אם לא עכשיו אז

1. להתחנן. האופציה הנדושה שעמדה בפני גברים במשך אלפי שנים בהיסטוריה, לרדת על הברכיים ולהשפיל את מה שעוד נשאר מכבודם, היא לפעמים האפשרות הטובה ביותר. זה רומנטי, זה מהסרטים, זה מראה לה שאתה בחור שכבוד לא מעניין אותו. הבעיה היא שבשלב לפני מערכת היחסים הרצינית, כדי להיות נחשק צריך להיראות כאילו אתה תמיד בסדר ולא ממש אכפת לך. ואתה, אכפת לך, מה שהופך אותך לסקסי בערך כמו גננת ממעלה לבונה.

2. לשחק אותה קשה להשגה. אם אתה בקשר יומיומי עם הבחורה, תצטרך לפתח חושים של גיבור-על כדי להופיע כשהיא איננה ולהיעלם כשהיא מגיעה, שזה בדיוק מה שהיית עושה לפני כן - אבל הפוך. ואם אתה לא רואה את הבחורה הרבה, אפילו לא על בסיס חודשי, זה אומר להיעלם מספיק כדי שהיא לא תראה אותך, אבל להשאיר את עצמך בתודעה. צריך להיזהר מזה, כי אם תיעלם יותר מדי, ישנם אחוזים בהחלט סבירים שהתוצאה של ההיעלמויות שלך מהשטח תהיה שהיא תשכח מכל העניין. לכן אתה צריך להבליח לעיתים רחוקות. ולא בפייסבוק: ההבלחה בעולם הוירטואלי תתפרש כהצקה. וההצקה של העולם הוירטואלי היא ההטרדה המינית בעולם האמיתי.

3. לחכות לה בסבלנות, ולהבליח מדי פעם ולשאול שוב אם היא אולי מעוניינת, אבל רק אם באמת, באמת, היא מרגישה שיש לה את הכוחות. להיות סבלני, להבין שאולי היא עוד צריכה זמן להכיל את הפרידה האחרונה שלה ולשמוע את "חזקה מהרוח" של גלי עטרי מספיק פעמים כדי לאחות את השברים. רק תהיה מספיק בעניינים כדי לשמוע מתי היא מתארסת.

4. לדבר עם החברה שלה. לא זאת שדיברת איתה בהתחלה, ולא זאת שדיברת איתה אחרי שקיבלת את הסירוב הראשון. למצוא מישהי אחרת שתפתיע אותה. כאן אתה צריך לעשות בחירה בין פנייה סמויה (את מכירה את עזריאל? איזה בחור חמוד הוא, אולי תצאו?) לבין פנייה גלויה (עזריאל עומד על הבניין ממול וסימס לי שאם לא תצאי הוא קופץ). היתרון של הפנייה הסמויה הוא קטן, ובסה"כ מדובר ביוזמה פתטית, משום שרוב הסיכויים הם שהיא לא תשנה פתאום את דעתה משום שעוד מישהי חשבה שאתם ממש כמו טבעת וקמיצה. ברור שהיא תעלה על זה, ואז יצאת לא רק פחדן, אלא גם ערמומי, שזה טוב רק אם נולדת נחש. היתרון של הפנייה הגלויה הוא האומץ, אבל גם הוא בטל בשישים: הפנייה הגלויה היא לשבת על הגדר - לא לגשת, לא ללכת. מי שיושב על הגדר נשאר לבד, וגם היא יודעת את זה.

5. לשחק אותה אמיץ ורומנטיקן. לשלוח לה מכתב אמיתי (מנייר וכל זה), להגיע אליה לדירה  ולהזמין אותה לצאת בספונטניות, לעמוד מתחת לחלונה ולשיר לה ליידי גאגא בליווי הפילהרמונית של ברלין. כאן אתה צריך להיות זהיר, מכיוון שהגבול בין להיות רומנטיקן איטלקי מרגש לבין הומלס שאלוהי הספגטי שלח אותו לאסוף גרבי נשים הוא מאוד דק, ואתה עלול למצוא את עצמך במשבצת הסטוקר הפסיכי. אבל אל תיתן לאזהרות שלי להרתיע אותך: תפתיע אותה! תרגש אותה! תהיה מטורף! או שתסיימו ביחד מתחת לחופה, או שתסיים לבד באברבנאל.

או שאתה, כמובן, יכול להמשיך את חייך בלי הבחורה, ולהמשיך עם הדייטים ובתי הכנסת ושיעורי התורה שמעניינים אותך כמו הרצאות על ההרכב התזונתי של חמאת בוטנים. זו אמנם האופציה הכי שפויה, נורמאלית, והגיונית, אבל גם הכי משעממת. אם ככה אתה רוצה לחיות את חיי הרווקות שלך, היית כבר נשאר בפתח תקווה.  

רוני עוברת לתל אביב.

היא הודיעה לי על זה כבר לפני שבוע, ועכשיו אתם גם יודעים.

רוני היא ירושלמית קלאסית. היא גרה בביצה קרוב לחמש שנים, מאז התחילה את התואר הראשון בעבודה סוציאלית. מאז היא הספיקה די הרבה: לסיים אותו, לעבוד כמעט שנתיים עם נוער בסיכון, לדעת לבשל כמעט כל דבר אפשרי, ללמוד פיסול קרמי ולהתחיל ללכת עם ג'ינס.

רוני לא מסגירה יותר מדי פרטים על הרצון למעבר. היא מסכמת את זה בזה שפשוט נמאס לה. נמאס לה, קודם כל, מהביצה עצמה. רואים את אותם האנשים כל הזמן, היא אומרת. מדי פעם מישהו נעלם ומתחתן, אבל הרוב סטטי. בכל אירוע היא גם פוגשת חמישה אקסים וצריכה להתעסק מלחמוק ממבטיהם המוכיחים, מתחננים, או מתנשאים.

