זקן טיפש
בחודשים הראשונים שלו אצלנו באמת שלא ראיתי בו יותר מאשר ילד רזה ומבולבל שצריך עזרה. ראיתי בו את עצמי בגילו, ידעתי איך הוא מרגיש, גם אני הייתי פעם במקום בו הוא נמצא ודחפים אבהיים שלא הייתי מודע לקיומם פרחו בי פתאום.
אני אוהב לטפל באנשים ונהניתי להוביל את עשהאל מירושלים הדתית והמסוגרת לתל אביב הפתוחה והחופשית, להזהיר אותו מהסכנות שבדרך, לפתוח לפניו את העושר שבתרבות החילונית, ולהיזכר בעזרתו בכל הטוב והיפה שנאלצתי לוותר עליו כשעזבתי את הבית.
בניגוד אלי השתקן וכבד הפה הוא קל ביטוי ומהיר מחשבה, כל כך קל היה לי לדבר איתו, להבין את התלבטויותיו, להרגיש את כאבו. בעיקר קשה היה לו בחגים, ויום כיפור הראשון שלו מחוץ לירושלים היה קשה לו במיוחד, וכשהוא אמר שהוא מרגיש לפעמים שהוא חתוך לשניים, שהוא פוחד שאף פעם לא יהיה אדם שלם ותמיד צד אחד שלו ימשך חזרה לדת, לבית הכנסת ולביטחון של האמונה באלוהים, והצד השני ירצה לרוץ יחף וערום על שפת הים של תל אביב, לחוות הכול, לראות הכול ולעשות את כל הרע בעיני אלוהים, ידעתי בדיוק על מה הוא מדבר. עברתי את זה על בשרי ועד היום אני מתמודד עם הגרסא ד'ינקותא שלי שלא נשכחה ממני למרות כל שנותיי כחילוני.
עזבתי את הדת ואת אלוהים מרצוני בעיניים פקוחות ובהחלטה נחושה להפסיק להיות דתי, אבל למרות כל עוונותיי אלוהים אף פעם לא עזב אותי.
אני יודע שאני עובר על הרבה איסורים מדאורייתא כשאני חי כמו הומו חילוני עם פינקי, אולי בגלל זה אני משלים עם המרורים שהוא מאכיל אותי? יכול להיות, אני מעדיף לא לדוש בזה. הבחירות שאנחנו עושים בחיינו הן עניין לפסיכולוגים לענות בו ואני משאיר להם בשמחה את הסוגיה הזו
ככל שאני מתבגר ככה אני נוכח לדעת שכל אחד חי את סוג החיים שמגיעים לו לדעתו. כל המתלוננים והמסכנים בעיני עצמם בחרו להיות כאלו, ואני לא יוצא מהכלל. כנראה שאני נהנה לסבול כי אחרת למה לא הקשבתי לאזהרותיו של פינקי ואספתי אלינו את עשהאל שמסב לי מבלי דעת ייסורים כל כך מתוקים?
איך יכולתי להיות טיפש כל כך ולא להבין שזה מה שיקרה? אין לי מושג.
בתום החורף פשט עשהאל את בגדיו החמים, התחיל ללכת לחדר כושר ולטפח את גופו והפסיק להתבייש לחשוף את עצמו. נראה היה שהוא נהנה להסתובב ערום למחצה בבית, להציג לראווה את פלג גופו העליון החלק והשרירי. ידעתי בדיוק מה הוא חש ועד כמה משכרת אותו החרות הגופנית החושנית הזו, גם אני חשתי כך כשהייתי צעיר. בנעורי אהבתי להסתובב בבגדים הדוקים בין לקוחות בית הקפה, להרגיש את עיניהם החומדות של הגברים על גופי... והקנאה של פינקי רק הגבירה את הנאתי.
הנעורים כה קצרים, חולפים כל כך מהר, שמחתי שעשהאל חווה אותם ונהנה מהם ולקח זמן עד שהבנתי למה התחלתי לחלום פתאום על אריה לייב, על מגע ידו בידי מעל דפי ספרי הלימוד, על הלחץ של ברכו כנגד ברכי מתחת לשולחן ועל חומה של ירכו הצמודה לירכי, דברים שקרו לפני שנים רבות כל כך - כשעוד לא הייתי צריך להתגלח כל יום - חזרו פתאום להלהיט את דמי הקשיש.
