סוף הרומן עם עידו היה מכוער מאוד. הוא בגד, אני בגדתי. היו שקרים ועלבונות, רגשות פגועים, צעקות וסקנדלים, ובסוף גם מאבק לא נעים על הדירה ששכרנו יחד, מאבק שאני ניצחתי בו כי אני מבוגר וחכם ממנו, וכנראה שגם רשע יותר כמו שהוא ציין במרירות לפני שארז והסתלק.
לא הנחתי לו לראות את זה, אבל הפרידה ממנו כאבה לי מאוד. הפעם חשבתי שזה באמת זה. עם עידו ממש רציתי והשתדלתי שזה יעבוד. כשפגשתי אותו כבר לא הייתי ילד וקיוויתי שאחרי כל הכישלונות האחרים שלי הפעם אלמד לקח ואדע מה לא לעשות.
לצערי שוב חזר אותו הסיפור שהיה גם עם האקסים הקודמים שלי. אחרי כמה חודשים של אושר ושמחה חזרו ההאשמות הרגילות, אתה שתלטן, אתה שחצן, אתה לא יודע לתת, אתה מצפה שהכול ילך לפי הראש שלך, אתה בלגניסט, אתה משאיר לי לעשות הכול בבית, נמאס לי לשרת אותך ולעשות הכול בשבילך בלי שתגיד אפילו תודה.
"אתה צריך משרת, לא בן זוג." הטיח בי עידו לפני שהלך, "וכדאי שתשלם לו טוב כי אתה כבר מתחיל להיות זקן מידי בשביל שמישהו יעשה את זה בהתנדבות." הוסיף בעוקצנות של הרגע האחרון ויצא בטריקת דלת שזעזעה את אמות הסיפים.
אחרי שהוא הלך הבטתי בראי וגיליתי שיש משהו במה שהוא אמר. בגיל שלושים וחמש התחלתי להיראות בגילי, וביום רע גם מבוגר יותר. מהראי נשקף אלי גבר שעיר ולא ממש רזה - נכון, כתפי היו עדיין רחבות והידיים נותרו שריריות, אבל בהחלט אי אפשר היה לכנות אותי חטוב - וגם הפרצוף שהביט בי במבט קודר לא השביע אותי נחת. פני נראו סמכותיות, כבדות ומבוגרות, פנים של גבר שנעוריו מאחוריו, אחד שכבר ראה דבר אחד או שניים בחיים ואי אפשר למכור לו יותר אשליות על אהבה לנצח.
אחרי כמה ימים של שינה באלכסון התחלתי לחשוב שאולי עידו צדק ואני באמת צריך להשיג לי עוזרת בית או משהו. איכשהו, מאז שעזבתי את בית הורי, תמיד היה בסביבה מישהו שדאג לטפל בי, לבשל לי, לאסוף אחרי את הבלגן שעשיתי ולנקות את הלכלוך שהצטבר סביבי. למזלי השכלתי להקיף את עצמי תמיד בשותפים לדירה ובבני זוג שעשו בשבילי את העבודה המאוסה הזו והנה, דווקא עכשיו, כשאני מרוויח מספיק כדי לחיות בלי שותף לדירה, אני טובע בבלגן ואין לי זמן, סבלנות ויכולת לעשות משהו בקשר לזה.
אני מניח שזו אשמתי, אם הייתי באמת רוצה הייתי לומד להפעיל את מכונת הכביסה, המדיח ושואב האבק, ואפילו משתלט על האמנות המסובכת של החלפת כלי מיטה, גיהוץ, סידור בגדים בארון ושאר מלאכות מבאסות שתמיד הצלחתי להתחמק מהן, אבל אני לא רוצה. לא בא לי. אני שונא את זה. שמישהו אחר יטפל בשטויות הללו, אני טוב מידי לזה, זו הגישה הלא פוליטיקלי קורקט שלי למלאכת התחזוקה של הבית ובגילי אין סיכוי שאשתנה.
במקום זה הלכתי ופרסמתי מודעה – דרוש שותף לדירה גדולה ומאווררת, מחיר מופחת למי שייקח על עצמו את נטל הניקיון והבישול. עדיפות לגברים לא מעשנים.