נמאס לה גם מירושלים. מהעיר הזו, שהיא עיר במשקל כבד, ההולמת בך כל הזמן. נמאס לה ללכת ברחוב סתם למצוא שהיא באמצע הפגנה פוליטית. נמאס לה מכל ההתפרעויות של החרדים, ומחרדים בכלל, עם המבטים המוכיחים שלהם באוטובוס. נמאס לה מהכבישים המפורקים, ומהלכלוך, והתחבורה הציבורית הסיוטית. נמאס לה מאבן ירושלמית ונמאס לה להיות "חלק בלתי נפרד מההיסטוריה היהודית".

גם קצת נמאס לה מהדתיוּת של ירושלים. כי בירושלים כל דבר הוא דתי, אפילו המסיבות. כדי לראות חילונים יושבים בבית קפה בשבת צריך לשכור את שירותיו של חוקר טבע. כדי למצוא מופע אינדי צריך להסתובב עם אנתרופולוג. כל הסצנה החילונית נמצאת בסכנת הכחדה תמידית, כשהשמורה אט אט מצטמצמת לה לגבולותיה של רחביה, עם שלוחות חשאיות במרכז העיר.

היא לא תאמר את זה אף פעם, אבל היא קצת התעייפה מהדת. אני רואה את זה עליה, דרך כל מיני דברים שהיא נטשה בדרך הארוכה מהמדרשה ועד החלטתה הנוכחית. את החצאיות היא נטשה מזמן, אבל גם דברים אחרים: היא לא זוכרת מתי הפעם האחרונה בה התפללה, בירכה ברכת המזון, או הלכה לשיעור. זה לא שהיא רוצה להיות חילונית. היא רוצה לתת ביטוי לסימני השאלה שלה.

אז רוני תעבור לתל אביב. היא אמרה לי שהתחילה לחפש דירה, ושזה לא הרבה יותר יקר מהחורבה בה היא גרה בנחלאות. היא גם עושה הכנות מסוג אחר: קנתה שתי גופיות מחנות יד שניה, וספר של רבי נחמן, לאיזון. אני חושב שזה מה שהיא מחפשת. איזון.

סוף כל סוף הגענו לשבועות.

תחושת רווחה פושטת בירושלים. בכל דירה מתכוננים: רווקי העיר מתקינים עצמם בגילוח קפדני וברוגעלך מ"מרציפן". רווקות המגזר אופות מאכלי חלב ובוררות את שמלותיהן הלבנות. וכולם בודקים את עלוני השבת האחרונה, ואת שלטי החוצות, ואת התכניה של בית אבי-חי, הכל לקראת החג שנושא עימו יותר הבטחות מברק אובמה: חג השבועות.

כי שבועות זה לא סתם חג בירושלים. שבועות הוא החג שבו כולם מגיעים לכאן כדי, אהממ, ללמוד. בכל בית כנסת שמכבד את עצמו יש רצף שיעורים עד שעות הבוקר, כאשר לפחות שיעור אחד מועבר ע"י הרב בני לאו. מוסדות תרבות אלטרנטיביים מציעים תכניות אלטרנטיביות שמועברים ע"י אנשים אלטרנטיביים. ויש גם את הטרנד החדש - קבוצות חברים, דתיים וחילונים, שעורכות לימוד חופשי בדירות פרטיות. הרחובות שוקקים, ניחוח התורה עולה ברחובות, פשטידות עפות לכל עבר, ומאות רווקים ילכו לישון מאוחר מאוד רק כדי לגלות במוצאי החג שהכל היה אשליה.

כי העניין הוא לא הלימוד והשיעורים. העניין הוא שחג שבועות בירושלים הוא סצנת הפנויים -פנויות הגדולה ביותר בישראל. הרחובות כאן מתמלאים בכל-כך הרבה רווקים ורווקות שאפשר היה לכתוב עוד עשר עונות של 'סרוגים', כל-כך הרבה תקוות שאפשר היה להביא אוטובוס של משיחים, וכל כך הרבה איפוק מיני שהיה אפשר לייסד כנסיה חדשה. כולם לומדים עם כולם, אוכלים אצל כולם, ונפגשים עם כולם ברחבת בית הכנסת.

וכמעט כולם יוצאים מאוכזבים. משום ששוק הבשר הוא אשליה גדולה. זו אשליה שהמבחר אינסופי, ואולי עוד מעט תצא נסיכת חלומותיי מעזרת נשים, תשלח לעברי חיוך ממיס ונלך ביחד להופעה של יהודית רביץ. ואם היא לא יצאה עכשיו, אולי אראה אותה בשיעור ב"יקר", לובשת שמלה פרחונית ובידה סיפורי מעשיות של רבי נחמן. ואם לא שם, אז במקום אחר.

זו גם האשליה שמביאה אנשים לביצה ולעיתים רבות גם משאירה אותם כאן. לא צריך להחליט, לא צריך להתמקד, לא צריך לוותר. כי תמיד ישנה האפשרות שעדיין לא פגשתי אותה, והיא תופיע פתאום ובן רגע ישתנו חיי.

אז השנה אני שם לזה סוף. לא עוד לאשליה, לא עוד להתמכרות הזו לפוטנציאל המדומה. השנה אני לא בביצה בחג, ואני לוקח בחשבון שאני מפסיד את המנגל של הטיילורים.

השנה אני נוסע לתל אביב.

הבנתי שיש שם בחורות שאני עדיין לא מכיר.

תאפיין את האנשים שגרים כאן, הם מבקשים. פרפקציוניסטים? מתוסבכים? אטומים?. הם רוצים לדעת מי הם אותם האנשים שגרים בביצה, מעבר ל"סרוגים". איך הם נראים ומה הם חושבים ומה מייחד אותם כל-כך, שהם לא מתחתנים.

אעשה כמיטב יכולתי:

הביצה מלאה באנשים שלא יודעים להחליט. מיעוטם מחליטים שלא לדעת.

הביצה מלאה באנשים שלא רוצים ולא יודעים להיות לבד, שנמשכים לאנשים שיודעים להיות לבד אבל אין להם מושג איך זה להיות ביחד.