הייתי מתעורר מהחלומות האלו שדמותו הרחוקה של אריה לייב מתבלבלת בזיכרוני עם עשהאל... שניהם התערבבו לדמות אחת בחלומותיי הקודחים, חלומות שהייתי מתעורר מהם לפנות בוקר עם זקפה וחשק ומתנפל על פינקי המופתע. הוא שמח והוחמא מההתלהבות הפתאומית שלי וחשב לתומו שאני רוצה בו בלהיטות כזו בזכות העבודה שעשה על עצמו בחדר הכושר.
לא הכחשתי למרות שאחר כך, אחרי שההתלהבות פגה והצורך הגופני שכך הרגשתי מרוקן ועצוב.
עשהאל סיפר לי בגילוי לב תמים ובוטח איך חש מאז ומתמיד בקשר המיוחד בין אביו יהודה לדוד אריה לייב. אביו הגיע לישיבה בה לימד אריה לייב כחוזר בתשובה צעיר ומבולבל ונשאר ללמוד בה מספר שנים כשהוא הולך ומתחזק באמונתו ולמרות זאת מסרב בעקשנות לכל הצעות השידוך שקיבל בטענה שעדיין הוא לא חש בטוח מספיק בעצמו כדי להקים בית יהודי.
רק אחרי שאחותו של ידידו הטוב התאלמנה הוא הסכים להינשא לה ולקיים איתה מצוות פרו ורבו. על פי דברי עשהאל הוא היה אב נעים הליכות, אבל מרוחק ששהה מעט מאוד בבית.
"הוא היה כמו אורח מנומס שבא מידי פעם לביקור קצר ואחר כך שוב הולך לישיבה או נוסע לחו"ל. תמיד הוא היה עסוק בכל מיני ענייני נדבנות ושתדלנות ובילה את רוב זמנו עם דוד אריה לייב. מי שגידל וחינך אותנו הייתה אימא." סיפר עשהאל, ויום אחד, קצת אחרי שמלאו לו ארבע עשרה, כשכבר ידע שהוא שונה מכל חבריו והתחיל לדאוג מה יהיה איתו כשיגיע לפרקו, הוא חזר הביתה באמצע היום כי היה חולה ותפס את אביו ודודו יחד במיטה של הוריו.
הם לא ראו אותו והוא שמר את סודו במשך שנה שלמה עד שלא יכול היה יותר, וכשאביו נזף בו על הציונים הגרועים שקיבל התפרץ וצעק, מגלה לו את הסוד שנשא בליבו זמן רב כל כך.
אביו החוויר ולקח אותו לביתו של אריה לייב. שלושתם הסתגרו בחדר העבודה שלו ושני הגברים המבוגרים ביקשו מהנער המבוהל לשמור על סודם בליבו ולא להרוס את חייהם ואת חיי שאר בני משפחתו.
הוא הסכים בתנאי שישלחו אותו בסתר ללמוד בפנימייה חילונית. הוא אפילו הציע שהם יספרו שהוא נשלח ללמוד בארצות הברית כדי שאיש לא ידע היכן הוא. הם ביקשו ממנו שיניח להם לחשוב מעט על הצעתו, אבל בטרם הספיקו להשיב לו התברר שאימו חולה מאוד וכל העניין נדחה עד אחרי מותה.
"חיכיתי עד השלושים של אימא ואז ביקשתי מהם שוב שיוציאו אותי משם כי אני לא יכול יותר להעמיד פנים שאני דתי וסטרייט. אחרי שהם שוב התחילו לספר לי סיפורים ולתרץ תירוצים נמאס לי ופשוט ברחתי."
"איך ידעת להגיע אלי?"
"ידעתי שלדודה פרומה חיה יש אח שהתפקר, שמעתי רכילויות עליך מאז שהייתי ילד קטן. חיטטתי במחשב של דוד אריה לייב, מצאתי את הטלפון והכתובת שלך וחשבתי שבטח תסכים לעזור לי וצדקתי, לא?"
