הכרתי את נועם בבית הספר. לכאורה היינו רק ידידים אבל הייתי מאוהב בו לאורך כל התיכון והוא היה מודע לכך היטב. רק בחצי השנה האחרונה של כתה י"ב הוא הואיל להניח לי לגעת בו, אבל התעקש שוב ושוב שהוא לא הומו, רק חרמן.
זה הרס אותי, ההתעקשות שלו שהקשר שלנו שאני השקעתי בו את כל נשמתי הצעירה והלוהטת הוא רק מיני. בצבא המשכנו להיפגש וכל אותו זמן הוא היה גם עם בנות, ולפעמים גם עם בנים. אני לעומת זאת לא יכולתי לחשוב אפילו על אחרים, הייתי כל כך מאוהב בו... חלמתי איך אחרי הצבא נעזוב את בית ההורים, נשכיר יחד דירה ונוכל סוף סוף לממש את האהבה שלנו בגלוי ואז הוא יגיד לי שכן, הוא כן אוהב אותי.
ציפיתי לשמוע שהוא אוהב אותי במשך זמן רב, אבל זה מעולם לא קרה. נכון, גרנו יחד כמה חודשים ואפילו ישנו יחד לפעמים, אבל הוא התייחס אלי כאל שותף לדירה בלבד, אחד שאפשר לנצל את אהבתו ולזיין מידי פעם, אבל אין צורך לקחת ברצינות.
כשנועם החליט, אחרי חצי שנה של אומללות שריסקה את התמימות שלי, שהוא עוזב את הדירה שלנו ואותי הייתי קרוב להתאבדות. בשארית כוחותיי זחלתי הביתה ללקק את הפצעים אצל אבא ואימא. כלפי חוץ התנהגתי כמוהו - הלכתי למסיבות, עברתי מסטוץ אחד לשני, זיינתי מכל הבא ליד, בטח גם שברתי פה ושם כמה לבבות - אבל כשהייתי לבד בבית הורדתי את המסכה ושקעתי בעצב נוראי, מפחיד עד מוות את הורי שלא הבינו מה עובר עלי.
הורי הפצירו בי לטפל בעצמי וללכת לרופא. לא רציתי, כעסתי ורבתי איתם ובוולנטיין לפני עשרים שנה בדיוק ברחתי אל אריק שהכרתי חודשיים קודם. הלכתי אליו כי זה היה נוח, הוא גר בדירה משלו סמוך לבית הורי וידעתי שהוא דלוק עלי וישמח לארח אותי. חשבתי להישאר אצלו כמה ימים עד שאמצא לי דירה, אבל הוא היה מאוד נחמד אלי, הסקס היה נהדר, דבר הוביל לדבר, נישארתי איתו ופתאום, עשרים שנה אחרי, אני שוב עומד לראות את נועם.
זה הפחיד אותי, ומה אם שוב אני ארגיש איך אני נמס כולי מבפנים למראה פניו ומוכן לעשות הכול רק כדי שהוא יחייך אלי וירצה אותי? אף אחד לא גרם לי להרגיש ככה חוץ ממנו. אחריו לא התאהבתי יותר בצורה סוחפת כזו וגם לא רציתי בזה.
האהבה שלי אליו הייתה כמו התמכרות, אי אפשר היה להשוות אותה לרגש שחשתי לאריק, רגש חיבה שאף פעם לא היה סוחף וחזק כל כך כמו הכמיהה המענה הזו שנועם גרם לי לחוש.
לא רציתי להרגיש ככה שוב, פחדתי, אבל הייתי חייב ללכת לראות אותו ולבדוק אם עדיין יש לו את הכוח הזה עלי.
בבוקר אריק סבל מכאב ראש נורא וסירב לצאת מהמיטה. נזפתי בו שהוא שתיין ואמרתי לו שמגיע לו לסבול בגלל הבירה ששתה אתמול.
"לא שתיתי כל כך הרבה." הוא מחה בלחש צרוד, התלונן על בחילה וביקש, אם לא אכפת לי, להביא לו קפה.
הבאתי לו קפה שחור עם עוגה שהוא דחה בהבעת חלחלה ואמרתי שהיום אני אחזור קצת יותר מאוחר מהעבודה.
