הכל סיפורים

אני, מה לעשות? בחור יפה. תמיד הייתי יפה. הייתי מהתינוקות האלו שאנשים עוצרים את העגלה שלו ומביטים פנימה בהתפעלות.
כל הזכרונות הראשונים שלי קשורים להתפעלות של אנשים אחרים ממני, התפעלות שהביכה אותי בטירוף.
אני זוכר את עצמי הולך עם דוד שלי לבקר חברים שלו, ואת עצמי עומד נבוך ומסמיק באמצע החדר, סביבי חבורה שלמה של מבוגרים מתפעלים ממני בקול רם. מדברים על הצורה שלי כאילו שאני חפץ שלא שומע ולא מרגיש כלום.
הם ראו שאני מסמיק ומתבייש, אבל לא היה להם אכפת. הם חשבו שזה חמוד שהלחיים השמנמנות שלי כל-כך אדומות. הייתי אולי בן שלוש, אבל עד היום אני זוכר כמה זה היה לא נעים לעמוד במרכז תשומת הלב שלהם. כבר אז הבנתי שזה לא בסדר שכולם מסתכלים על הצורה שלי, אבל איש לא שם לב מה אני מרגיש בפנים.
זו הייתה הפעם הראשונה, אבל זה קרה אחר-כך עוד כמה פעמים ולא רק מבוגרים עשו לי את זה, גם ילדים. עד היום אני זוכר איך הלכתי לבקר חבר שלי ואחותו הגדולה וכמה מחברותיה הושיבו אותי על כסא גבוה באמצע החדר וכולן נעמדו סביבי והתפעלו ממני כאילו הייתי בובה.
''תראי איזה פנים יפות, תראי איזה שיער יפה, איזה תלתלים חמודים, איזה עיניים כחולות יפות, תראי איזה מתוק, איך הוא מסמיק! חמוד קטן!'' והן צבטו את לחיי והתפעלו מהסמקתי בלי להבין כמה צרב הסומק ההוא את לחיי השמנמנות והמתוקות.
פלא שאחרי טראומה כזו יצאתי הומו?

טוב, אולי זו לא הייתה ממש טראומה. הן נתנו לי סוכריות גומי אדומות ונשיקות, ופינקו אותי וזה לא היה לגמרי זוועתי.
חוץ מזה כיום אומרים שהומואים נולדים כאלו בלי שום קשר לילדות שלהם, ואולי זה אפילו נכון, אף אחד הרי לא יודע באמת למה אנחנו נעשים מה שאנחנו.
בכל אופן, עד שהייתי בן שש עשרה כבר ידעתי שני דברים - אני הומו כוסון ויפיוף, ואני לא שם על זה זין.
לא על זה שאני הומו, זה נתון שאין לי ברירה אלא להשלים איתו, אלא על זה שאני נראה טוב, ואפילו טוב מאוד אם אני רק משקיע טיפה מאמץ.
מחמאות על היופי שלי מכבות אותי כמו מים על סיגריה. התפעלות מהפרצוף שלי, מהגוף שלי, לא עושות לי את זה. להפך, גורמות לי עצבנות וקוצר רוח.
אז אני נראה טוב, אז מה? נולדתי ככה. לא עשיתי שום מאמץ בשביל זה, זו לא סיבה להתפעל ממני, להעריץ אותי, או להתאהב בי חלילה.

מהארון יצאתי לפני הצבא ואף אחד לא ממש נפל על התחת מרוב תמהון. אפשר להגיד על הורי שהם פולנים שמרניים, מעצבנים קצת לפעמים, אבל מטומטמים הם לא.
אם ציפיתי לכעס, התעלפויות, או לכל הפחות הפניה לפסיכולוג שיגרש ממני את הג'וק הזה, הרי שהתבדיתי.
כן, הם כבר שמו לב שאני לא נמשך לבחורות. שמו לב לכל החברים שלי שתמיד נשארו לישון אצלי. ראו את סוג העיתונים שאני מחביא מתחת למזרון (איזו פאדיחה), ואפילו קלטו מה סוג האתרים האהובים עלי (פאדיחה בריבוע).
נכון, הם לא ממש רוקדים מרוב שמחה, אבל יש להם שלושה ילדים נהדרים והם אוהבים אותי כמו את אחי שעוד מעט יהפוך אותם לסבא וסבתא, ואת אחותי שעוד מעט תקבל תואר ושהחבר שלה כבר כמעט דוקטור, ושאני לא ארגיש חלילה שאני פחות טוב והעיקר שאהיה בריא.
''ושלא תשכח לשים קונדום.'' הוסיפה אימא שלי באומץ, ושלושתנו הסמקנו נורא.
פולנים, כבר אמרתי?

בקיצור, יצאתי מהארון, התגייסתי לצבא, הייתי אפילו מועיל פה ושם, אמנם בחיל אוויר, אבל לא כולם יכולים להיות קרביים. כשהשתחררתי שכרתי לי דירה נחמדה, גמרתי ללמוד, מצאתי עבודה - בהיי טק, אלא מה? - והייתי אמור להיות מאושר.
היו לי חברים, כולם יפים ושווים כמוני, וחלק אפילו יותר ממני. עבודה נהדרת, מעניינת ומשתלמת, הורים מבינים, אחיינים מתוקים שאהבתי ושאהבו אותי, הכל היה טוב.
הייתי יפה, בריא, עשיר פחות או יותר, או לכל הפחות שמח בחלקי. היה לי הכל חוץ מאהבה.
מכירים את הפתגם הזה שכסף הולך לכסף? אז ככה גם יופי נמשך ליופי. כל מי שרצה אותי היה יפה כמעט כמוני. פה ושם גם אני נדלקתי על כמה בחורים שווים, אבל... תמיד היה איזה אבל והתברר שזה לא זה, ושוב ונשארתי לבד.
השנים חלפו, התחלתי להתבגר ובגיל עשרים ושמונה – כן, אני יודע, לא רואים עלי, תודה - הבנתי על עצמי כמה דברים.
קלטתי למשל למה אני לא אוהב את הטיפוסים שנמשכים אלי. לא, אין בהם כל רע, הם שווים ביותר, הם נהדרים! חלקם אפילו חכמים למרות יופיים, אבל אני, השד יודע למה, לא אוהב כאלו, אני אוהב טיפוסים אחרים לגמרי.