באו הרבה, הרוב נשים שלא מצאו חן בעיני ואני לא בעיניהן. אחת אפילו נתנה לי נאום פמיניסטי קצר וחריף לפני שיצאה בזעף לדרכה.
הגברים שהגיעו חיפשו חדר ולפעמים גם סקס, אבל אף אחד מהם לא התכוון באמת לנקות את הבלגן שהלך והצטבר בדירה שלי. התחלתי להתייאש ולהרהר שאולי פשוט אעבור למלון דירות עם שירות חדרים, מה שיבלע את כל כספי כמובן, אבל יפטור אותי מערמות הכלים המטונפים והכביסה הלא נגמרת, ואז, בוקר אחד, רגע לפני שיצאתי לעבודה עם חולצה מקומטת כי לא הצלחתי להפעיל את המגהץ, הגיע בחור אחד, שמנמן וביישן, נמוך כזה, שחרחר עם עיניים כהות רכות וכפות ידיים קטנות וחרוצות, השיט את מבטו סביב, הנהן לעצמו מהורהר ואחר כך הישיר אלי מבט.
"אני יכול להרשות לעצמי לשלם רק מאה חמישים דולר לחודש." אמר בקול רך ומבויש.
"אם תצליח לנקות ולסדר את הדירה הזאת עד הערב החדר הזה שלך תמורת מאה דולר לחודש, ואם תעשה קניות ותבשל אוכל סביר, הקניות עלי."
"נראה לי הוגן." אמר הבחור, הושיט לי יד ואמר ששמו מיקי.
"אני שביט." לחצתי את הכף הקטנה והאיתנה, נתתי לו את המפתחות ומאתיים ₪ לקניות של חלב, לחם ושאר ירקות, ואמרתי שאני חייב ללכת לעבודה.
"אבל החולצה שלך מקומטת נורא." סקר אותי מיקי במבט ביקורתי. "איפה אתה עובד?"
"בחברת הייטק. בעבודה שלי לא אכפת להם איך אתה נראה, העיקר שתעשה את העבודה כמו שצריך."
"בכל זאת, אי אפשר לצאת ככה מהבית." התעקש מיקי, "איפה המגהץ שלך?"
"פה, אבל אני חושב שהוא מקולקל."
מיקי לקח את המגהץ, חיבר לחשמל, לחץ על כפתור, סיבב חוגה ודרש את החולצה שלי. פשטתי אותה בזריזות ותוך דקה קיבלתי אותה חזרה, מגוהצת למשעי.
"אחלה!" הופתעתי וחייכתי אליו. הוא הסמיק וחייך אלי חזרה ופתאום הבחנתי שיש לו ריסים סמיכים וארוכים, שיניים לבנות וסדורות והחיוך שלו ממש מתוק.
"במה אתה עובד מיקי?"
"אני טבח במסעדה מזרחית ולפעמים, כשיש לחץ, אני גם שוטף כלים ומלצר. היום קיבלתי יום חופש לחפש דירה, אבל ממחר אני צריך להיות בעבודה מוקדם בבוקר."
"ומתי אתה מסיים?"
"בערך בשתיים שלוש בצהריים. תלוי מה המצב."
"יופי, אז להתראות בערב מיקי."
"להתראות שביט, שיהיה לך יום נעים."
חזרתי בערב עייף, רעב, עצבני ודי בטוח שעשיתי שטות ושאמצא דירה מבולגנת, ואולי גם נטולת כמה חפצי ערך. טיפש שכמוני, למה לא לקחתי איתי את המצלמה והמחשב הנייד.
פתחתי את הדלת ונעצרתי המום. אפילו בימים הראשונים שלנו יחד עידו לא הצליח לקרצף את הרצפות עד כדי כך, והמטבח מעולם לא הדיף ריחות טובים ומגרים כאלו.
"ערב טוב." האיר לי מיקי פנים, "אתה רוצה להתקלח לפני האוכל?"
"אה... מה יש לאכול?"
"מרק, ממולאים, אורז עם ירקות ולקינוח גלידה, או פירות. מה שתרצה."