הביצה מלאה באנשים שאין להם סבלנות לחכות לאנשים אחרים להיפתח. ומלאה באנשים אחרים, שסוגרים את עצמם כדי להפסיק להיפגע.

הביצה מלאה באנשים שכבר נמאס להם ללכת לשבתות אצל החברים הנשואים שלהם, מפני שפעם זה היה כיף, אבל היום, כשבבית מתרוצצים שלושה ילדים, זה מוזר.

הביצה מלאה באנשים שלא הגדירו בדיוק מה הם מחפשים, כדי לא להיות נעולים ואז לפסול מראש. וכשאתה לא יודע מה אתה מחפש, איך תמצא.

הביצה מלאה באנשים עם יכולת מדהימה לקום אחרי נפילות, להתעודד, ולהתחיל מחדש. היהודי הנצחי.

הביצה מלאה באנשים שכבר התייאשו מאלוהים. הם כבר התפללו אליו תפילות שמספיקות לכל אזרחי האיטי, וכבר ממש לא בונים עליו שיציל את המצב. אבל, איכשהו, הם עדיין מאמינים בו.

הביצה מלאה באנשים מאוהבים שמפחדים שאם הם יגידו את זה הם יהרסו את הידידות. אז הם מזמינים לארוחת שבת ושמים יותר מדי מלח באוכל.

הביצה מלאה באנשים שלא חשבו בגיל 20 שזה יקרה להם.

הביצה מלאה באנשים שמאוהבים באנשים אחרים, שמאוהבים באנשים אחרים שמאוהבים בבחורה חילונית.

הביצה מלאה באנשים שיש להם הכול: דירה, עבודה, חברים טובים, חיי תרבות, שיעורים, מכונית. ובעצם, איך שלא נהפוך את זה, אין להם כלום.

הביצה מלאה באנשים.

"אז רגע, אתה גר בביצה?"

"אני? בביצה? מה פתאום!

אתה צריך להבין -

הביצה זה בקטמון או רחביה, לא כאן. פה זה הקטמונים, יותר קרוב לבקעה. זה הבדל עצום. פה זה בעיקר משפחות וזוגות צעירים, יש פה אווירה אחרת לגמרי, ממש גרעין תורני, לא של איזה שוק בשר. אם אתה גר כאן, כמוני, אתה לא בביצה.

הביצה זה גם חבר'ה יותר מבוגרים. אני מדבר איתך על מינימום שלושים, חבר'ה שמסיימים תואר, שעובדים. אלו שועלים ותיקים ומתוסבכים, שיש להם עבר מפואר בדייטים, כאלה שיצאו כבר עם כל העולם. אם אתה כמוני, בן עשרים ושש שלא יוצא הרבה, ומבחירה כמובן, אתה לא בביצה.

הביצה זה לבחור בית כנסת לפי שעת תחילת התפילה ולפי טיב הקידוש. בשביל החבר'ה בביצה, תפילה ב-9:00 וקידוש בחינם, מהווים כמעט אידיאל דתי. אפשר גם לקזז, כמובן: תפילה שמתחילה ב-8:00, אם לאחריה קידוש טוב, כשרה בשעת הדחק. וכנ"ל לגבי מניין מאוחר, מקסימום יאכלו בוצר לפני. תבין, הביצה שייכת לאנשים שלא מחפשים לקיים מצוות, ואם אתה כמוני, קם לבית הכנסת ב-7:00, אתה לא בביצה.

הביצה זה לאכול בארוחות רבות משתתפים, אפילו המוניות. רק כשמתקיים העיקרון של חבר-מביא-חבר, הארוחה היא 'ביצתית' לפי הספר. חייב להיות קצת מתח באוויר, חייבת להיות ציפייה לרענון. הרי זה מה שמחזיק אותם בביצה. אם כולם מכירים את כולם זה לא ביצה, זו סעודת שבט בסניף, רק עם אוכל יותר טוב. אם אתה מוצא עצמך אוכל עם שני חברים מהישיבה בערב שבת, כמוני למשל, אז אתה לא בביצה.

הביצה זה כשלפחות פעם בשבוע אתה הולך לאירוע ביצתי: ערב שירה, או איזה קריוקי, או נגיד אחד מהערבים בבית אביחי שאתה לא מבין את הקונספט שלהם גם אחרי שהם הסתיימו. אפילו, אתה יודע מה, שיעור. האירועים האלו הם הרי כולם מסווה למטרה האמיתית של החבר'ה הביצתיים: למצוא דייט. אז אם אתה לא מחפש סתם איזה דייט, אלא קשר רציני ועמוק, כמוני למשל, אתה לא בביצה.

הביצה זה לא לשמור נגיעה, זה לרקוד מעורב, זה לקיים יחסים לפני החתונה. אני אומר לך, אני מכיר שם כמה אנשים, הם מספרים לי סיפורים. זה סדום ועמורה. לאנשים האלה אין אומץ ויושרה להיות חילונים, אז הם נשארים עם הכיפות שלהם אבל עושים מה שהם רוצים. כאילו אם הם עם כיפה והולכים לבית כנסת אז הכל כשר. הם אפילו לא מתביישים, הם עושים מזה אידיאולוגיה! ממציאים כל מיני היתרים הלכתיים, ואומרים שההלכה לא רלוונטית למצב היום, וכל מיני שטויות שבחיים הם לא היו מעיזים לומר בישיבה. אם אתה אחד שמקפיד על צניעות, ולא ישר קופץ על חברה שלך, כמוני למשל, אז אתה לא בביצה.

בקיצור, הבנת? לא כל אחד כאן הוא בביצה. הביצה היא דבר מוגדר מאוד."

"אה. אז אתה לא גר בביצה."

"כן. כלומר לא. כלומר לא בדיוק. קצת. ליד. אבל לא כמו ב'סרוגים'. לא ממש."

"מזל."

"כן, באמת מזל. יש לי עוד סיכוי."