אני נמשך דווקא לבחורים ההם שבחיים לא יעזו לפנות אלי, אלו שלא יבואו לרקוד במועדונים הכי אפנתיים, לא ישבו בבתי הקפה המעוצבים שאני יושב בהם, לא ילכו להתעמל בחדר הכושר היוקרתי שאני מנוי בו.
סוף סוף הבנתי מה אני באמת אוהב ולמה אני באמת משתוקק - אני אוהב גברים מלאים, חזקים ושעירים. לא נמשך לאלו שעושים דיאטות ושעווה ומתייסרים במכוני לייזר. אני אוהב דווקא את הטיפוסים שלא שמים זיין על הצורה שלהם, שלא אכפת להם קצת כרס ושערות על הגב, בקיצור רבותי, אני אוהב דובים.
תמיד אהבתי אותם, ורק עכשיו, כשאני מתקרב לגיל שלושים המאיים, אני מתחיל לצאת בשקט בשקט מהמגרה הקטנה והמבוישת הזו שהתחבאתי בתוכה.
בגלל זה אני ישן לבד, בגלל זה כל החברים היפים שלי והחברים השווים שלהם שהם מכירים לי, וכל הדוגמנים המיופייפים שבעיתונים ובשלטי החוצות, לא מדגדגים לי אפילו את קצה הזין.
הם פשוט יפים מדי, מלוקקים מדי, דומים יותר מדי לדמות הנשקפת אלי בראי.
תגידו, אבל יש המון דובים בארץ. כן, תודה רבה, אני יודע.
ניסיתי לפגוש אותם, חיפשתי אחריהם בכל מקום - בסאונות, בגנים, בחוף הים, ובכל מקום הפחדתי אותם עד מוות.
אף אחד מהם לא האמין שילך לו עם אחד שנראה כמוני, וגם כשהצלחתי להגיע למגע פה ושם זה תמיד נגמר אחרי זיון אחד או שניים.
''אתה יפה מדי בשבילי.'' אמר לי דוב אחד חכם ומנוסה, שהיה, האמת, קצת מבוגר מדי בשבילי.

''מה אני אעשה עם אחד שנראה כמוך? אני כל הזמן אקנא.'' אמר לי אחר וליטף אותי באנחה לפני לכתו, בלי שהספיק להסביר לי אם הוא יקנא בגלל אחרים, או בגלל שהוא רוצה להראות כמוני.
בסוף התיאשתי. הגעתי למסקנה שעלי לוותר על הפנטזיה הזו. ניחמתי את עצמי שבחיים אף אחד לא מקבל את מה שהוא באמת רוצה.
מספיק לחלום שחתי לעצמי, אתה יודע שאף אחד לא מרוצה ממה שיש לו. מי ששעיר רוצה להיות חלק, ומי שחלק רוצה קצת שיער פה ושם.
מי שיפה מבחוץ רוצה שיראו את היופי הפנימי שלו, ומי שמכוער רץ לעשות ניתוחים פלסטיים. מי שעני רוצה להתעשר ומי שעשיר חושב שאוהבים אותו בזכות כספו.
כולם רוצים מה שאין להם, כולם לא מרוצים, כולם מחפשים, וכולם אומללים.
מה אפשר לעשות? אלו החיים.

כדי להתנחם, הגשמתי פנטזיה שכן יכולתי לממש – אופנוע.
למה אופנוע? כי תמיד חלמתי על אופנוע. גדול, שחור, רועם, עם הרבה חלקי ניקל כסופים, וקסדה עם ציורים של נשרים זהובים ומעיל עור תואם, ולא לשכוח מגפים ומשקפיים להשלים את המראה.
עשיתי רשיון וקניתי אופנוע ותלבושת מדליקה והייתי מאושר. במשך זמן מה שכחתי את הצרות שלי ואז האופנוע שלי, היפה והחדש, נתקע ולא הניע.
אופנוען אמיתי שמבין עניין היה מביא את ארגז המכשירים שלו ויושב לבד לתקן את המנוע הסורר, אבל אני, מה לעשות? ירשתי מאבא שלי את הידיים השמאליות.
הרמתי כמה טלפונים, בררתי איפה יש מוסך לאופנועים, ובבוקר לא עבות אחד התייצבתי במפרץ במוסך קיבוץ גלויות בע''מ כדי לרפא את אופנועי היקר והאהוב.
ודווקא אז, אחרי שכבר ויתרתי והפניתי את כל רגשות אהבתי לערמת הפח והניקל הנוצצת שעלתה לי שלוש משכורות נוטפות בונוס, פתאום, בלי שום הכנה מראש, מצאתי אותו.

