"
"כן."
"ואתה עורך דין מדופלם, נכון? למדת בעברית עם כל הפלצנים?"
"חיובי, אבל מה הקשר?"
"סתום, נודניק. ונכון שאתה מבזבז זמן יקר לפני כל יציאה במחשבה על מה ללבוש? אפילו אל תענה, אני רואה איך התאמת את הנעליים לחגורה. חבוב, תסתכל על הדברים האלו ששאלתי אותך עליהם, ותראה שלא רק שאתה יצרת אותי - אתה עדיין מטפח אותי בקפדנות. אז אל תאשים אותי בזה."
"אבל איך כל זה הופך אותך לכל כך שחצנית?"
"אה, זו תופעת לוואי. קוקטייל של בטחון עצמי מופרז וחוסר הערכה עצמית שעורבב בצורה לא נכונה. קורה להרבה. אל תנסה להילחם בזה, זה קרב אבוד מראש."
"אבוד מראש?"
"לגמרי. אלא אם כן תעשה הסבה מקצועית להוראת יהדות, תעבור לאופקים ותתחיל לתרגל מדיטציה. אה, ותפסיק עם הבלוג הזה."
"אין סיכוי."
"נו, אז אתה אבוד. אתה ואני זה אותו דבר, וכמו שאתה נרתע כשאתה רואה אותי, ככה בחורות נרתעות ממך."
"לא, אני לא אבוד," הרמתי את הראש, "יש מוצא."
"??"
"פינלנד."
בבלוג זה
בכל הבלוגים
