הוא רוקד לבד, רוקד בפראות, בלי לשים לב אלי שמביט בו מהצד. הוא מזיע, מוריד את החולצה, זורק אותה לקהל, מתנועע לקול המוזיקה החזקה מידי, לחתור אליו דרך הקהל הצפוף מידי, אבל לא מצליח לזוז, חוסמים אותי, מפריעים לי, כל כך חם פה... הוא מזיע, גופו בוהק באור הכחול, אדום, ירוק, שמתחלף ללא הרף.
הוא צוחק, ממניח לכל מי שרוצה לגעת בגופו היפה... ידיים חמדניות מושטות לגעת בו והוא צוחק.
אני מתחיל נער את ראשו, שערו מתנופף... הוא יפה כל כך, רחוק כל כך... אני מושיט יד, כמעט מצליח לגעת, למשוך אותו אלי, ואז מגיע ההוא. הוא גבוה, רחב, יפה, צעיר וחזק ממני, פניו מטושטשים, אני רואה רק את גבו הזקוף ואת חיוכו היפה של אהובי. הוא שמח לקראתו, מחבק אותו, והם נעלמים יחד, משאירים אותי בודד בתוך המון רועש ומזיע.
באמצע הלילה אריק בעט בי פתאום. הוא עשה את זה מתוך שינה, מעין עווית שחלפה בגופו גרמה לכף רגלו לקפוץ ולפגוע בשוק שלי. לא נעים להתעורר ככה. צעקתי והתיישבתי, ראשי הולם בכאב. תמיד כשמעירים אותי בפתאומיות הראש כואב לי.
אריק אמר סליחה במין קול מעוך וישנוני והלך להשתין. הוא השתין כמו איזה קשיש עם פרוסטאטה - זרם מגמגם, מתחיל ונפסק, מתחיל ונפסק, ובין לבין אנחות.
"אתה צריך לצלצל לד"ר כצמן, לבקש לעשות בדיקות." אמרתי לו כשחזר
"למה? כי בעטתי בך בטעות? לא התכוונתי, היה לי חלום כזה ש..."
"לא כי בעטת בי אלא כי אתה כבר כמעט בן חמישים וזה הזמן לעשות בדיקות."
"אני לא אוהב לעשות בדיקות. מבאס אותי להסתובב בקופת חולים בין הזקנים עם צנצנת פיפי ביד."
"לא רק זקנים עושים בדיקות, וחוץ מזה גם אתה לא ממש ילד."
"תעזוב אותי כבר ארנון." התרגז אריק, הדליק את הטלוויזיה והתחיל לזפזפ בין הערוצים. "אין מה לראות." פסק, ממשיך לנסות, "מה דעתך שבוולנטיין ניסע לסוף שבוע בחו"ל?"
"לחו"ל? זה לא נורא יקר? הרי רק לפני שבוע התרגזת שאני בזבזן ואמרת שבגללי נפשוט את הרגל." הזכרתי לו, קצת במרירות. אריק הוא שר הכספים שלנו והוא תמיד מודאג שאין לנו די כסף ומציק לי שאני מבזבז כספים בלי חשבון.
"לא התרגזתי, רק הערתי שעכשיו זה לא הזמן למסעות קניות מוגזמים."
"ולנסיעות לחו"ל זה כן הזמן?" החזרתי לו כגמולו על הסקנדל שהוא עשה לי כשקיבלנו בתחילת החודש את החשבון של כרטיס האשראי.
"חשבתי שרצית לעשות משהו מיוחד לכבוד זה שאנחנו יחד עשרים שנה."
"כן, אבל חו"ל? חשבתי על משהו כמו ארוחה במסעדה או משהו כזה." ניסיתי להיות חסכוני ובוגר כמו שהוא תמיד דורש ממני.
"אחרי עשרים שנה יחד נסתפק רק במסעדה? אתה פוחד להיתקע איתי שלושה ימים לבד במלון?" התעקש אריק להיעלב.