(תגיבו על הקטע, בבקשה, אני צריך משוב)

מה לא נכתב על החסרונות של הבחורים בבִּיצה. שחצנים, בררנים, לא רגישים, לא מתכוננים לדייטים כמו שצריך, חותכים בקלות, לא משקיעים, והיד עוד נטויה. בדרך כלל, הביקורות המופנות כלפי הגברים דומות זו לזו, אם לא זהות, ללא תלות במין הכותב/ת. רק נקודת המוצא לכתיבה שונה: הכותבים הגבריים ניחנים בחדוות ההלקאה העצמית. הכותבות פשוט מתוסכלות.

לרוב, הזעם מופנה כלפי נקודה אחת. בין אם מדובר בזוטות (חוסר היגיינה בסיסי, למשל) או בעניינים מהותיים יותר (פחד ממחויבות, כדוגמא), הביקורת מרוכזת בחוסר היכולת של הגברים להתחיל קשר.

ובכן, אני לא מתכוון להתמודד עם זה כעת. אני רוצה להשיב מלחמה שערה: בזמן שהבנים דפוקים בהתחלת הקשר, לבחורות כאן אין מושג איך לסיים אותו. אז בנות יקרות, הנה כמה בקשות בעניין הזה. ובאמת שהכל מבוסס על ניסיון, אני לא ממציא כלום.

אם אתן לא מעוניינות, אל תסננו. ראשית, זה לא הוגן. שנית, זה לא יעיל: השיטה לצנן בחור אינה כוללת סינונו בעקביות ביום שלמחרת הדייט. זה בדרך כלל פועל הפוך: בהתחלה זה מדליק, ונפש הצייד הגברית מתעוררת מרבצה. אבל אחרי שלושה טלפונים, כשברור שלא נסעתן לקוטב הצפוני, נקלעתן לקרב אסקימואים עקוד מדם ובנוסף לכל - נגמרה לכן הסוללה, זה הרבה פחות מגניב. אנחנו נרצה לפגוש אתכן, ולו רק כדי לדחוף אתכן לפני אוטובוס נוסע.

אל תרגישו כל כך לא נעים לחתוך. חוסר הנעימות הזה מביא בדרך כלל לעוד פגישה מיותרת אחת, אם לא לשתיים. כולנו מתחילים מערכות יחסים עם בלמים רגשיים סבירים, שיופעלו במידה והסיפור ייגמר. או במילים אחרות: אנחנו מודעים לחלוטין לסרטים שלכן.

ואם כבר סרטים, אל תכפו על עצמכן פגישה שנייה רק כדי להוכיח לעצמכן שאתן לא שופטות אותנו לפי המראה אלא רק לפי האופי. אני יודע שאני מרעיש עולמות ומחריב תילי תילים של חינוך דתי שלא התפתח מהמאה ה-17, אבל שימו לב: זה לגיטימי. ועוד גילוי מרעיש: גם לנו, הבנים, אכפת מהמראה. חוצמזה אמא שלנו חושבת שאנחנו יפים, וזה מספיק.

אל תרגישו צורך לספר את סיפור חייכן ואת השתלשלות הדברים מסיום היסודי ועד לרגע זה, רק כדי שנבין למה החלטתן לחתוך. זה לא שזה לא יכול להקל על הפרידה. זה פשוט לא כל-כך מעניין. במיוחד כשזה קורה אחרי חצות, ואנחנו עייפים, ויש לימודים למחרת.

אם אתן כבר מסבירות, אז שזה יהיה אותנטי. העניין הזה של ה"זה כמו אש ומים" מתאים לטלנובלות סגנון "לחיי האהבה", ואנחנו הרי חיים ב"סרוגים".

אל תציעו לנו את החברה-הכי-טובה שלכן. אתן אולי מרגישות צדיקות כמו הרב אריה לוין, אבל אנחנו, לעומת זאת, מרגישים כמו מישהו שבא לאודישנים ב"ברודווי" והם שולחים אותו להתמקצע בפיזמונסניף.

אל תהיו נבזיות. רק כדי להבהיר את הנקודה: נבזות אינה לחתוך אותנו מפני שיש איזשהו ידיד, שאתן חברות שלו מהגן, ותמיד היה משהו אבל גם לא היה, ותמיד זה היה "אולי" ו-"כמעט", פתאום עכשיו פתח את זה, אבל הייתם אצל חברים ואתם צריכים לדבר על זה ואולי לבדוק את זה. נבזות, חוץ מהיותה מילה מהאייטיז, היא לספר לנו על זה. אי-הידיעה, במקרה זה, עדיפה בהרבה על הפוסט-דוקטורט שנוכל לעשות על הסיפור שלכן אחרי הטלפון הארוך מדי. אנחנו מעדיפים לחשוב שאתן "חושבות שזה לא זה" מאשר שלא היה לנו סיכוי מלכתחילה, ולו משום שבחלופה השנייה אנחנו לא נרגיש שסתם בזבזנו שלושה שפריצים מהג'ורג'יו ארמני. ואני מדגיש, שלושה שפריצים ולא פחות, לכל מי שחושב/ת שאנחנו לא משקיעים.

בקיצור - פחות התחמקות, פחות הסתבכות, פחות מריחות. אם זה לא זה, לא צריך להכריח שזה יקרה. אנחנו יכולים לעמוד בזה שתחתכו אותנו. תאמינו לנו שזה יותר טוב מלשרוף עוד ערב. ואם, בכל זאת, נכנעתן לאותו קול פנימי המערב רגשות אשם ותחושת "אני לא נהיית יותר צעירה", וקבעתן איתנו שוב למרות הידיעה הברורה שהסיפור גמור, אל תרגישו מחויבות לשלם. גם אם בראשונה התעקשנו לשלם למרות מחאותיכן הנמרצות. בעצם, אתן הרי אחראיות לבזבוז הזמן הזה. אז אני אקח גם עוגה.

"נו, אז איפה אתם בחגים?"