"כן, צדקת. טוב שבאת אלי."
"רוזי, אתה חושב שזה תורשתי ש... שאני כזה בגלל אבא?"
"אני לא יודע עשהאל."
"לפעמים אני כועס עליו שהוא ואימא... אם הוא ידע שהוא כזה למה הוא התחתן איתה? למה הוא בכלל נעשה דתי?"
"אולי בעזרת הדת הוא ניסה להילחם בזה?"
"להילחם? אל תצחיק אותי. לא ראיתי אותו נלחם כשאריה לייב דפק אותו בתחת, בדיוק ההפך!" צעק עשהאל, פניו האדימו ועיניו נמלאו דמעות.
הרגשתי שגם אני מסמיק. "חבל שראית את זה, יש דברים שאף אחד לא צריך לראות."
עשהאל בכה ואני חיבקתי את כתפיו ולרגע קט הנחתי את לחיי על שערו הרך, ואחר כך נרתעתי, שונא את עצמי. לא יכולתי יותר להתכחש לתחושותיי, הנער היפה הזה שדמה כל כך לאהוב נעורי טרף את חלומותיי, בלבל את ימיי ועינה אותי בעצם נוכחותו בחיי.
דווקא בתקופה הנוראית הזו התהדקו הקשרים בין עשהאל לפינקי שעד כה היה קריר ומסויג כלפיו. הם התחילו לרוץ יחד כל בוקר, ללכת לחדר כושר יחד, לדבר על השירות הצבאי של עשהאל, לצחוק מבדיחות משותפות שלא הבנתי ולצפות יחד במשחקי כדור רגל. הידידות הנעימה והגברית שלהם דחקה הצידה אותי ואת התשוקה הטיפשית, המכוערת והלא ראויה שלי לצעיר הזה, תשוקה שלא הייתה לי שום זכות לחוש. ידעתי היטב שאסור לי לחשוב עליו ולחלום עליו והייתי אומלל וחסר מנוחה.
האומללות שלי התגברה כשראיתי יום אחד את עשהאל לוקח את חולצת ההתעמלות של פינקי (שהתמיד לפזר את בגדיו וחפציו לכל עבר בהנחה שמישהו כבר יאסוף אותם במקומו), ולפני שהשליך אותה לכביסה הצמיד אותה לפניו, נושם עמוק לריאותיו את ריחה, ופתאום התחוור לי שאני לא מסוגל לעמוד בזה עוד, פשוט לא יכול ודי!
למראה חיוכו של עשהאל האוחז את בגדו של פינקי צמוד לפניו הבנתי שאם לא יחול שינוי במצב ליבי לא יעמוד בכך ושאני מעדיף למות מאשר להמשיך לסבול ככה.
עשהאל לא הבחין בי מביט בו. הוא השליך את החולצה של פינקי לכביסה ורק אז ניגש אלי. "מתי פינקי חוזר?" שאל כפי שעשה לאחרונה כל פעם כשהיה נכנס הביתה, "הוא התקשר?"
"לא, ואין לי מושג מה קורה איתו. אם הוא כל כך מעניין אותך תתקשר אליו בעצמך." אמרתי בכעס וטרקתי את דלת חדר השינה שלנו, מטיל את עצמי על המיטה.
עשהאל דפק כמה פעמים על הדלת, אבל אני שתקתי ולבסוף הוא נכנס בלי הזמנה והתיישב לצידי על המיטה. "מה קרה, רבתם?" שאל חרש והניח יד על כתפי.
"לא." ניערתי את ידו מעלי בתנועה חטופה.
"אז למה אתה כזה עצבני? מה עובר עליך? אתה מרגיש לא טוב?"
"כן, קצת. עזוב, זה כלום. לך תכין לך משהו לאכול, אני לא רעב."
"אני מעדיף לחכות לפינקי ולאכול איתו."
התיישבתי ונעצתי בו מבט, עוצר בכוח את דמעותיי. "מה קורה בינך לפינקי עשהאל?"
"שום דבר." הסמיק עשהאל. המשכתי להביט בו במבט חודר והוא השפיל את מבטו. "לא קרה שום דבר." לחש.