כנופית החברים ההומואים המעוצבים שאספתי סביבי בעבודתי בהייטק היו נופלים מהכיסאות היוקרתיים שלהם על רצפות הקרמיקה הספרדית המצוירת בטוב טעם של דירותיהם המקסימות אם היו רואים אותו.
בחור לא גבוה, בקושי מטר שבעים וקצת, רחב, לבוש מכנס צבאי ישן ושחוק וגופיה אפורה לחה מזיעה - בדיוק אז היה אחד החמסינים הראשונים של עונת המעבר - עיגולי זיעה גדולים מסתמנים מתחת לבתי שחיו.
עורפו עבה ושעיר, ידיו גדולות וגסות, אצבעותיו העבות מסתיימות בציפורנים שחורות משמן ועל ראשו העמוס תלתלים שחורים כרוכה בנדנה אדומה, מצלה על גבות עבות שלא ידעו טעם פינצטה מימיהן.
אבל היו לו עיניים חומות רכות, פנים עגולות וחיוך של ילד ביישן שתאם באורח פלא את לחייו עטויות הזיפים השחורים, וכשהתכופף אל האופנוע שלי התרוממה הגופיה שלו למעלה וחריץ מיתולוגי בצבץ מאחור מקצה חגורת מכנסיו, גורם לי לזקפה מידית
או. קי. כל המכורים למראה האליל היווני החטוב והחלק מוזמנים לרוץ להקיא או לפרוץ בצחוק לועג. כל החובבים של עידון, יופי ואלגנטיות, יכולים לנוד לי ברחמים, או פשוט ללכת למקום אחר.
אותי מדליקים רק גברים כמוהו. כל הדוגמנים המרוטים שמוציאים את נשמתם בחדרי כושר ממוזגים לא מזיזים לי כמלוא הנימה, ואילו הוא, השעיר, בעל הגוף העבה והמוצק והזרועות ששריריהן התעצבו מעבודה אמיתית ולא מהרמת משקולות מתפנקת, מעמיד לי בטירוף.
רק אותו אני רוצה ואני מעדיף את ריח הזיעה שלו על פני כל ריחות האפטר שייבים הכי יקרים בעולם.
''בז'ה, כפרה שלי, תבדוק מה הבעיה של האופנוע של האדון הנחמד הזה!'' צעק אליו בעל המוסך - גוץ שרירי וקרח עם כתובות קעקע מפחידות על ידיו החשופות - ופנה לחטט בקרביו של ג'יפ שהיה תלוי מעל לראשו.
''בז'ה הוא המומחה שלנו לאופנועים.'' סח לי שותפו, שהיה דק ושחום, ובעל קוקו ארוך שזור שער שיבה ושפם מרשים. ''נורל מומחה לג'יפים, אני בבר, המומחה לטרקטורונים, ובז'ה עובד על האופנועים.''
''אהה!'' אמרתי בנימוס, ובהיתי בחריץ המפתה של בז'ה. ''אז אם אתה מרוקאי ונורל רומני מה בז'ה?''
הוא חייך, מופתע. ''מה זאת אומרת? הוא גרוזיני. מה? לא רואים? משה גזשווילי, זה השם שלו, אנחנו קוראים לו בז'ה כי ככה אימא שלו קוראת לו. בז'ה זה כמו חמוד או מותק בגרוזינית. מה? לא ידעת?''
לא. לא ידעתי. מאיפה שאני אדע? אני בכלל פולני.
''יופי. באמת מתאים לכם השם של המוסך.'' חייכתי אל בבר.
הוא צחק. ''לא. אנחנו לא קיבוץ גלויות, אנחנו משפחה. אני ונורל גיסים, ובז'ה הוא הבן הקטן של אחותה הגדולה של אישתי.''
''הבנתי.'' אמרתי, מנענע את ראשי במרץ למרות שלא הבנתי שום דבר.
פתאום קלטתי שעלול בהחלט להיות שבז'ה הוא סטרייט מושבע ואני עומד לצאת מפה עם לב שבור וזין זקוף.
רק הבוקר הייתי מוטרד ממצבו של האופנוע האהוב שלי ואילו כעת הייתי מוכן לתת אותו במתנה למי שיוכל לספר לי אם בז'ה בקטע של בנים או שאני סתם עושה צחוק מעצמי.