"אבל כבר היית אתמול אצל הוריך? לאן אתה הולך?"
לא עלה בדעתי לספר לו את האמת כמובן, אז סיפרתי שקר קטן ולבן. "היום אני רוצה ללכת לקנות לי סוודר חדש לכבוד הנסיעה לפראג."
"יש לך כבר המון סוודרים." מחה אריק.
"אבל הם ישנים אריק, אמרת שלא תהיה קמצן."
אריק נאנח ואמר שזה לא עניין של כסף אלא שפשוט יש לי גם ככה המון בגדים ו...
"אני אקנה רק אם אני אמצא משהו ממש יפה ולא יקר. נו, די, תפסיק לעשות פרצופים ותרגיש טוב. ביי חמוד."
הוא עומד על סיפון ספינה, מנופף לי לשלום. הוא כל כך יפה, האור זורח על עורו השזוף ועל תלתליו הכהים, אבל חיוכו המתוק מופנה אל גבר אחר, גבר גבוה ורחב שעומד בגבו אלי, מלטף את כתפו ואחר כך רוכן ומנשק לו.
אני עומד על החוף ולא יכול לזוז. מנסה לצעוק, לנופף, ולא יכול. רק לבכות אני מסוגל, בכי חרישי, בלי קול...
כל היום חשבתי על נועם. נזכרתי ברגעים היפים שהיו לי איתו והתגעגעתי נורא. חייכתי לעצמי כשחשבתי על הפעם הראשונה שעשינו סקס - הוא גמר לי בפה בלי להזהיר אותי מראש. נו, טוב היינו רק בני שבע עשרה - והפעמים שבהם הייתי מצליח, למרות הקשיים, לפגוש אותו כשהיינו חיילים... והפעם הראשונה שבה ישנו יחד בדירה שלנו, במיטה שהייתה רק שלנו... אחר כך הוא הביא לשם גם אחרים, אבל הפעם הראשונה הייתה מופלאה...
הגעתי לבית הוריו מתוח ונרגש ודפקתי בדלת.
היא נפתחה ובחור רזה, ממש ילדון, נשי בצורה שעוררה בי אי נוחות הביט בי בבוז הזה שרק בחורים צעירים ונשיים מביטים בו בגברים מבוגרים.
נועם צץ מאחוריו, נראה נפלא, כמעט כמו שנראה לפני עשרים שנה, לחץ את ידי בחום, ואפילו שתל נשיקה על לחיי.
רק שעה אחר כך הצלחתי להיחלץ משם. זו הייתה שעה ארוכה ומעייפת מאוד שנמשכה כמו שלוש שעות לפחות. מזמן לא שמחתי כל כך לצאת מאיזה מקום. זה היה ביקור נורא וכמה טוב שהוא נגמר.
דהרתי הביתה ברגל, שמח לנשום אוויר צח, נקי מבשמים וצביעות, והתפרצתי הביתה, מפתיע את אריק שישב במטבח ועיין במפות ובספרי הדרכה למטיילים.
"אתה כבר מכין מסלול? איזה חרוץ. תודה שאתה נהנה מההכנות לטיול יותר מהטיול עצמו."
"צריך ללמוד את השטח לפני שנוסעים." חזר אריק על המנטרה שלו לפני כל טיול. ברומני העקשן הזה היה חבוי מדריך טיולים עם שריטה קשה למפות ולניווטים בתוספת פטיש רציני למוזיאונים עבשים.
אמרתי לו את זה והוא צחק ואמר לי שבלעדיו כל מה שאני אעשה בפראג זה קניות, ושאני צריך להגיד תודה שהוא דואג לי ולומד את כל החומר גם בשבילי.
"תודה רבה." נישקתי את פדחתו, מבחין שבשערו יש כבר המון שיבה, יודע שאם אגיד לו לצבוע אותו הוא יחשוב שיצאתי מדעתי ולא יתבייש להגיד לי את זה.
"יש לך המון שיער שיבה." גיליתי לו.
"לפחות יש לי עדיין שיער." הצטחק אריק, לא מוטרד בעליל, "נו, איפה הסוודר?"
"לא קניתי סוודר. למעשה, בכלל לא הלכתי לקניות, הלכתי לבקר את נועם."