אם חשבתם שזוהי שאלה ששואלים רק זוגות נשואים, טעות בידכם. אינני מקל ראש בדילמה קורעת המשפחות של שאלת החגים הנוראית, ובטענה שהיא זו שהופכת את הימים האלו לכל-כך נוראים. אך גם לנו, הרווקים, השאלה הזו מקוננת בראש בערך מסוף סמסטר ב'. וחברות התעופה הזרות יכולות להעיד שאנחנו עושים משהו בקשר לזה.

 החגים הם התקופה השנואה ביותר על הרווקים והרווקות. זו התקופה היחידה שגורמת לנו, באופן לא רציונאלי בעליל, לנסות ולמצוא את הטיסה המוקדמת ביותר לכל חור בעולם, עם חברות תעופה שמתהדרות במוניטין מפוקפק וארוחות שיעודדו הפרעות אכילה גם אצל עוגיפלצת. כבר בתחילת אוגוסט זה מתחיל: הביצה מתרוקנת כליל. במקום לראות את החברים בבית הכנסת, מתחילים לראות אותם בפייסבוק, מצולמים עם ילד נפאלי כאשר על פניהם חיוך שכולו "איזה כיף כאן, אני מסתובב בטאמל ויש כאן עוד אלף ישראלים". המידע מתאמת כאשר אותו הילד מופיע גם בתמונות של חברים אחרים.

אז מדוע כולם טסים? זו לא רק הישיבה המשותפת עם האחות הקטנה ובעלה שעוד לא התחיל להתגלח, או ההמולה שעושים שלושת האינדיאנים המקסימים של האח הבכור, או מטר הברכות הדו-משמעיות שסבתא מרעיפה ללא רחם. אין לזה שום קשר לכמה אנחנו אוהבים את המשפחות שלנו, ולכמה אנחנו מרגישים נוח בישוב. יש לכך הסבר אחר.

החגים מרכיבים את התקופה שמזכירה יותר מכל את התקופה של... החגים הקודמים. הם אבן דרך, דו"ח שנתי, נקודת ביקורת. וכל תקופת חגים כולם מתכנסים במשפחותיהם, בקהילותיהם, ובישיבותיהם ובוחנים מה נשתנו חגים אלו מאלו שלפני שנה. זו מצאה איש, ולזה נולד ילד, ואלו חנכו בית. ואתה? אתה סיימת תואר. מזל טוב, רק תזכיר לי, מה למדת?

במקרה זה, באמת שאין סיבה לבקר את הסביבה שלנו. מדובר בהרגשה פנימית. הרגשה שצפה ועולה גם אם התקדמנו בהרבה פרמטרים אחרים בחיינו. כן, מאז שנה שעברה סיימנו תואר, מצאנו עבודה מספקת שלא מתוך התפשרות, אנחנו מתפתחים ומעמיקים וקוראים ויש לנו זמן פנוי לתחביבים. ועדיין, החגים הם הזמן בו תחושת ה"תקיעות" מכה בכל עוצמתה. הנה אני נמצא באותו כסא בבית הכנסת, באותה ארוחה עם המשפחה המורחבת, אפילו מזג האוויר זהה לזה של שנה שעברה. הכל כל-כך דומה לשנה שעברה, שקשה להבין איך עברה שנה שלמה והכל נשאר כשהיה.

אז אם הבן או הבת שלכם רוצים לטוס להודו, לנפאל, או אפילו לקפוץ לאומן, אל תקחו את זה אישית. כשהתחושה היא שהעולם משתנה ואתה נשאר במקום, חגים בחו"ל הם דרך מצוינת להזיז את המקום הזה. והאמת? גם למצוא מישהי. אז אני, במקומכם, הייתי עוזר לו במימון הכרטיס. אבל אני משוחד.

פתאום כולם שוב מדברים על "בעיית הרווקים". הפעם, לא בעקבות עליית הביצה למודעות בטלוויזיה, אלא בשל כניסתה של עמותת "ראש יהודי" לתחום. "ראש יהודי" אינה העמותה הראשונה שקופצת לטפל בנושא. כבר היו יוזמות כאלו בעבר. אך מה שמיוחד ביוזמה של העמותה היא איננה היוזמה, אלא היוזמים. "ראש יהודי" איננה עמותה לשידוכין, אלא עמותה של החזרה בתשובה. ובכן, מה הקשר? כנראה שיש.  

בעיני "ראש יהודי" ורבנים רבים אחרים -  הרווקות היא בעיה. אבל היא לא בעיה אישית של פרטים, אלא בעיה כוללת של המגזר. המגזר הדתי מפסיד קרב, אמר בסוף השבוע שעבר מנכ"ל העמותה ישראל זעירא בראיון ברשת ב'. הוא מפסיד דור, דור של בוגרי החינוך הדתי שבמקום להקים משפחה בוחרים בפיתוח עצמי ונשארים לבד. הרווקים האלו בורחים לנו. טיפחנו אותם כל-כך הרבה זמן והנה הם באוניברסיטה והופ – הם בחוץ.

העילה איננה מוסתרת מכל וכל: לא באמת אכפת לנו מהבדידות ומהקושי. אכפת לנו שתישארו דתיים. הרי בגלל זה כדאי להתחתן כמה שיותר מוקדם, ואם אתם בישיבה הרי זה משובח. על אדם שנכנס לתוך מערכת נישואין בגיל כה צעיר, כאשר הוא עודנו בחממה המוגנת מכל חילון וביקורתיות, אפשר לסמן וי. הוא בפנים. החתונה, אחרי כל הדיבורים הגבוהים, היא תעודת הביטוח האולטימטיבית: גם אם הבחור יתחיל לחפף כשיגלה את העולם, חילוני הוא כבר לא יהיה. שינוי קיצוני באורח החיים, כאשר שינוי כזה יטלטל את בת הזוג, שלא לדבר על הילדים, הוא כמעט בלתי אפשרי.

