שביט
בהתחלה לא לקחתי ברצינות את הפרידה מבמבי. האהבה שלנו הייתה כל כך חזקה, הקשר כל כך טוב והסקס... רק על הסקס היה אפשר לדבר שעות. מה פתאום שניפרד?
"עופר," אמרתי לו, "אתה לא מתכוון לזה, אתה סתם מבוהל. אתה בורח ממני כי אתה לא יכול להתמודד עם הדברים שאתה מגלה על עצמך לאחרונה. אני מבין את זה, אני אחכה לך עד שתירגע ותבין שאתה במבי שלי ואתה חייב להיות איתי."
"אתה טועה." הוא אמר בעצב והדמעות נצצו על ריסיו הארוכים, מבליטים עוד יותר את יופיין של עיניו, עיני קטיפה חומות ענקיות, מלוכסנות קצת.
"אז למה?!" צעקתי, מנסה לחפות על הפחד בכעס, לחמם בזעמי את הסכין הקפואה שדבריו נעצו בליבי. "מה הסיבה?"
"זו לא סיבה אחת, זה הרבה דברים." הוא השיב, מתחמק ממבטי, "ועל כולם כבר דיברתי אתך לא פעם."
"אני... לא חייבים לעשות את הסקס הזה... אתה יודע, זה ש.... לא חשוב. אתה מבין."
"כן ואני לא רוצה לדבר על זה." הסב אלי במבי את גבו הדק והשחום ומשך חולצה על גופו החלק והיפה שבחודשים האחרונים התפתל בפראות במיטתי, מעניק עונג ושמחה לשנינו.
"במבי, בבקשה, אל תלך." התחננתי. אולי זו הייתה טעות? עד כה לא נהגתי להתחנן לפניו אלא לדרוש ולצוות, מצד שני מה עוד יכולתי לעשות?
"די שביט, זה לא רק הסקס הזה ... הדברים הסוטים האלה שאנחנו עושים. זה עוד דברים."
"איזה עוד דברים? הגלישה שלי באינטרנט? הבלוג שלי? המסנג'ר? בחייך, זה הכול שטויות."
"זה לא שטויות אם אתה מקדיש לכתיבה כל כך הרבה זמן ומשוחח שעות עם כל המעריצים שלך."
"בחייך במבי, בגלל כמה קשקושים במסנג'ר אתה עוזב? אל תהיה ילד מפונק." איבדתי את סבלנותי. קנאה מעצבנת אותי, בעיקר כשהיא חסרת בסיס ובמקרה של במבי היא הייתה מיותרת לגמרי, מהרגע שעיני נפגשו בעיניו היפות הייתי שלו, בדיוק כמו שהוא היה שלי, חשבתי שהוא מבין את זה בעצמו.
"די כבר שביט, מספיק. הזוגיות שלנו לא מתאימה לי יותר, אני צריך פסק זמן לחשוב מה אני רוצה. אני מבקש, תן לי ללכת."
"אתה לא צריך לבקש ממני רשות, אף פעם לא החזקתי אף אחד בכוח." נעלבתי. טכנית זה היה שקר גס, אבל הייתי בטוח שבמבי ידע למה אני מתכוון.
הוא הבין ולראשונה מאז החלה השיחה הזוועתית הזו הישיר אלי מבט. "אתה צודק, לא אילצת אותי לעשות כלום, אבל ... זה פשוט גדול עלי, כל הסיפור הזה, אני לא יכול יותר. אני צריך פסק זמן."
"כמה זמן זה ייקח, הפסק זמן שלך?"
"לא יודע."
"אני לא חושב שאני אוכל לשבת ולחכות לך שנים במבי."
"לא ציפיתי שתחכה אפילו דקה אחת." נעלב במבי, "וגם אני לא מתכוון לפרוש למנזר." הוסיף בנבזות, ולפני שחשבתי על תשובה הולמת קם והלך, משאיר אותי שקוע באבל ממושך, לא מבין מה קרה לי, איך הילד הזה, צעיר ממני בשמונה שנים, סך הכל ילדון בן עשרים ושתיים שלא יודע כלום על החיים נכנס לי מתחת לעור?
אחרי כמה שבועות שבהם לא עשיתי כלום חוץ מלזעוף ביום ולבכות בלילה החליט מיכה, האקס המיתולוגי שלי, שמספיק זה מספיק, וצריך להוציא אותי מהקטע הזה.
"צא מהדיכאון הזה שביט ויפה שעה אחת קודם." נהם עלי בכעס, מתעלם כדרכו מרגשותיי הענוגים.
"תעזוב אותי מיכה, לא בא לי כלום." התחפרתי מתחת לפוך שכבר מזמן פג תוקפו. כבר היה די חם והייתי צריך להחליפו, או לפחות לאוורר אותו.