"נועם?" התכווצו גבותיו של אריק בהבעה מבשרת רעות, "איזה נועם?"
"נו, נועם ישראלי, הבחור שגרתי איתו פעם, לפני עשרים שנה."
"זה ששבר לך את הלב? המניאק?"
"כן."
"חשבתי שהוא בחו"ל."
"הוא חזר לארץ לבקר את אימא שלו. היא חולה. אני חושב שהוא מחכה עד שהיא תמות ואז הוא ימכור את הדירה שלה ויחזור לאמריקה. יש לו שם ילדים מהאקסית שלו."
"אני מבין." התחיל אריק לסגור ולסדר בקפידה את המפות והחוברות על פראג, גבותיו נותרו מכווצות וכועסות.
"מה אתה מבין?"
"אני מבין ששיקרת לי. אמרת שאתה הולך לקנות סוודר והתחמקת לפגוש את המאהב שלך. הזדיינתם?"
"אריק, השתגעת? איזה מאהב? נפרדתי ממנו לפני שפגשתי אותך. לא ראיתי אותו ולא דיברתי איתו עשרים שנה."
הוא הניח לערמת הדפים הצבעוניים וקם, מביט בי במבט מוזר, קמט עמוק של צער בין גבותיו, פיו מתוח בכעס. "למה שיקרת לי? למה לא סיפרת לאן אתה הולך?"
"כי היה לך כאב ראש ו... האמת שלא הייתי בטוח שאני אלך לפגוש אותו ו... לא יודע למה, סתם."
"סתם?" חזר אריק ושנה, "סתם?"
"כן, סתם. מה אתה עושה סיפור? נפגשנו, דיברנו קצת, ראינו שבעצם אנחנו זרים ונפרדנו כידידים. זה הכול."
"מה אני עושה סיפור?" חזר אריק לאיטו על דברי, "אתה שואל מה אני עושה סיפור מזה שאתה סתם משקר לי? אני אגיד לך מה אני עושה סיפור, אני עושה סיפור כי נמאס לי להיות סתם, אתה שומע נוני? נמאס לי להיות הסתם שלך. נמאס!" חזר ואמר והוריד אגרוף גדול וכועס על השולחן שרעד כולו.
"מה נמאס לך? אני לא מבין." אמרתי ופחד קר הקפיא את בטני.
"אתה לא מבין? עשרים שנה אני מנסה להסביר לך ואתה עדיין לא מבין? עשרים שנה אני אוהב אותך נוני, עשרים שנה, מהרגע שנפגשנו אני מאוהב בך מעל הראש, וכל הזמן הזה אני בשבילך סתם. נמאס לי."
"אבל, אריק, זה לא נכון. אנחנו יחד כל הזמן, גרים יחד, ישנים יחד, אף פעם לא בגדתי בך. נכון, אנחנו רבים לפעמים, אבל סך הכול חיים לא רע, מה קרה לך פתאום?"
"מה שקרה זה שפתאום הבנתי שאתה בחיים לא תאהב אותי כמו שאני אוהב אותך, שכל האהבה שהייתה לך הלכה לנועם הזה, שאף פעם לא תוכל לאהוב אותי, את מר סתם שבאת אליו כי במקרה הוא גר ליד ההורים שלך, ונשארת איתו סתם כי לא היה לך משהו טוב יותר לעשות." אמר אריק בקול שקט ועייף, הלך לחדר השינה, זרק את עצמו על המיטה ובכה.
הלכתי אחריו נרעש ואבוד. אריק לא בכה אף פעם, הוא לא היה גבר מהסוג הזה. אפילו כשאביו נפטר הוא נשאר מאופק.
הוא לא היה הטיפוס שמצהיר הצהרות אהבה והתנצלות, או צובע שערות, עושה ניתוחים פלסטיים וחי עם ילד שיכול להיות בנו כדי שיוכל לרמות את עצמו שהוא עדיין צעיר. אריק היה טיפוס אחר לגמרי מנועם. הוא היה שקט, יציב ומיושן, אחד שמילה שלו זה מילה, והאהבה שלו מחזיקה לנצח, והנה הוא שוכב פה ובוכה בגללי כמו ילד.
איך זה יכול להיות?