אז למה דווקא עכשיו? מפני שעלייתה של הביצה לסדר היום הציבורי ולפריים טיים הטלוויזיוני גורמת לדתיים רבים איזושהי חוסר נעימות בקשר לתפיסה העצמית שלהם. הרווקים הם החצר האחורית של המגזר. ראוי להסתיר את הבעיה, לטאטא אותה החוצה, או לפחות לשים עליה קולר. שהרי זה לא מגיע לנו: אנחנו, שהקמנו את מפעל ההתיישבות ביש"ע, שהשתלטנו על בה"ד 1, שהצלחנו להתנחל גם בלבבות, מה עשינו שהחבר'ה האלו מסתובבים חופשי בטלוויזיה ובאינטרנט? הם הורסים את הכל. הייתה פרוגראמה, היה מהלך, ואנחנו הרי צעד אחד לפני הגאולה השלמה. ואז הם הגיעו משומקום, ובמקום לעשות את המעשה הראוי, ולהיות מסכנים ואומללים מספיק בשביל לשמוע שיעורים על כמה שהם מסכנים ואומללים, הם מעיזים ליהנות. מה יגידו האחים הקטנים שלהם? ומה יגידו החילונים?

היחס לרווקים, רבותיי, הוא עוד צד ליחס של חלק מהדתיים לשיבושים אחרים בתמונת המציאות שהם, או רבותיהם, ציירו לעצמם. ספקות באמונה של הנוער, הומואים דתיים, אלופים שמתנגדים לסרבנות, פמיניזם דתי – כולן תופעות שיש לטפל בהן משום שהן סודקות את התדמית האחידה של הציבור הדתי לאומי. כניסתה של "ראש יהודי" לתחום איננה הושטת יד לעזרה, אלא יציאה לקרב נוסף, מבית, על אלו המאיימים לפורר את המגזר מבפנים תוך כדי ערב שירה בקטמון.

אחים ואחיות יקרים: אל תאמינו להם. הם לא רוצים בטובתכם. כמו שלא הקשיבו לכם בישיבה התיכונית ובאולפנא, וכמו שלא היו רגישים באמת להתלבטויות שלכם אחרי הצבא, גם כאן הם ציירו את המטרה הרבה לפני שהם פגשו אתכם. ומבחינתם, כדי למצוא פתרון לא צריך להבין את הבעיה האישית של כל אחד ואחת. צריך פשוט לסלק אותה.

בנים ילמדו שהקשר מחייב ויתור מוחלט על כל ה"אופציות האחרות" שהם רואים בבית הכנסת בנחלאות. הם יפסיקו להשוות ולהשתכר מהמגוון וממעמדם בשוק הבשר. הם ינמיכו קצת מן האגו, וייתנו לבחורה שמולם הזדמנות כנה, גם אם יש להם עוד שתי הצעות מחכות. הם יפסיקו להיראות כ"כ מבסוטים מעצמם, שהרי לרוב, הם מבוקשים רק בשל המצב הדמוגרפי.

מן העבר השני, בנות לא תיראנה כ"כ נואשות ומיואשות.

בנות לא ידברו בדייט הראשון על חתונה וילדים. הן יפסיקו עם התכליתיות, שנובעת מריבוי דייטים כושלים, וילמדו לזרום קצת, גם אם לא ברור להן שהבחור מולן יגהץ להן את הכביסה בגיל חמישים. הן ינסו שלא להפחיד את הבחור האומלל שיושב איתן, בדברן על ההעדר שהן מרגישות בשל אי-פעילות הרחם שלהן, או במילים אחרות: הלחץ העצום שהן נתונות בו בשל ההמלטות של חברותיהן לאולפנה.

מן העבר השני, בנים לא יילחצו ממחויבות שהיא קצת יותר משמעותית מלשחק כדורסל בשלישי בערב.

בנים יחכו לדייט שני, וימנעו מהדחף הגברי הפשוט לחתוך על ההתחלה אם זה לא מלהיב. הם ילמדו להתאפק, וסוף סוף להקשיב לידידה הנשואה שאומרת להם שהיא התאהבה רק אחרי חודשיים, ולהורים שמדברים על אהבה שמתפתחת עם השנים.

מן העבר השני, בנות ילמדו לחתוך אם זה לא זה בכלל, ולא ישרפו עוד ערב של ליגת האלופות.  

בנות ילמדו להתלבש טוב. זה אמנם בבחינת המובן מאליו, וכולן משקיעות בזה, וזה קצת שוביניסטי, שלא לומר מיני, אבל ככה עובד העולם: בשביל לתפוס גבר צריך להיראות טוב, בדיוק כפי שכדי לתפוס בחורה כדי להצטייד בעבר צבאי מרשים ומקצוע מכובד. ועל-כן, בנות יתעדכנו אופנתית, ויפסיקו עם השבילים באמצע, הפליזים, נעלי פלטפורמה מכל הסוגים, חצאית רחבה על מכנסיים רחבים, נעלי ריצה, סנדלי שורש, ועוד כל מיני דברים שנבעטו מהאופנה מזמן. הן יבינו שבמלחמה לא מסתובבים עם קרבין.

מן העבר השני, בנים ילמדו להיראות כמו בני אדם.

בנים ילמדו כבר את הכללים של תחילת הקשר: להתעניין; לשלם; ללוות את הבחורה עד מפתן דלתה; להתקשר ביום למחרת; לחזר, אך לא להתלהב יותר מדי.

מן העבר השני, הבנות יבינו שאם אנחנו עדיין רווקים, כנראה שאין לנו מושג איך עושים את זה כמו שצריך.

בנות לא יהפכו להיות דוסיות-טרור. הן לא יפזזו בין שיעורי ברסלב לחב"ד, לא ישמעו רק מוזיקה "יהודית", לא יערכו סעודות "אָמֵנִים", לא יגיעו לפני הבנים לתפילת שחרית בשבת, ובאופן כללי יתחילו או ימשיכו להיות זורמות, נחמדות, פתוחות ובעלות יכולת פלירט משובחת.

מן העבר השני - בנים ישתדלו להישאר דתיים.