למזלי נכנס למוסך טרקטורון צהוב ורועש ובבר הניח לי סוף סוף להתרכז בבז'ה שמצידו התעלם ממני לגמרי וייחד את כל תשומת ליבו לאופנוע שלי שהלך והתפרק מעיטוריו הנוצצים ונותר ערום וחשוף, רובץ על רצפת הבטון של המוסך.
''יש לכם משפחה מאוד מסובכת, ממש קיבוץ גלויות.'' ניסיתי לקשור שיחה.
הוא גיחך. ''כן אבל השם של המוסך הוא לא בגלל המשפחה המשוגעת שלנו אלא בגלל השם של הרחוב.''
''אני מבין.'' אמרתי בנימוס ודחפתי ידים לכיסים, מתאפק לא ללטף הפרווה שעל הכתפים הרחבות כשל מרים משקולות שהיו כל-כך קרובות אלי ועם זאת כה רחוקות.
''זה הכל בגלל הסבתא שלי.'' הסביר בז'ה, מדבר כלאחר יד בעוד הוא מחטט במנוע של אופנועי בר המזל שברצון הייתי מתחלף איתו.
''חיתנו אותה עם גבר זקן שהיא לא אהבה, ואחרי שהוא מת היא החליטה שהבנות שלה לא יתחתנו בלי אהבה. היא עלתה לישראל ונתנה לבנות שלה להתחתן עם מי שהן רצו, וככה יצא שיש לנו סלט שלם במשפחה.''
הוא דיבר בנימוס אבל לא הביט בפני אפילו פעם אחת. כל תשומת ליבו ניתנה לערמת הפחים המטופשת ההיא שהייתה פעם אופנוע יקר.
תסתכל עלי! צרחתי בליבי, אני בחור נורא יפה, כולם חולים על הפנים שלי, למה אתה לא מסתכל עלי?
התעצבנתי בשקט בלב, אבל בקול אמרתי רק מין - ''אני מבין.'' פולני, מנומס כזה.
''טוב.'' הזדקף בז'ה אחרי כמה דקות וישר את גבו, וסוף סוף הואיל להגניב אלי מבט. ''יקח לי עוד כמה שעות טובות לכוון את הקרבורטור. אתה לא צריך לחכות פה בחום הזה, אולי תלך לסידורים ותחזור בעוד...''
''לא, לא. אני בסדר גמור, באמת.'' מחיתי, ''אני מעדיף לחכות כאן. מתי אתה הולך הביתה?''
הוא הישיר אלי מבט והוריד את הבנדנה מראשו, מוחה בה את ידיו המטונפות. תלתלים לחים דבקו אל מצחו ובקושי התאפקתי לא להסיט אותם מעיניו באצבעותי. הוא היה כל-כך מתוק כשעמד שם, מזיע ושעיר ומלוכלך, וסקסי להחריד.
''אני לא הולך, אני גר כאן. יש לי דירה מעל המוסך.'' הצביע כלפי מעלה, ''בדרך כלל אני עובד עד שש בערב, אבל אם יש עבודה אני נשאר יותר מאוחר.''
הוא חייך אלי פתאום חיוך מקסים שחשף שיניים לבנות וגומות חן מטריפות. ''אם תחזור עד שש בערב אדוני האופנוע שלך יהיה מסודר. אין לך איזה מקום ללכת אליו?''
הנדתי לאות לא. לא היה בכל העולם מקום שרציתי להיות בו יותר מאשר כאן, לצידו. התיישבתי על פח הפוך והבטתי בו, מחטט בקרבי האופנוע שלי, שואל את עצמי מה קורה לי, למה אני מטנף את בגדי היפים והיקרים במוסך, ומה אני הולך לעשות במידה ויתברר שהוא לא הומו?
הוא גרוזיני, שחתי לעצמי, עם דוד מרוקאי, וגם הדוד הרומני הזה לא נראה מכוחותינו. רק תראה איזה תמונות של בחורות תלויות פה? שלא לדבר על לוח השנה המזעזע הזה של האסלר או השד יודע מה.
פזלתי בזהירות אל תמונת החודש - בחורה שדגמנה תנוחה גיניקולוגית עתירת סיליקון, והתאפקתי לא להקיא.
''מוצא חן בעיניך הלוח שנה הזה?'' שאל בז'ה שהצליח באורח פלא, למרות שגבו היה מופנה אלי, להבחין לאן מכוונות עיני.
''לא ממש. זה לא כל-כך... זה לא בדיוק... '' גמגמתי והאדמתי כמו תינוק.
הוא הגניב אלי מבט מבעד לתלתליו. ''זה מגעיל!'' פסק בקול חמור, ''לא מכובד, מבייש נשים וחסר כל טעם טוב.''
תראו מה זה? מוסכניק עם טעם באמנות!
''ומה בקשר לתמונה הזאת?'' הצבעתי על תמונה פחות חשופה של צעירה שטלטלה בחזיה שלה מטען כבד, אבל לכל הפחות מכוסה בחולצה, אם כי המחשוף שלה... אפשר היה להטביע בו פלוגה שלמה של חיילים.
''לא הטעם שלי.'' הזעיף בז'ה את פניו, ''אבל אם משהו אוהב את זה שיהיה לו לבריאות.''
''ואיזה בחורות הן כן הטעם שלך?'' העזתי לשאול בלב הולם.
הוא הסתובב והביט בי, והפעם סקר אותי היטב, מעביר את עיני הילד התמות שלו על גופי החטוב והשרירי, בוחן את פני היפים.
אתם כבר מכירים אותי ויודעים שאני לא סתם שחצן - אני באמת בחור יפה. התלתלים הבלונדיניים של ילדותי הפכו אמנם שטניים, ואני מקצץ אותם לתספורת מעוצבת, והלחיים שלי כבר לא אדומות ועגלגלות תודה לאל, אבל עדיין יש לי עור חלק ובהיר, ועיניים כחולות יפות, ופנים נאות מאוד, וגוף טוב שאני מטפח במרץ בחדר כושר. אני לבוש בבגדים יקרים שהולמים אותי היטב ואני נראה ממש טוב, באמת שכן. המבט על פניו של בז'ה העיד שהוא אוהב את מה שהוא רואה.
אבן נגולה מעל ליבי למראה מבטו. אני אולי דביל שנדלק דווקא על מוסכניק שעיר, אבל לכל הפחות הוא לא סטרייט.
מילא, לאהוב דובים זה לא מקובל בחוג החברים שלי, אבל זה לגיטימי פחות או יותר. להתאהב בסטרייטים זו כבר ממש סטיה נפשית מסוג של נקרופיליה או משהו מגעיל כזה.
המשכנו לשבת יחד. הוא עובד על האופנוע ואני מסתכל. מאחר ולא היינו לבד יכולנו רק לדבר. בשבילי זו הייתה חוויה מיוחדת, לשבת ולדבר סתם עם גבר שאני נמשך אליו כל כך.
עד עתה פגשתי אנשים רק במסיבות, או בגן, ושם לא מדברים. בגן זה פשוט נחשב לגסות רוח ונדנוד לנסות לדבר עם מישהו שבא לזיין, ואילו במסיבות זה בלתי אפשרי בגלל הרעש הנורא של המוזיקה שאני אף פעם לא יודע אם היא האוס או טכנו או השד יודע מה, אבל היא תמיד מורטת את עצבי ומעוררת בי געגועים שאני מסתיר היטב לשירים הישנים והטובים של דור ההורים שלי.