נשכבתי לצידו וניסיתי לחבק אותו, ובפעם הראשונה מאז שהכרתי אותו הוא הדף אותי מעליו וסירב לגעת בי.
"אריק" יבבתי, "די, מספיק, אל תתנהג ככה, אתה מפחיד אותי. אני צריך אותך, בבקשה תחבק אותי."
"לא רוצה. לך תתחבק עם הנועם שלך."
"אל תדבר שטויות כאלו. נו, תסתובב אלי, בבקשה."
"לא."
"אני מבקש סליחה ששיקרתי. לא יודע למה עשיתי את זה, בחיים לא שיקרתי לך, באמת שלא, ואף פעם לא רציתי אף אחד חוץ ממך. החיים שלנו יחד לא היו אף פעם סתם, אני אוהב אותך אריק, תחבק אותי."
סוף סוף הוא הפסיק לבכות, הסתובב והצמיד אותי אליו כמו תמיד, ומיד הגוש הקר בבטני הפשיר ונעלם.
"באמת לא הזדיינת איתו?"
"בטח שלא, אל תהיה מצחיק. קודם כל אימא שלו הייתה בבית, וגם החבר שלו, ואפילו אם הם לא היו שם לא הייתי נוגע בו. הוא נעשה סתם מישהו שהכרתי פעם, מזמן. טיפוס מגונדר שמדבר עברית מעורבבת באנגלית ומשתמש בבושם חזק מידי. מה לי ולו בכלל? אני לא מאמין שפעם היה לי טעם כל כך מזעזע, וחוץ מזה איך אני יכול לבגוד בך אחרי כל כך הרבה שנים יחד?"
"כמו שאני בגדתי בך." ענה אריק.
"אתה רציני?" נדהמתי וניסיתי להסתובב ולהביט בפניו, אבל הוא אחז בי בכוח והמשיך לדבר בקול שקט על תוך עורפי. "אחרי המריבה הגדולה שהייתה לנו על האוטו שלא רציתי להחליף כי פחדתי להסתבך עם עוד הלוואה הסתלקתי מהבית. אתה זוכר?"
"כן. אמרת שהלכת להסתובב קצת ולהירגע."
"נכון, אבל בסוף הגעתי לבית של ידיד שלי שבדיוק נפרד מהחבר שלו והזדיינו."
"ואחר כך חזרת הביתה וישנת איתי?" כל הדם עלה לי לראש, "איך יכולת? איזה בן זונה! אתה רומני שמן ומגעיל! אני שונא אותך!" אחוז קנאה וזעם נחלצתי מזרועותיו והתנפלתי עליו באגרופים.
הוא הגן על ראשו בזרועותיו, צוחק. "נו, די ארנון, באמת, מספיק. זה היה לפני עשר שנים ואחר כך נורא הצטערתי וקנינו את האוטו שרצית. נו, די כבר, מספיק חמוד. לא מתאים לך לקנא."
"לי לא מתאים? מי עשה לי פה סצנה בגלל פגישה אחת עלובה עם אקס מהמאה שעברה?"
"לא סתם אקס, האקס המיתולוגי שלך שהיית מאוהב בו מעל האוזניים. אין לך מושג כמה קנאתי ורציתי שתאהב גם אותי ככה."
"אם הייתי אוהב גם אותך ככה לא היינו מחזיקים יחד עשרים שנה, עם אהבה מטורפת כזו אפילו שנה לא היינו נשארים יחד. זו לא הייתה אהבה אלא התאהבות של ילד. קראש, לא אהבה, ואני שמח שזה נגמר. נועם נעשה בן אדם שאני בכלל לא מחבב."
"מזלי שאותי אתה כן מחבב."
"היית מת! אני שונא אותך, בוגד אחד!" התנפלתי עליו שוב וחבטתי בו.
הוא נאבק בי, צוחק, מושך מעלי את בגדי, מנשק אותי עוד ועוד עד שהפסקתי להיאבק בו והתחלתי לנשק אותו חזרה.
אחר כך התפייסנו ואהבנו זה את זה כמו פעם, צוחקים ומזיעים, ובסוף התעייפנו ונרדמנו חבוקים. ישנו יחד כל הלילה וקמנו למחרת שמחים ורעננים, מוכנים להתחיל את עשרים השנה הבאות שלנו יחד.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