בנות יסכימו כשמתחילים איתן. בנים יתחילו איתן.

בנים ייצאו גם עם בנות מבוגרות מהן. בנות ייצאו גם עם גברים גרושים.

וכולם, אבל כולם, יסרבו להצעות דייטים מחילונים, יילכו למפגשים מעורבים בל הזדמנות אפשרית, ויתרחקו מהביצה בגבעת שמואל. וכן, זו הכרזת מלחמה.

עד שניפגש אני אשאל את השדכנית התורנית עוד שאלות עלייך. רוב השאלות קבועות, מקצתן משתנות לפי מצב הרוח. השדכנית, חברה מהעבודה, תתחיל לענות תשובות ואני אפרשן: מ"מהממת" לא אסיק שהיא יפה, אלא שזו חברה מאוד-מאוד טובה שלה. מ"לוקח לה זמן להיפתח" אכין את עצמי לדבר ללמפה. מ"נראית סבבה" אבין שהיא לא מישהי שהייתי מתחיל איתה ברחוב. מ"רוחנית" שהיא מעופפת, מ"מקסימה" שהיא מתנדבת בבית הגלגלים, ומ"פּלפּלית" - שהיא תימנייה.

עד שניפגש אני אעשה עליך מחקר מודיעיני דו-שלבי. השלב הראשון: פייסבוק. כאן יחולו הכללים המובנים מאליהם: אם יש תמונה מרחוק, עדיף להישאר בטווח זה. אם יש תמונה מגיל 3, הרבה דברים טובים לא קרו מאז. ואם יש תמונה מהטיול בהודו, הבחורה לא ממש מעדכנת את הפייסבוק. שזה, אגב, לא דבר רע בכלל, אבל בהחלט מקשה עלי לגבש החלטה בנושא. אם אין פייסבוק, אעבור לשלב השני: מודיעין אזרחי. כולם מכירים את כולם, ובטוח שיש לי חבר שמכיר אותך. ואם לא הוא, אז חבר שלו, ואם גם לא הוא, אז אשתו. אלא שככל שהקשר מרוחק ממני יותר, כך המידע יהיה פחות אמין, פחות קולע, ובעיקר – יותר לטובתך. וכך תהפכי מבחורה נחמדה באופן כללי לסוג של שירלי בוגנים עם מוח של נחמה לייבוביץ' ושנינות של דנה ספקטור, שזה, אגב, שילוב מושך מאוד גם אם מורידים את שתי הצלעות האחרונות במשולש.

עד שניפגש אני אשב עם חבר רווק בן שלושים, ואדבר עם אמא שלי, ואחטוף על הראש מידידה טובה. כולם אומרים אותו הדבר: לא לפספס הזדמנויות, משום שעם הזמן הן מתמעטות. ואני אהנהן בראשי, ועדיין לא אחזיר לשדכנית תשובה, משום שבגיל 27 אני מבין שהטעויות שלי הן חלק בלתי נפרד ממי שאני, ואני לא מתכוון לוותר עליהן.

עד שניפגש אני אתפלל בכל מאודי לפגוש מישהי בתחנת האוטובוס. לא בגלל שאיני רוצה לצאת איתך, אלא בגלל שזה יגאל אותי מהמתח הזה ויאפשר לי להתחיל משהו שיש לי קצת שליטה עליו.

עד שניפגש אני אתבאס שאני עוד יוצא לבליינד דייטים. אני אמשוך את התשובה יומיים. אולי לא אחזיר תשובה בכלל, ולא מעומס ההצעות, אלא מפני שאני מעדיף שילחששו מאחורי גבי שאני עקר רגשית מאשר להשליך את יהבי באופן טוטאלי כל-כך על היושב במרומים בעניין הזה. ואם המציעה היא חברה טובה שלך, את ודאי תדעי על ההצעה ותחכי. את לא תחציני זאת, אבל את תחכי, ותתאכזבי.

עד שניפגש אני אסכים, ואז את כבר תתחילי לצאת עם מישהו אחר. ואז תחתכי אותו אחרי שתי פגישות למרות שידעת מהתחלה שזה לא זה, מפני שבנות תמיד נותנות עוד צ'אנס, ואני אצא עם מישהי אחרת. וככה זה יימשך.

עד שניפגש, יקירתי, יעבור נצח.

אז לא יותר פשוט שתיתני לי להתחיל איתך ונסגור עניין?

הרבה ביקורת נשמעת על ה"ביצה". מה לא שמעתי: אומרים שמכאן לא יוצאים נשואים, שהחבר'ה פה יותר עסוקים בקריירה מאשר בחיי זוגיות. אומרים שהיא מעודדת רווקות מאוחרת, חפיפניקיות במצוות ואפילו חילון. "הביצה" הזו, גם אחרי "סרוגים", היא האויבת של הרבה הורים מודאגים, ר"מים בישיבות גבוהות ושדכניות נמרצות.

ובעקבות הדברים, הביצה הפכה לגנאי בעיני יושביה. תשאלו כל אחד מהאזור אם הוא מהביצה, והוא מיד יענה: "אני? מה פתאום. הביצה היא של חבר'ה יותר מבוגרים/צעירים, שעובדים כבר/שעדיין סטודנטים, שמתחילים כל הזמן עם בנות/יוצאים להרבה דייטים, שהולכים לארוחות ענקיות/יושבים בדירה בבאסה כל ערב שבת, ושאר קטלוגים. ואני? אני לא כמוהם."

צר לי לאכזב: הביצה היא מקום נפלא. אני יודע שאין מה להשוות למגורים ביישוב דתי רק 25 דקות מפתח תקווה, בקהילה של זוגות צעירים ותחרויות מי-יביא-ילדים-יותר-מהר, אבל יחסית, נחמד לנו פה.