האמת? פעם הצלחתי לדבר עם מישהו במסיבה שקטה יחסית. נדמה לי שהמגבר התקלקל, או שאולי השכנים הזמינו משטרה, בכל אופן היה פחות רועש, אבל הוא היה שיכור נורא ואני הייתי מסטול, אז לך תנהל שיחה במצב כזה...
בז'ה עבד עד שעה חמש על האופנוע שלי, ובמשך כל הזמן הזה הסביר לי כל מיני דברים על מנועים בפרט, ומנועי אופנועים בכלל, והרחיב את הדיבור על מנועי אופנועים של B.M.W. שהם כמובן הטובים ביותר, אם כי גם ההארלי דייוידסון...
עיניו הבריקו מהתלהבות ואני נהניתי לראות אותו נרגש ושמח למרות שלא הבנתי שום דבר, וגם לא הייתי מסוגל להתרכז בכלום, במיוחד אחרי שהוא גמר לעבוד, הוריד את הגופיה שלו והלך להתרחץ.
גופו היה שעיר מאוד, שרירי ומוצק, והפטמות... מזל שהוא חזר מהמקלחת עם חולצה, אחרת אני באמת לא יודע מה הייתי עושה.
השמש החלה לשקוע לעבר מפרץ חיפה כשהוא חזר עם שיער לח וחולצה נקייה. המוסך הלך והתרוקן מעובדים וקליינטים ופתאום היינו לבד.
''רוצה לעשות סיבוב, לבדוק שהכל בסדר עם האופנוע?'' הציע לי.
''אהה...'' היססתי, ''אני לא יודע... אני...'' עמד לי כל-כך שספק אם הייתי מסוגל לשבת על מושב של אופנוע בג'ינס דיזל ההדוק והמעוצב שלי.
הוא הפנה את מבטו אלי. ''מה הבעיה? אתה לא מכיר את האזור? חושש ללכת לאיבוד?''
הוא לא דיבר בלגלוג אלא נשמע מודאג בכנות, מדבר בקול בס חמים שעשה את עורי חידודין חידודין מרוב עונג.
הבחור הזה פשוט הדליק אותי בכל דבר שעשה או אמר.
''האמת שכן. אני לא מכיר כל-כך את אזור התעשיה. חוץ מזה אם יקרה משהו לאופנוע אז אני אתקע ו...''
''אני אבוא אתך.'' מיהר בז'ה להתנדב, ''יש לך עוד קסדה?''
''כן. בטח. אבל אולי עדיף שבהתחלה אתה תנהג?'' הצעתי מחשש שאבייש את עצמי ואפיל את שנינו מהאופנוע.
באמת שלא הייתי במצב לנהוג, בקושי הלכתי.
פניו זרחו מעונג לשמע הצעתי. הוא מיהר לחבוש את הקסדה הרזרבית שלי על ראשו וכשראה שאני מתקשה לרכוס את הקסדה שלי התקרב אלי ועזר לי בזריזות.
אחר-כך למדתי שלמרות אצבעותיו העבות היה מוכשר בכל עניין שדרש זריזות כפיים. היו לו מה שנקרא ידי זהב, בניגוד אלי, שידי העדינות והצרות כידיו של פסנתרן הן ידיים שמאליות ממש.
רק על מקלדת המחשב הן זריזות ומוכשרות, וגם על גוף של גבר אחר, אבל כשעלי לתקוע מסמר בקיר או להבריג בורג אני כשלון חרוץ.
הספקתי להריח את ריחו הטוב והחמים לשניות מעטות מדי בטרם פנה לאופנוע שלי, התיישב עליו, התניע אותו בתנועה זריזה אחת והזמין אותי לטפס מאחוריו.
ישבתי בזהירות רבה ובתחילה אחזתי בביישנות במותניו. בכל זאת, לא נעים, אבל אחרי שהוא פנה לכיוון המפרץ והתחיל להאיץ בכביש נידח ומתפורר שכנראה יצא מכלל שימוש, הייתי חייב להיצמד אליו בכוח כדי לא ליפול.
את הנסיעה ההיא, הנסיעה הראשונה, לא אשכח כל עוד אני חי. הצמדתי את פני אל כתפו הרחבה, ידי שלובות סביב גופו, הזין שלי מעוך אל שיפולי גבו, הרוח נושבת סביבנו וקול צחוקו הרועם נשרך מאחורינו.
רק עכשיו הבנתי מה פירוש שכרון חושים. הייתי מוכן להמשיך לנסוע ככה עד אין סוף, אבל לצערי הכביש הסתיים פתאום בדיונת חול ובז'ה עצר וירד מעל האופנוע, מסיר מעליו את הקסדה.
''בא לך לראות את השקיעה?'' שאל ושלח יד לשחרר את תפס הקסדה שלי.
הנהנתי, אילם מרוב אושר, והוא הניח את הקסדות שלנו על המושב ואחז בידי, מושך אותי אחריו לכיוון הים.
השקיעה הייתה נהדרת מן הסתם, אין לי מושג. הייתי חרמן ומאוהב מכדי לשים לב לדברים טיפשיים כמו שקיעות שמש.
השמש הרי שוקעת כל ערב, ותמשיך לעשות זאת עוד הרבה שנים אחרי שאמות בשיבה טובה, אבל להתאהב זה דבר שלא קורה לי כל יום וטוב שכך, מפני שהלב שלי בקושי עמד בהתרגשות.
בז'ה הביט בהתפעלות בים הבולע לתוכו את כדור השמש האדום והמסנוור ונאנח עמוקות כשהשקיעה הסתיימה.
''בעוד כמה חודשים יתחילו לבנות פה בתי חרושת חדשים ואז כבר לא נוכל לראות את הים. רציתי שתהנה מהנוף לפני שהוא יעלם.''
''מאוד נהניתי מהנוף.'' אמרתי, מתכוון לכל מילה. ''אני ממש מודה לך בז'ה.''
הוא חייך במין עצב ענוג ורגע עמדנו שותקים באור המתמעט והולך ולא ידענו מה להגיד ומה לעשות, ואז הוא אמר, ''אה, והאופנוע שלך נוסע ממש טוב מר כספי.''
ופתאום הבנתי שאם לא אעשה משהו מהר הכל יגמר. הוא יפרד ממני כאילו אני באמת עוד קליינט מרוצה אחד שמשלם את החשבון והולך שמח וטוב לב לדרכו ולא אראה אותו יותר.
''מצידי אתה יכול להטביע את האופנוע המחורבן הזה בים.'' אמרתי, ''ותקרא לי בבקשה רפי.'' ואז הטלתי את עצמי עליו וסוף סוף חיבקתי אותו ונישקתי אותו כמו שחלמתי לעשות מהרגע שעיני נחו עליו.
למרות שאני שוקל איזה שמונים ק''ג הוא עמד בקלות בהסתערות שלי ובלי להתפלא חיבק אותי חזרה, לוחץ אותי אליו בכוח.
התנשקנו שוב ושוב, מלטפים, מועכים ומחבקים זה את זה, מאושרים פשוט להיות אחד עם השני בלי שום צורך בדיבורים ובהסברים מיותרים.
בסוף נעשה קריר והירח החל לעלות ובז'ה נזכר שהשארנו את המוסך לא נעול ומשך אותי חזרה לאופנוע.
''אתה לא מתכוון באמת להטביע אותו בים?'' שאל בחשש כשטיפסנו עליו שוב. ''זה אופנוע מצוין רפי. יכולתי לכוון אותו ברבע שעה, סתם התמזמזתי איתו כי לא רציתי שתלך.''
אושר פראי הציף אותי. ''באמת בז'ה, אבל למה לא אמרת כלום?''
''התביישתי.'' הוא הסמיק בחשיכה והצמיד את ידי אל לחיו. ''פחדתי שאולי אתה לא... לא כמוני, ושאולי רק נדמה לי וגם... פחדתי.''
''ממה פחדת?'' שאלתי כשעלינו יד ביד לדירתו. הרעיון שנפרד בכלל לא עלה על דעתנו.
''ממך, אתה נורא יפה.'' אמר בכנות ילדותית, ''אתה מושלם כזה ולבוש כל-כך יפה ו... אתה מפחיד נורא רפי, כמעט מתי מפחד כשראיתי אותך.''
''בז'ה, טפשון אחד.'' הסתערתי עליו שוב, נהנה להרגיש איך גופו הגדול עוצר בקלות את משקלי. ידיו עטפו אותי בבטחה כשנפלנו יחד על המיטה הענקית שלו שמלאה את כל חדר השינה, ואחר-כך לא היה לנו עוד צורך בדיבורים.