"אבל אתה רוצה שיקרה?"
"למה אתה שואל? מה הוא סיפר לך?"
"הוא לא סיפר לי כלום עשהאל. יש לי עיניים."
"ואם כן אז מה? בין כה וכה הוא בוגד בך כל הזמן, אז מה זה משנה אם גם אני והוא... מה אכפת לך?"
"מה אכפת לי? אתה לא יודע בעצמך מה אכפת לי? עד כמה טיפש אתה יכול להיות ילד?"
"מי שמדבר." התרגז עשהאל ונעמד, אגרופיו קפוצים, כולו נכון לקרב, "אני אולי ילד טיפש, אבל אתה זקן טיפש, וזה הרבה יותר גרוע!" הטיח והסתלק, משאיר אותי אילם מצער ואומלל כל כך עד שאפילו לבכות לא יכולתי, וככה מצא אותי פינקי, מוטל על המיטה ובוהה בתקרה.
"מה קרה לך? אתה חולה?" נחרד והושיט יד למשש את מצחי בעודו מתיישב לצידי, גופו הגדול מרעיד את קפיצי המיטה, ונוכחותו כל כך מוכרת, חמימה ומגוננת, מנחמת אותי למרות שביליתי את השעה האחרונה חושב מחשבות נקם, זעם ושטנה עליו ועל עשהאל.
"שמואל? מה הבעיה?" רכן לעברי, מביט בדאגה גדולה בפני.
"כלום, אני סתם... כלום."
"מה כלום? אתה לבן כמו קיר. כואב לך הראש?"
"כן, קצת. נדמה לי שאני הולך לקבל שפעת או משהו."
"כן, יש איזה וירוס שמסתובב עכשיו... זה תמיד ככה בעונה הזו." הוא חלץ את נעליו, מעיף אותן בחוסר התחשבות לשני קצוות החדר ונשכב לצידי. "איפה הילד?"
"יצא. לא יודע לאן, הסתלק."
פינקי נאנח והניח ברך כבדה על בטני, משעין את ראשו על חזי. "טוב, נחמד להיות רק שנינו בבית. התגעגעתי אליך."
"אני פה כל הזמן."
"אני יודע ועכשיו גם אני פה. מה דעתך שניסע לאיזה שבוע שבועיים לטיול באירופה? נורא בא לי לטייל בפאריז."
"שבועיים רק בפאריז?"
"כן, למה לא? מתחשק לי לקחת הכול באיזי, לנוח, אולי לטייל קצת בעמק הזה, מה שמו? ההוא עם הטירות היפות."
"עמק הלואר."
"כן, זהו. אחרי עשרים וחמש שנה יחד מגיע לנו ליהנות בסטייל. נישן בבתי מלון קטנים וחמודים, נאכל טוב אוכל לא כשר, נקנח בגבינות ו... רוזי, למה אתה בוכה? מה קרה?"
"לא יודע."
פינקי התרומם על מרפקו והציץ בפני, "אולי בכל זאת תספר לי?"
"התכנית שלך נהדרת, אבל אנחנו לא יכולים לנסוע בגלל עשהאל. אי אפשר לעזוב אותו לבד."
"בטח שכן. מה הוא, תינוק? שילמד להסתדר לבד. אני רוצה לבלות אתך קצת זמן איכות."
"ולזלול פרות נמוכות עם גבינה צרפתית מסריחה."
"לא חייבים, אפשר לאכול גם אוכל צמחוני."
המחשבה על פינקי חובב הסטייקים אוכל קציצות טופו הצליחה להצחיק אותי אפילו במצב רוחי הירוד.
"נו, מה אתה צוחק? מה מצחיק באוכל צמחוני?"
"שום דבר עד שמפגישים אותו עם רומנים זוללי בשר ואז זה הופך לטראגיקומדיה."
"מצחיק מאוד. לא יעזור לך כלום רוזי, אנחנו ניסע ונבלה נהדר, נאכל ארוחות פאר ונאהב אחד את השני מקצה אחד של עמק הלואר עד לקצה השני, ונמשיך גם בפריז, ואת הילד נשאיר פה לבד, הוא כבר מספיק מבוגר לטפל בעצמו בלעדינו." פסק פינקי, וזה בדיוק מה שעשינו.
