אנשים סוגרים כל הזמן. אני סוגרת כל הזמן.

אז מה קרה פתאום... אחריי שלושה שבועות בבסיס... שהרגשתי כל כך חנוקה?

כל כך ... כבולה ומיואשת?

מאוכזבת, עצבנית, כועסת ושבורה....

בעיקר שבורה. 

זה מצחיק, איך שהסתובבתי ככה ימים בבסיס, ורק בחמישי כבר פשוט לא יכלתי יותר.

השבירות שלי הגיע לשיאים חדשים, 

שיאים שגרמו לאנשים לשים לב, שיאים שגרמו לי לרצות לעצור באמצע , להתיישב על הרצפה ולהתחיל לבכות.

שבוע בלי פלאפון ובלי אשראי,

שבוע בלי תקשורת עם העולם החיצון ועם העולם שבבסיס,

שבוע של לקבל כל עידכון בדילאיי ובמקרה ולהתצבן ולהתרוצץ...

שבוע שגרם לי להעריך מחדש את האנשים שסביבי.

וכמה שזה קשה, שאין לי אפילו כמה שניות להתנתק מכולם,

יש בזה גם ניחוח של הקלה. שקט.לדעת שאף אחד לא יוכל לתפוס אותי ולרגעים מספר, אני אדון לעצמי.

צהל חברים, בנוי על הוואטסאפ.

מסתבר שגם חברים . 

קצת חבל .

ובכלל, מי היה מאמין שכבר דצמבר......?