"מה פתאום? מאיפה אתה מביא את זה?"
"מהחיים."
"מה? בגלל שבטיול הקודם רבנו? בחייך, זה היה לפני שלוש שנים."
"ארבע שנים, ולא רבנו. אני הייתי חולה ואתה היית נבזה."
"לא הייתי נבזה אריק, רק ציינתי שלעשות חיסון נגד שפעת יום לפני טיסה לאיסטנבול זה לא רעיון מוצלח, זה הכול. מה, לא נשארתי אתך במלון וטיפלתי בך?"
"והתלוננת כל הזמן שלהיתקע איתי במלון אפשר היה בארץ, אתה נעשה ממש גועלי כשאני חולה."
"זה בגלל שאני דואג לך."
"כן, בטח." נהם אריק בזעף וכיבה את הטלוויזיה. שכבנו זה לצד זה, כועסים ומתוחים, מקפידים לא לגעת אחד בשני.
זה היה אידיוטי, לשנינו היה קר, שנינו היינו מפיקים תועלת מחיבוק, אבל היינו נעלבים וכועסים מידי ואף אחד לא רצה להיות הראשון שיזום מגע.
"על מה חלמת?" מחלתי על כבודי ושברתי את השתיקה.
"מתי?"
"כשבעטת בי."
"על מסיבה."
"איזה מסיבה?"
"מסיבה חלומית. היה שם בחור מדהים אחד שרקד בצורה סקסית כזו, נורא בא לי עליו, כמעט שהצלחתי לגעת בו, אבל ברגע האחרון בא איזה מגעיל אחד וחטף לי אותו."
"איך הוא נראה?"
"מגעיל. ראיתי אותו רק מהגב, אבל ראו עליו שהוא שחצן וגועלי."
"לא, טמבל. אני מתכוון לבחור שרקד."
"נראה טוב. צעיר, חלק, רזה, שחום, מתולתל ועם חיוך מדהים."
"כמו הבחור מהסופר."
"בדיוק. בעצם אני חושב שזה היה הוא."
"לך תזדיין אריק, ותשכח מחו"ל, חבל על הכסף."
"בסדר, שכחתי. אל תעשה לי טובות."
הפנינו גב זה אל זה ושכבנו בפינות המיטה, סמורים מעלבון, שונאים זה את זה עד שהשעון המעורר צלצל והגיע הזמן לקום.
הוא כיבה את השעון ושלח אותי ראשון למקלחת. "לך קודם, אתה בטח מת להשתין." ניסה להיות אדיב.
האמת שהוא צדק, נמנמתי קצת והתעוררתי עם חשק עז להשתין, אבל לאריק אמרתי שזה בסדר, שהוא ילך קודם כי בטח הוא רוצה יותר ממני.
"נו, לך כבר." קצרה רוחו, "תתארגן לעבודה ובינתיים אני אעשה לנו קפה."
כשיצאתי מהמקלחת, רענן, מגולח ומסורק, הוא כבר המתין לי עם קפה, עוגה וחיוך.
"מה לשים לך בסנדוויץ'?"
"מה שבא לך. לא משנה."
"נו, די נוני. תן חיוך."
"לא בא לי."
"מה? בגלל החלום ההוא? סתם ניסיתי לעצבן אותך טמבל. האמת שחלמתי עליך, ככה ראיתי אותך בפעם הראשונה, במסיבה, רוקד בלי חולצה, צוחק. ישר נדלקתי עליך. נראית כל כך פראי, שמח כזה, נורא מצאת חן בעיני."
"הייתי מסטול. במציאות אני לא שמח ובטח לא פראי."
"אני יודע ארנון, אין לי טענות."
"הייתי מסטול כי ניסיתי להתגבר על הסיפור של נועם שזרק אותי כמה ימים קודם, בגלל זה הלכתי אליך לדירה ונשארתי אצלך כל הלילה."