רק זמן רב אחר-כך המשכנו בשיחה שלנו. הוא סיפר לי שהוא לומד בטכניון הנדסת מכונות ושהוא אוהב לפרק ולהרכיב כל מיני מכונות ומכשירים, ואופנועים הוא אוהב במיוחד. ואני סיפרתי לו שיש לי ידים שמאליות ושאת האופנוע קניתי כי לא היה לי דבר טוב יותר לעשות עם עצמי.
בז'ה התפלא וצחק בחוסר אמון כשסיפרתי לו שמעולם לא התאהבתי קודם, ופער את פיו בפליאה כשנישקתי אותו וליטפתי אותו והתפעלתי מכל ס''מ בגופו הגדול השעיר והחזק.
''בחור יפה כמוך? איך זה יכול להיות?'' השתומם.
ניסיתי להסביר לו שגברים יפים וחלקים כמוני לא מושכים אותי והוא חייך בפליאה וליטף אותי ביד חמה ומחוספסת. ראיתי שקשה לו להאמין לדברי.
רק הרבה אחר-כך הבנתי שזו הייתה יותר ממשיכה מינית לגבר שעיר ומלא. זו הייתה אהבה, אבל איך יכולתי לדעת?
הייתי מסוחרר מהגשמת הפנטזיה הסודית שלי, חרמן כל-כך למראה גופו, מטושטש לגמרי בגלל המין הנהדר, עד שלא הבנתי מה אני מרגיש.
הייתי פשוט טיפש והרסתי הכל, אבל אני מקדים את המאוחר, ההתחלה, כמו כל ההתחלות, הייתה נהדרת.
כששאלתי אותו בבוקר אם נוכל להתראות שוב הוא לא ענה לי בקלישאה מתחמקת ומנוסחת היטב כמו שנהוג בקהילה שלנו אלא חייך והניד בפשטות את ראשו לאות כן. ''בטח, תבוא מתי שתוכל, אני תמיד כאן.'' אמר, ואכן הוא תמיד היה שם, ממתין רק לי.
בחודשים הראשונים שבהם למדנו להכיר היטב זה את זה הוא אף פעם לא אכזב אותי. החיוך השמח שהיה נדלק על פניו כל פעם שראה אותי מגיע חימם את ליבי כל פעם מחדש.

גרתי אז בדירת קרקע של וילה תלת מפלסית מהודרת ומעוצבת עד זוב דם בדניה - שכונת היוקרה של חיפה.
חלונות דירתי, שהייתה גדולה ויקרה מדי בשבילי, נשקפו לים התיכון, וכשיצאתי לפאטיו הפרטי שלי הייתי טובע בים של צמחיה טרופית יקרה שיובאה במיוחד מדרום אמריקה לפאר את גינת הווילה.
בפעם היחידה שהבאתי לשם את בז'ה הוא פער עיניים גדולות ועמד בלי לזוז, ידיו צמודות לגופו מחשש שישבור או ילכלך משהו יקר.
''נורא יפה פה.'' אמר והביט במצוקה לעבר הדלת, משתוקק לברוח משם מהר ככל האפשר.
הסתלקנו עם מזוודה מלאה בחפצים שרציתי לשמור בדירתו ויכולתי לראות איך הוא נושם לרווחה כשנכנסנו לרכב המרופט של המוסך שדודיו הרשו לו להשתמש בו בערבים.
''לא היית רוצה לגור במקום כזה עם נוף לים וגינה כל כך יפה?'' שאלתי.
הוא הקדיר את פניו. ''בדניה הים רחוק מדי.'' אמר בקצרה. ''אי אפשר להריח אותו. הנוף פה כמו תמונה, לא אמיתי.''
''אבל הדירה יפה, לא?''
בז'ה נאנח. ''כן, יפה מאוד, רהיטים נהדרים, הכל חדש. בטח נורא יקר לגור שם. יש לך מספיק כסף לשלם על זה?''
''אל תדאג כל-כך בז'ה.'' אמרתי, ''אני מרוויח טוב.'' כבן למשפחה מרובת ילדים ומעוטת הכנסות הוא תמיד דאג שאני מבזבז את כספי ולא חוסך לימים קשים.
''מה אתה רוצה שנעשה היום?''
''נלך לסרט בלב המפרץ, כמו תמיד.'' אמר בז'ה ומשהו מריר ועצוב הבהב בעיניו.
הידקתי את ידי על ירכו ושתקתי. בדרכו הפשוטה והישירה הוא נגע בבעיה העיקרית של היחסים שלנו – הבושה שחשתי להראות במחיצתו.