אפילוג
רוזי ופינקי חזרו מהטיול הגדול שלהם לצרפת שהתארך לשלושה שבועות של הנאה וכיף מהנוף, מהאוכל ואחד מהשני, וגילו בית נקי ומצוחצח, מקרר מלא אוכל, זר ורדים ענק על השולחן במטבח ופתק מעשהאל מונח לידו.
בפתק כתב עשהאל שהוא מודה להם על השנה וחצי שבה הם טיפלו בו כל כך יפה, אבל בזמן שהם היו בחו"ל הוא קיבל תשובה חיובית על המבחן שעשה בחנוכה ומאז שכח ממנו לגמרי. מסתבר שמי שעובר את המבחן מוזמן ללמוד בפנימייה למחוננים בקיבוץ בצפון. זו פנימייה תובענית מאוד, אבל מאוד יוקרתית וכל מי שמסיים אותה מובטח לו תפקיד נחשק בחיל המודיעין. אחרי שהתייעץ עם אביו ועם דודו הוא החליט לקבל את ההצעה ולעבור ללמוד שם.
יש לי עוד הרבה חומר לימודים להשלים, כתב עשהאל, ולכן הוא יבלה גם את כל סופי השבוע בפנימייה ויבוא לבקר רק בחופשת הסוכות. הוא מקווה שהם בילו יפה בחופשתם ושהם לא יתגעגעו אליו יותר מידי.
"שכחתי לגמרי מהמבחן הזה שהוא עשה." הודה פינקי, "נהדר שהוא עבר אותו."
"אני מקווה שהוא יצליח להתגבר על עומס הלימודים. יש לו הרבה חומר להשלים."
"אל תדאג, החבר הזה שלו, ארז, זה שסחב אותו למבחן הזה בטח יעזור לו. אני חושב שהוא דלוק עליו קצת."
"כמו שאני מכיר את עשהאל הוא ינצל את זה עד הסוף וימצא גם אחרים שיעזרו לו." אמר רוזי במרירות, ומיד אחר כך התחרט על דבריו המרושעים.
"אל תגזים רוזי, הוא לא כל כך נוראי." אמר פינקי בפייסנות, "הוא פשוט צעיר מאוד והוא מנסה... אתה יודע, מנסה להבין איך העסק הזה שנקרא חיים עובד."
הם הביטו זה בזה ושניהם חשו נבוכים מעט. "פינקי, אתה ועשהאל, היה משהו ביניכם?" שאל רוזי את השאלה שהצליח לשכוח במשך כל הטיול בצרפת.
"לא." אמר פינקי בפשטות, "לא קרה שום דבר ביני לבינו ולא היה קורה גם אם הוא היה הגבר האחרון בעולם. אתה מאמין לי רוזי?"
"כן, אני מאמין לך." אמר רוזי, מביט הישר בעיניו.
"האמת שאני חשבתי שאתה והוא... חששתי שבגלל שהוא דומה כל כך לאריה לייב אתה..."
"אני מה? אני אדלק על הילד הזה? אל תדבר שטויות, הוא בכלל לא דומה לאריה לייב, וחוץ מזה אני כבר מזמן לא הישיבה בוחר הביישן שהתאהב בחבר שלו ללימודים, אני בן אדם אחר לגמרי מהילד שהייתי פעם."
"אז מה אתה עכשיו אם הפסקת להיות ישיבה בוחר ביישן?" קינטר אותו פינקי.
"כיום אני רוזי שלך פינקי, אתה יודע את זה, ועכשיו מספיק לקשקש, בוא נפרק את המזוודות."
"עוד מעט, המזוודות לא יברחו לשום מקום." משך פינקי את רוזי לחדר השינה, "אני מבטיח לך שהן יחכו לנו גם אחרי שנקום מהמיטה."
"אתה פשוט נורא ואיום מר פינקלשטיין." גיחך רוזי והלך אחריו בצייתנות, ואכן פינקי שוב צדק, המזוודות שלהם חיכו להם גם אחרי שהם קמו מהמיטה.