"אני יודע. משה השמן סיפר לי. הוא הזהיר אותי שעוד לא התגברת על האקס שלך ושאני הולך להסתבך, אבל כל כך מצאת חן בעיני שלא היה לי אכפת. אתה יודע שפגשתי אותו לפני איזה חודש? הוא כמעט קיבל התקף לב ששמע שאנחנו עוד יחד."
"כן, כולם מופתעים בגללנו, כולל אנחנו."
"אז בוא ניסע לחו"ל. נורא בא לי לבלות אתך קצת בחו"ל."
"בסדר, אבל אל תבכה אחר כך שבגללי אין לנו כסף."
"אני מבטיח לא לדבר יותר על כסף." הוא אמר הכין לי סנדוויץ' מושקע ונתן לי נשיקה לפני שהלכתי לעבודה.
בדרך חזרה מהעבודה עצרתי אצל הורי. פעם בשבוע אני קופץ אליהם לביקור, אחרת הם מתחילים להתלונן שאני מזניח אותם.
אני מקשקש עם אימא, אבא יושב בשקט וקורא ספר, היא שואלת על דא ועל הא ופתאום זורקת לי שנועם חזר.
"חזר לאן?"
"להורים שלו. התגרש מאשתו עוד בחו"ל, השאיר אותה שם עם הילדים וחזר לגור אצל ההורים."
"חשבתי שאבא שלו נפטר."
"כן, לפני כמה שנים, וגם האימא כבר עם רגל אחת בקבר. היא כבר הייתה מעל ארבעים כשהוא נולד. כשהתחילו לראות לה את הבטן היה ממש סקנדל, כולם דיברו עליה מאחורי הגב."
"נו, באמת אימא. נועם כבר בן ארבעים וחמש ואת עוד זוכרת שטויות כאלו?"
"ככה זה בגילי." נאנחת אימא בסיפוק, "זוכרת דברים שקרו לפני חמישים שנה ולא מצליחה לזכור איפה שמתי את המשקפיים. אתה עוד זוכר איפה הוא גר? אולי תקפוץ להגיד לו שלום?"
"מה יש לי להגיד לו שלום אחרי שעשרים שנה לא ראיתי אותו?"
"אבל הייתם חברים כאלו טובים." אומרת אימא בתמימות. "כל התיכון הסתובבתם ביחד."
אין לה מושג איזה מין חברים באמת היינו, וזה שנועם חתך ממני והתחתן הוא בשבילה סימן בדוק לכך שהוא לא כמוני, שהוא יצא בסדר. אם היא רק הייתה יודעת...
"כן, לך אליו לביקור. הוא בטח נורא בודד אחרי שכל כך הרבה שנים הוא לא היה בארץ." אומר אבא ומציץ בי מעל הספר שלו, ושוב אני תוהה אם הוא כן ראה או לא ראה את הנשיקה ההיא שהדבקתי לפיו של נועם לפני שנפרדנו אחרי לילה סוער בחדר שלי, לילה שהם לא ידעו עליו כלום, ואם זה תלוי בי גם לא ידעו.
הבטחתי ללכת לבקר אצלו והסתלקתי הביתה. אריק לא היה בבית, השאיר לי פתק שהוא יצא לסידורים.
הסתובבתי חסר מנוחה בבית ואז לא יכולתי להתאפק יותר והתנפלתי על הטלפון, אומר לעצמי שאני בטח לא זוכר את המספר הישן של הוריו, ושגם אם אני כן זוכר הם בטח החליפו אותו ו...
"הלו." אמר קולו המוכר של אריק, "מי מדבר?"
"זה אני, ארנון. שמעתי שחזרת."
"ארנון? אני לא מאמין, ארנון שפיר?"
"כן, מר נועם ישראלי, ארנון שפיר, החבר הוותיק שלך. אז מה שלומך? איך האישה, הילדים?"