רחצתי ידיים והתיישבתי ומיקי, סינר למותניו, התחיל להגיש לי מנה אחרי מנה.
האוכל היה טעים להפליא והשולחן מסודר כהלכה. בניגוד לעידו המפוזר הוא לא שכח מלח, מים, מיץ ומפיות, ולא הפסיק להתרוצץ סביבי כמו מלצר חרוץ.
"למה אתה לא יושב לאכול איתי מיקי?"
"אני לא כל כך רעב." אמר מיקי ובכל זאת התיישב מולי עם צלחת מרק והנעים לי את הארוחה בשיחה קלה, מספר לי על המריבה של הזוג מלמטה שרבו בקולי קולות מי יוציא את הכלב, ועל ראיון מצחיק ששמע ברדיו עם איזה שחקנית יפת עיניים ואטומת מוח, ועד כהנה וכהנה, רכילות קלה ומשעשעת.
אחרי האוכל הוא שלח אותי לעשות סיבוב בדירה כדי שאתרשם מעבודתו ובינתיים הוריד את הכלים מהשולחן, ניקה, סידר והפעיל את המדיח. כשחזרתי למטבח, כולי מתפעל ומתרשם, מצאתי אותו יושב ומביט בי במבט מתוח, ממולל מגבת לחה בידיו.
"לא נגעתי בשולחן המחשב שלך כי פחדתי לעשות לך בלגן." התחיל להתנצל, "ולא הספקתי לייבש את כל המגבות, אבל ...."
"מיקי, אתה פשוט קוסם. אין לי מילים. תגיד לי שלא שכחת להדליק את הבויילר ואני שלך לנצח."
הוא הסמיק שוב, סומק אדמוני כהה, סקסי מאוד, ואמר שכמובן שהוא הדליק את הבוילר, והוא מקווה שהמקלחת נקייה מספיק ושהוא מצטער אבל את ארון המגבות הוא יסדר רק מחר כי היום הוא פשוט לא הספיק.
כמובן שהמקלחת הייתה מבהיקה מניקיון, וכשסיימתי להתקלח הוא הוציא מידי את המגב ואמר שאלך לנוח, הוא כבר יסדר הכול, זה בסדר.
הודיתי לו בחום ונפלתי הרוס על המיטה שלי שהפכה מקן פרוע של סדינים וציפות למיטה לדוגמא מדיפה ריח נעים של מרכך כביסה.
"הגב הורג אותי." גנחתי, "אני חייב אקמול או משהו."
מיקי הופיע עם כרית חמה מהסוג שמחממים במיקרוגל (ידעתי שיש לי אחת כזו בבית, אבל לאחרונה היא נעלמה בתוך הבלגן, איך הוא הצליח למצוא אותה?) ושאל איפה כואב לי.
"כאן." התהפכתי על הבטן, "בדיוק פה, איפה שהגב נגמר והתחת מתחיל."
הוא שם את הכרית על עורי החשוף, אמר לי להתהפך ולשכב עליה עם ברכיים כפופות, ושאל מה דעתי על מסג' בכפות הרגליים. "בדרך כלל הבעיות עם הגב מתחילות ברגלים." אמר, ועוד לפני שהספקתי להגיד – כן, תודה - כבר ישב בקצה המיטה והחל מעסה ביד בוטחת את כף רגלי.
"זה בסדר?" שאל בהיסוס, "אני לא מכאיב לך?"
"אתה גדול מהחיים מיקי." גנחתי בעונג, "עכשיו אני רק צריך מציצה ואני מסודר." התבדחתי כמובן, אבל הוא הבין את דברי כפשוטם, הסיר את המגבת שכרכתי על מותני ורכן לעבר הזין שלי עם פה פתוח.
"היי!" נבהלתי, "רגע, רק צחקתי. לא התכוונתי, זה בסדר, התקבלת כשותף, אתה לא צריך למצוץ לי בשביל זה."
"אבל אני רוצה." נדלקו שוב לחייו בגחלי אודם כהה שבערו מתחת לעורו השחום.