בהתחלה זה לא הטריד אותנו. רצינו רק להיות לבד, לשכב ערומים במיטה ולטרוף זה את זה, אבל אחרי כמה חודשים נרגענו מעט וכשבז'ה העיר שהוא רוצה לצאת לבלות איתי קפאתי מפחד.
המחשבה שיראו אותי בחוץ עם אחד כמוהו... אני יודע, זה נשמע נורא, אבל הוא פשוט לא התאים לסטנדרטים הנוקשים של החבורה שביליתי איתה.
הכרתי את הביקורתיות שלהם ואת לשונם החדה ופחדתי, ידעתי מראש מה הם יחשבו - למי אכפת שהוא נבון, וטוב לב ומתוק אם הוא מוסכניק עם ציפורנים שחורות ושערות על הגב?
הם באו ממשפחות מבוססות כמו המשפחה שלי והם לא יבינו אחד כמוהו שמימן מעבודתו במוסך את למודיו בטכניון ולא לקח פרוטה מהוריו.
להם לא משנה שידיו הגדולות והגסות יודעות להדליק במגען הטוב מדורות בגופי שעיניו חומות וטובות ושגומות החן שלו כשהוא מחייך אלי מחממות את ליבי.
כל מה שהם היו רואים זה שהוא מלא גוף ושעיר, שבגדיו הפשוטים לא יוקרתיים מספיק ותספורתו לא מעוצבת בג'ל לפי צו האופנה. בגלל זה נהגנו ללכת לקניון לב המפרץ, הרחק ממקומות הבילוי הרגילים של החברים שלי ששרצו בדרך כלל במרכז הכרמל וראו סרטים בסינמטק ובקניון חורב.
לא דברנו על זה בגלוי אף פעם. הוא אף פעם לא שאל למה אני לא לוקח אותו למשפחה שלי ולחברים שלי, למה אני לא מזמין אותו לישון אצלי בדירה או יוצא איתו למקומות שבהם אפשר לפגוש מכרים שלי. הוא הבין לבד וקיבל את הדין בשקט.
הייתי הסוד שלו והוא הבין בסודות, גם לו היו סודות משלו.
כששאלתי אותו עוד בלילה הראשון אם המשפחה שלו יודעת עליו, הוא נאנח בשקט, קם מהמיטה ונעמד בגבו אלי, מביט דרך החלון אל הים שעוד מעט יעלם מעינינו בגלל הבניינים החדשים שעמדו לבנות מול המוסך.
''לפעמים יש דברים שיודעים בלי לדעת שיודעים.'' אמר לבסוף בכבדות, ואחר-כך חזר אלי וחסם את פי בפיו, ושוב לא זכרתי על מה דברנו, הייתי עסוק מדי.

למחרת יצאתי על קצות אצבעותיי מדירתו, התגנבתי במדרגות למטה ונתקלתי בדודים שלו - בבר ונורל שדווקא היום השכימו להגיע לעבודה.
עמדנו והבטנו זה בזה, נבוכים מכדי לדבר.
''בוקר טוב דוד נורל, בוקר טוב דוד בבר.'' אמר בז'ה שצץ מאחורי וחייך אליהם בתמימות. ''זוכרים את רפי? הוא ישן אצלי הלילה ועכשיו הוא צריך לרוץ לעבודה.''
הוא הניח את כפו הגדולה והחמה על זרועי בתנועה מגוננת וליווה אותי לאופנוע שלי שנראה, אחרי הלילה שביליתי איתו, טיפשי במקצת עם כל קישוטי הכרום המבריקים וחסרי התועלת שעליו.
''אל תדאג'' אמר לי ונישק אותי לפרידה. ''הם יודעים. הם תמיד ידעו. הם פשוט צריכים להודות בזה. קשה להם, אבל הם אוהבים אותי, הם יתגברו.''
''אתה בטוח בז'ה?'' חקרתי אותו, מודאג. המבט ההמום בעיני הדודים שלו הטריד אותי. ''ואם הם יספרו להורים שלך?''
בז'ה חייך מין חיוך מופנם שעשה לי חשק לחבק אותו ולנחם אותו כאילו היה ילד קטן ועצוב. מעולם לא חשתי ככה כלפי אף אחד.
איך לא הבנתי כבר אז כמה אני אוהב אותו? בתקופה ההיא חשבתי שאם אני יפה ובריא ומרוויח טוב בעבודה יוקרתית בהייטק אני יודע הכול, הייתי פשוט טמבל.
זה הצידוק היחיד שיש להתנהגות שלי - טיפשות טהורה.
''הם לא יגידו כלום, ובין כה כולם יודעים, הם פשוט... קשה להם עם זה. זה הכל. אל תדאג, הכל יהיה בסדר. לך עכשיו שלא תאחר לעבודה ותיסע בזהירות.''
הוא לא שאל מתי אשוב ואני לא הבטחתי שום דבר, אבל מיד אחרי שסיימתי לעבוד חשתי צורך עצום לגעת בו, להביט בעיניו לראות את גומות החן שלו.
עברתי בדירתי, לקחתי מברשת שיניים, קצת בגדים ודהרתי אליו, מגיע בדיוק כשהוא גמר לנעול את המוסך.
עד היום אני זוכר את שמש אחר הצהרים שצבעה פסי אור על דלתות הפח הענקיות והדליקה זהרורים זהובים בעיניו.
הבעת השמחה הנדהמת על פניו כשהופעתי פתאום, והאושר שחשתי למראה שמחתו היו צריכים להבהיר לי מה קורה פה, אבל כאמור, הייתי אז טיפש ולא הבנתי שום דבר.
דבר ראשון שנהגנו לעשות כשנפגשנו היה להתנפל זה על זה ולמהר להתפשט, ואחר-כך היינו אוכלים משהו, מתקלחים יחד, ושוב חוזרים למיטה.
רק אחר-כך היינו מדברים על כל מה שקרה לנו באותו יום, צוחקים ומתלוצצים, הולכים לים וחוזרים שוב למיטה.
דברנו על הכל ולא אמרנו כלום. דנו בפוליטיקה, ברכילות, בספרים שקראנו, ובסרטים שראינו, ורק על רגשותינו לא דברנו אף פעם.
הוא מעולם לא אמר שהוא אוהב אותי, ובכלל מיעט מאוד לדבר על עצמו, וגם אני לא אמרתי לו מה אני מרגיש.
התביישתי, לא הבנתי מה קורה, הייתי טמבל. העדפתי לבטא את עצמי במעשים ולא בדיבורים.
בישלתי למענו, קניתי לו מתנות קטנות, עשיתי לו מסג', מתענג על המגע בגופו יותר מכפי שהוא נהנה מהעיסוי החובבני שלי, והתגעגעתי אליו בכל רגע שלא הייתי במחיצתו למרות שהייתי טיפש ואטום מדי לרגשותי מכדי להבין את זה.
ופתאום, בלי שום אזהרה הכל התמוטט בבת אחת. העולם האמיתי שהתחמקנו ממנו עד אז חדר לבועה שיצרנו והיא התנפצה בפנינו.