יש כאן הרבה: יש קהילות לימוד שמתכנסות בכל שבוע ללימוד טקסטים באופן פתוח ואישי; יש ערבי שירה נחמדים, שממזגים אריק סיני ובילי ג'ואל; יש סדנאות תנועה, גם לגברים; יש קבוצות תיאטרון שמצליחות להעלות שאלות ולהשאיר אותן בסימן שאלה; יש אשכנזים גמורים שמתפייטים בנחלאות, וספרדים אסליים שקופצים קרליבך בקטמון.

ויש עוד. יש עוד הרבה. כל הזמן שומעים על יוזמות חדשות, שמאתגרות את המסגרות המוכרות של הדת, מעלות שאלות ומחפשות כיוונים חדשים.

הכיוונים האלו אינם תמיד כה רומנטיים. יש בביצה גם "תופעות" שהציבור הדתי המכור לתפיחות השכם הקצובות לא רוצה לראות. מעטים מקפידים על "שמירת הנגיעה", אותה פיקציה האהובה כ"כ על המחנכים בתיכון שהפכה מזמן למדד הדתיות הרווח. יש כאן פאבים טובים בלילה ומניינים גוועים בבוקר. רבים מתערבבים ובוחנים את העולם החילוני, ואפילו די מקרוב. השמועות נכונות: יש כאן הרבה נתי, ולא מעט רעות, וגם כמה - ה' ירחם - הודיות.

אבל זה בדיוק העניין - בגלל זה אנחנו כאן. הביצה מספקת אפשרות פז, שלא רווקים ולא נשואים צעירים ומורכבים באמונתם רוצים לפספס.

דווקא בשל הריחוק מהקהילות של ההורים, מהישיבות, ומהחינוך הדתי ברמת השו"ת הסלולארי, אפשר לבחון את הדברים מחדש. אפשר לנסות לצאת מהמסגרות השמרניות, שלעיתים מעיקות מאוד, ולסטות מהתלם הקונפורמיסטי. הדבר שכל-כך מפחיד את הרבנים שמעודדים חשיבה עצמאית ברמת תנועת הנוער הסובייטית ונישואין בגיל בר-מצווה, הוא בדיוק הדבר שבגללו נוהרים לכאן צעירים רבים בכל שנה: אפשרות לבחון מחדש ולפתח עולם דתי מורכב.

בדיוק בשל כך מציאת דירה בירושלים היא משימה קשה יותר ממציאת מחט בערימה של שחת, או להבדיל, ממציאת כלה. שזו, אגב, הסיבה השנייה שאנחנו כאן.

שישי בערב, קבלת שבת. אני מסתכל על המתפללים סביבי. הרוב הגדול רווקים. נחלאות-רחביה, כמה מקטמון שבאו לארוחה, שניים שהגיעו מרעננה ומחויטים בהתאם.

שבת בבוקר, יום יפה. אני מסתכל שוב, ואלו פרצופים חדשים. מעטים הם מבאי אמש, והרוב הגיעו לפה במקרה, זה בית כנסת קרוב או שאוכלים כאן באיזור או שבאו בשביל הקידוש.

היכנסו לדירה ירושלמית בביצה ותיווכחו: היחס של רווקים לעיצוב הפנים של הדירה שלהם הוא כמו היחס של ישיבות תיכוניות לבגרות - מבינים שזה חשוב, אבל לא משקיעים בזה יותר מדי. למצוא ספות תואמות בסלון בקטמון זה דבר יותר קשה מלמצוא מזרחי בפרסומת שלא מדברת על חומוס. ההסבר לתופעה הוא פשוט: הכל זמני, ולכן אסור להשתקע בדירה. שלא יהיה נוח מדי שכבר לא נרצה להתחתן. עד החתונה אפשר להסתדר: לאסוף כורסאות מהרחוב, לאחד סטים של כלים מהסבתא, לכבס במכבסה שכונתית.

נכון שהמצב זמני, אבל לתחושת ה'ארעיות' יש גם אפקט נלווה - היא משפיעה על הרצון להתחייב. מכיוון שאם מנהלים חיים ארעיים, לא צריך, וגם לא כדאי, להיקשר לכלום. למה להיקשר למשהו, כאשר כל היקשרות מבססת את חיי בביצה? למה להתחייב, כשיש סיכוי שאמצא עצמי נשוי פלוס ילד וגר בקראוון בגוש-עציון בעוד שנה? עדיף להישאר תייר, אורח מזדמן, מסתכל מהצד. בבית הכנסת, בשכונה, אפילו בדירה.

אולי בגלל זה הפרצופים של הערב אינם הפרצופים של הבוקר. כי בערב באנו ל'כורזין', ומחר נלך ל'מחתרות', כי שם יש קידוש נחמד ולא צריך לשים שקל. ובשבת הבאה נקפוץ ל'קול רינה', וננסה להספיק משהו ב'מעיינות'. באמצע השבוע אפשר לדלג בין בית אביחי למרכז בגין ומרכז שורשים, שהרי השיעורים הם עלא-כיפאק ולא צריך לשלם על הסדרה כולה. קופצים ממקום למקום, משתדלים שלא להכיר את השכנים, לא להתחייב למסגרות חברתיות, לא לקנות ריהוט.

אך לא בריהוט נעצור. תודעת הארעיות מחלחלת גם למישור הנפשי. שהרי החופש הזה ממכר, ונוצר מצב מעט פרדוכסלי - הארעיות שגזרנו על עצמנו בכדי שיום יבוא ונתחתן, היא אותה ארעיות שגורמת לנו להישאר באוויר. וכך, מחוסר רצון להתחייב במישור החיצוני, נולד חוסר יכולת להתחייב במישור הפנימי. הויתורים שאיננו מוכנים לעשות הם מראה לויתור הגדול שעלינו לעשות בכדי להתחייב לבת-זוג מסוימת.

אז אולי דווקא ההפך. במקום להנציח את הארעיות, כדאי ליצור מחויבויות. במקרה הכי גרוע, הקראוון בגוש עציון יחכה. ולגבי החופש? שילך לעזאזל. שהרי כבר אמר המשורר: "חופשי זה לגמרי לבד", ומזה כבר נמאס.