"אתה צוחק? אתה בכלל לא מכיר אותי, מה פתאום ש... "
דמעות החלו לזלוג מהעיניים הכהות, נתלות כמו יהלומים בקצות ריסיו הארוכים.
"סליחה שביט." הוא לחש וברח החוצה.
רדפתי אחריו. "נו, מה קורה אתך? למה אתה בוכה? מה הבעיה? זה בגללי? נעלבת? לא התכוונתי מיקי, אל תבכה בגלל שלומפר שמן כמוני. סתם צחקתי."
הוא ניגב את פניו הלחים בכף יד קטנה, מבטו מושפל. "אני מצטער שאני מציק כזה." לחש, "לא התכוונתי."
"אתה לא מציק, מה פתאום מציק? אתה ממש בסדר, אני פשוט..." בעוד אני מדבר הוא המשיך להביט למטה, השפלתי גם אני מבט ושנינו הבטנו בזין שלי שהתעלם מכל ההתרגשות והמשיך להזדקף בחוסר רגישות.
טוב, זה שהוא סתם שמוק זה לא דבר חדש.
"הוא כל כך יפה וגדול." לחש מיקי, הושיט יד, כמעט נגע, משך אותה חזרה וברח לחדר שלו.
לך תבין בני אדם!
חזרתי למיטה, נשכבתי על הכרית המחוממת שהיטיבה עם גבי הכואב ונרדמתי.
יומני היקר
היום, אחרי כל כך הרבה אכזבות, כאבי לב, דמעות ששפכתי ותפילות שהתפללתי זה קרה. הלכתי לחפש חדר ומצאתי נסיך. הוא יפה, חזק וגבוה. גבר נדיב, טוב לב ועדין, אך גם תקיף. הוא כל מה שחלמתי עליו ואני מאושר כל כך עד שאני עומד להתפוצץ מרוב שמחה.
כל היום עבדתי בשירותו, ניקיתי, סידרתי, בישלתי, הכנתי הכול לקראתו ונהניתי מכל רגע. כשהוא חזר וראה מה עשיתי הוא שמח מאוד, הודה לי, אכל כל מה שהכנתי, שיבח הכול והפתיע אותי בטוב ליבו כשביקש שאשב לאכול איתו. הוא אפילו היה נדיב מספיק לחייך ולהקשיב לפטפוטים הטיפשיים שלי.
לצערי עשיתי טעות כשכיבסתי את המגבות בסוף. הן התייבשו מאוד לאט ולא הספקתי לסדר אותן כראוי בארון. התנצלתי כמובן ושמחתי לגלות שהנסיך שלי נדיב מספיק כדי לסלוח לי על משגים קטנים.
לצערי עשיתי גם משגה גדול וניסיתי לגעת בו בלי לבקש רשות. אני מקווה שלא אביך אותך בחוסר צניעותי יומני היקר, הבעיה היא שפשוט איבדתי את שיקול הדעת כשראיתי אותו ערום. הוא יפה כל כך, אני לא עומד בפניו. כל כך רציתי אותו עד שהתנפלתי עליו בצורה מאוד לא הולמת במקום להמתין להזמנה, כמו שהייתי אמור לעשות.
אני אשם, זה ברור, אבל יש לו זין כל כך יפה...
כל כך נבהלתי כשהבנתי ששגיתי... בכיתי. אכזבתי אותו וחששתי שהוא ימאס בי, אבל הוא, נסיך נדיב שכמותו, סלח לי מיד והניח לי לחזור לחדר שלי.
אני יושב בו כעת וכותב בך יומני, ומידי פעם מרים את מבטי ומסתכל סביב, לא מאמין שאני גר בחדר גדול ויפה כל כך.
יש בו מיטה נוחה, ארון קיר מרווח, חלון גדול עם וילון והשירותים ממש ממול. איזה שינוי עצום לעומת הבית ממנו גורשתי בחרפה.
אני חש מאושר ובר מזל. אני לא ראוי לאושר גדול כל כך, אני יודע זאת, אבל אני מבטיח לך יומני להתאמץ בכל כוחי ולעשות הכול כדי לשרת כראוי את הנסיך שלי ולשמח אותו.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