"בסדר, אבל אני גרוש עכשיו. הם נשארו בניו יורק."
"אני יודע, אימא שלי סיפרה לי."
"נשארה אותה פולנייה?"
"למה? אימא שלך יותר טובה?" נעניתי לו במענה הישן מאז, ובבת אחת נשבר הקרח ושנינו פרצנו בצחוק.
"אני מת לראות אותך נוני, איך אתה נראה עכשיו?"
"זקן, שמן ומקומט, ואתה?"
הוא נאנח. "נראה כמו תמיד פלוס עשרים שנה. אני חייב לך התנצלות נוני, הייתי מגעיל כלפיך."
"עזוב, כבר מזמן חל על זה חוק ההתיישנות."
"בכל זאת אני מקווה שאתה סולח לי."
"סלחתי מזמן, עזוב."
"אז מתי רואים אותך? מה איתך? עם מי אתה חי? אתה נשוי?"
"אני בסדר, אני חי עם מישהו כאן, בקריה, ואני ממש בסדר. אני אשמח להיפגש אתך מתי שתרצה נועם."
"היום אני חייב ללכת עם אימא לאיזה מקום, אבל מה בנוגע למחר?"
"בסדר, מחר בחמש בערב זה בסדר?"
"מצוין. אני מת להיפגש אתך נוני, ואתה לא באמת שמן, נכון? לא יכול להיות שאתה שמן, הרי היית תמיד כזה רזה."
"זה היה לפני עשרים שנה, כיום אני נראה אחרת, אבל אני די בטוח שתזהה אותי."
נפרדנו בחיבה ומיד אחר כך הלכתי לראי, התפשטתי ולראשונה מזה זמן רב בדקתי את עצמי בקפידה.
"נכון, תמיד הייתי רזה, אבל זה היה פעם, כשהייתי צעיר ונמרץ. כיום עליתי במשקל וגידלתי כרס קטנה שאריק דווקא חיבב מאוד. עורי נשאר עדיין שחום וחלק משערות - חוץ מכמה בודדות על החזה שלי - גם התלתלים שהיו לי פעם נעלמו וכיום שערי מאפיר מעט בצורה מכובדת ברקות, והוא קצר מאוד ובלי שום תלתלים. אני מרכיב משקפיים לקריאה ולנהיגה, וגם לצפייה בטלוויזיה, ויש לי קמטים סביב העיניים וגם על המצח. השפתיים שלי שפעם היו אדומות ומלאות ותמיד מחייכות נעשו דקות יותר וחיוורות יותר.
מעניין אם גם הילד מהסופר יעמוד בעוד עשרים שנה מול הראי, יבחן את הסימנים שחרט עליו הגיל ויתחרט שהסכים בפזיזות כזו להתקשר למי שזוכר אותו צעיר, נלהב ויפה?
הדלת נפתחה ואריק הופיע, מנפנף מעטפה כחולה לבנה. "קניתי כרטיסים לסוף שבוע בפראג."
"מה, כבר? כל כך מהר?"
"כן. הלכתי לאח של יוסי שעובד איתי, הוא סוכן נסיעות והוא סידר לי סוף שבוע בוולנטיין בפראג במלון נהדר, ממש בעיר העתיקה וגם עשה לי הנחה יפה. תראה, יהיה נהדר."
"יש לנו כסף לזה אריק?" שאלתי, מניח לו לנשק אותי למרות שהוא הסריח מבירה שאני שונא.
"בטח שכן, אל תדאג. מגיע לנו לחגוג בגדול, אחרי הכל עשרים שנה לא הולכות ברגל."
"אתה שיכור אריק."
"מה פתאום שיכור?" מחה אריק וגיהק, "סתם שתינו קצת בירה, זה לא היה רציני. אני ממש לא שיכור, רק קצת חרמן. בוא למיטה." משך אותי לחדר השינה ונרדם עוד לפני שחזרתי מהמקלחת.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