זה היה אחרי כחצי שנה שהיינו יחד. היה סוף הקיץ, הוא גמר סוף סוף את הבחינות שלו, שאני חרדתי מהן יותר ממנו, וכדי לחגוג הלכנו לאיזה סרט טפשי ואלים עם עלילה חסרת הגיון והרבה מכות. מסוג הסרטים האמריקאים שהיו מגיעים תמיד לקולנוע לב המפרץ.
הסרטים שנחשבו לאיכותיים באמת, סרטים צרפתיים או צ'כיים או קוריאנים, אלו שזכו לתשבחות של המבקרים שהתפעלו מהשתיקות רבות המשמעות שקישטו את העלילה האיטית וחסרת המובן לא הגיעו ללב המפרץ.
האמת, לא אהבתי את סרטי הסינמטקים המתחכמים ההם וגם לא את הסרטים החקלאיים רווי הקטצ'ופ, אבל אהבתי את אולמות הקולנוע הקטנים מדי של לב המפרץ שתמיד נתנו לי הרגשה שאני נמצא בתוך קופסת תכשיטים מרופדת.
אהבתי לשבת עם בז'ה באולם הריק כמעט לגמרי, שוקעים בכורסאות המרופדות בכחול, אוכלים יחד פופקורן מלוח מדי מדלי ענק ושותים קולה חסרת גזים.
בחשכה הקטיפתית והקרירה של האולם הקטן והממוזג מדי חשנו נינוחים ומוגנים, מלטפים זה את זה וצוחקים מהעלילה הטיפשית.

בהפסקה יצאנו למתוח את הרגלים ובז'ה הלך לשירותים. כדי להפתיע אותו קניתי לשנינו שוקולדה מקופלת שהייתה חביבה עליו מאוד. לשמחתי גיליתי שיש להם מקופלת בטעם מריר המועדפת על שנינו.
בזמן האחרון היה קשה להשיג מקופלות בטעם הזה אז קניתי את כל הסטוק של המקופלות בטעם מריר שהיה להם - איזה עשר חבילות - מתעלם ממבטה המופתע של המוכרת.
כשפניתי מהדלפק נתקלתי בחן ועדי, חברים טובים שלי שבזמן האחרון לא כל-כך יצא לי לראות אותם.
למיטב ידיעתי חן יצא עם עדן שבדיוק נסע לטיול עם הוריו באירופה, ועדי היה חבר של ירדן שהיה במילואים.
כנראה שהם ניחמו זה את זה בבילוי משותף או... למי אכפת לעזאזל! מה הם עושים פה בכלל, נראים מעוצבים ומהודרים מדי למקום העממי הזה שהיו בו רק ילדים משועממים שיצאו לשרוף עוד ערב מעיק של החופש הגדול?
''מה אתה עושה פה רפי? בשביל מי כל השוקולד הזה?'' חייך חן את חיוך דוגמן משחת השיניים שלו.
נו, טוב. אבא שלו רופא שיניים יוקרתי, אז מה הפלא?
''נורא קשה להשיג מקופלת בטעם מריר אז...'' הסמקתי, נבוך, מודע פתאום לכך שאני לבוש סתם טריקו מהוה ונועל כפכפים. על הג'ינס שלבשתי עדיף לא להרחיב את הדיבור.
''אצל מי אתה מסתפר בזמן האחרון?'' הרים עדי את גבותיו בפליאה, והסומק על פני העמיק.
הזנחתי את התספורת שלי לאחרונה ושוב צצו על פדחתי התלתלים הללו שבז'ה אהב לסבך בהם את אצבעותיו כשהיה מנשק אותי.
''השאלה היא איפה אתה בכלל בזמן האחרון?'' חייך חן, ''לא רואים אותך, הייתה מסיבה ממש פיצוצית בלה רוז', והאפטר פרטי שהיה אחר-כך?'' הוא חייך חיוך רב משמעות ומעצבן, ''חבל''ז! אל תשאל איזה כוסונים היו שם.''
לא שאלתי ולא היה לי אכפת. ביום של המסיבה בז'ה עמד להבחן בחינה חשובה מאוד והעדפתי לבוא אליו לדירה ולהכין לו פסטה ברוטב אלפרדו שהתחבבה עליו מאוד מאז שלימדתי אותו לאכול אוכל איטלקי.
הוא היה חוזר נורא רעב מבחינות ואחרי שהייתי מאכיל אותו טוב הוא היה לוקח אותי למיטה ופורק את המתח של הבחינה בגופי. זה היה האפטר פרטי הכי טוב שיכולתי לאחל לעצמי, שווה פי מאה מהבלגן המסומם ששרר במסיבה ההיא, שראיתי מאות כמותה בשנים האחרונות.
ואז בז'ה הופיע, גם הוא בכפכפים, לבוש מכנסים קצרים וגופיה. תלבושת שחשפה את כל מה שאהבתי אצלו – טוב, לא הכל, כמעט הכל – מחייך בנימוס אל החברים שלי שהשתנקו למראהו.
לזכותם אומר שהם התנהגו למופת. בכל זאת, בחורים מנומסים מבית טוב. הם אפילו הסכימו לחלק בין שניהם מקופלת אחת שהרסה לחן את הדיאטה, אבל הוא אמר שזה לא נורא, מחר הוא הולך לחדר כושר והוא כבר יפצה על זה.
בז'ה חייך והנהן לשמע דבריו של חן, ובלס שלוש מקופלות בבת אחת, מתנהג כאילו המצאת הקלוריות טרם הגיעה לאזניו.
מזל שנשמע צלצול לסוף ההפסקה והם חזרו לאולם שלהם לראות את הסרט האירני הפלצני ההוא שהסתנן משום מה ללב המפרץ החביב שלנו.
הם בטח היו הצופים היחידים בסרט הזה. אולי זה מה שמשך אותם לראות רועי עיזים איראנים נודדים על גבעות שוממות שאמורות לסמל השד יודע מה, בטח את מצב נפשו המעורער של האדם המודרני בימינו או משהו.