מיכה משך מעלי את השמיכה, גרר אותי בכוח למקלחת, קילח אותי במים פושרים - הוא לא רשע כמו שהוא נראה - סיבן אותי טוב טוב, קילח שוב במים קצת יותר חמימים, ואחר כך זיין אותי בעמידה, משאיר טביעות אצבעות קשות וחזקות על מותני וכתפי.
הוא הניח לי לגמור רק אחרי שהוא גמר ואחר כך סובב אותי אליו וחיבק אותי בעדינות כשהתייפחתי על כתפו.
"כולם עוזבים אותי." בכיתי, "קודם אתה ועכשיו הוא."
"לא עזבתי אותך ילד, שחררתי אותך. אני עדיין כאן, אתה יכול לקרוא לי כל פעם שתצטרך אותי." אמר ברוך וניגב את ראשי נוטף המים.
"תודה מיכה, אבל ..." ושוב בכיתי, מנסה להסביר לגבר הזה שלא בכה מאז היה ילד קטן כמה כואבת לי הפרידה מבמבי.
הוא לא הבין, ניסה אבל לא הצליח. מיכה לא מאמין בזוגיות, לא מבין את הקטע הזה של אהבה, ולא צריך באמת אף אחד חוץ מעצמו. מיכה חי כל חייו לפי הפתגם האומר שאם אתה אוהב מישהו אתה צריך לשחרר אותו ואין אצלו יוצאים מהכלל.
בזמנו, כשהוא הורה לי ללכת, בכיתי וכעסתי, עכשיו אני מבין שהוא עשה לי טובה. למרות שאנחנו כבר לא יחד נשארנו ידידים וכשאני בצרה הוא תמיד חש לעזרתי. אחרי שנוכח לדעת שהזיון איתו לא אושש אותי שלף תוכנית חלופית והציע לי לצאת לחופשה כדי להתאושש.
"לא בא לי לצאת לחופש."
"שטויות, אתה מתנוון פה, בפרובינציה העלובה הזאת. מספיק לנשום פה את האוויר כדי להיכנס לדיכאון." הודיע לי מיכה, מתעלם ברוב נוחות מכך שגם הוא בילה את כל ילדותו ונעוריו בקריות, "מה שאתה צריך זה כמה ימים בתל אביב שירעננו אותך. אני נוסע לשבועיים לברלין ואתה מוזמן לגור בינתיים אצלי בדירה. תסדר לך חופש מהעבודה וצא מהמקום המבאס הזה."
חשבתי על זה כמה דקות והחלטתי לקבל את הצעתו הנדיבה לא מפני שהייתה לי איזה חיבה מיוחדת לעיר ללא הפסקה אלא כי במבי נורא אהב את תל אביב ואם הוא ישמע שיש לי דירה מרווחת ויפה באמצע העיר....
אמרתי למיכה שאני מסכים ותודה רבה וברגע שהגעתי לתל אביב התקשרתי לבמבי לספר לו איפה אני עכשיו. זה לא עזר לי, שוב הוא סינן אותי כפי שעשה מרגע שיצא מדירתי בדרכו לאי שם.
בהתחלה ההתעלמות שלו ממני העציבה אותי, אבל עכשיו הייתי בתל אביב, במרכז העניינים, עמדה לרשותי דירה שווה ולא זיינתי כבר חודש. די, נמאס לי להתאבל ולהיות מדוכא, עכשיו הוא פשוט הרגיז אותי,
לא רוצה, לא צריך, יש עוד גברים בעולם אמרתי לעצמי והדלקתי את המחשב.
היו לי המון הודעות, כולם רצו לדעת מה קרה ולאן נעלמתי ולמה אני לא מעדכן יותר את הבלוג שלי?
ההודעות העקשניות והנוגעות ביותר ללב היו מיותם, המגיב המתמיד ביותר בבלוג שלי, שפיתח איתי קשרי ידידות וחיבה, וירטואליים אמנם, אך כנים לגמרי.
יותם היה טיפוס מיוחד במינו, קצת יותר מבוגר ממני, אבל חסר כל ניסיון מעשי במין, ועם זאת בחור מוכשר, משכיל, נבון, בעל חוש הומור פרוע וגם נראה לא רע בכלל.
בגלל אופיו המיוחד הייתה בו מין רתיעה לא הגיונית ממין ומקרבה יתרה לבני אדם, ובניגוד לשאר האנשים שאיתם הייתי בקשר הוא מעולם לא לחץ עלי לשוחח איתו בטלפון או לבוא לבקרו.
במבי טען שהוא בטח בדוי ושלא יכול להיות שגבר בן שלושים פלוס לא קיים מעולם יחסי מין. גם הטענה של יותם שהוא הומו ושרק גברים עושים לו את זה נראתה לו חשודה מאוד.
"אם הוא בתול מאין לו לדעת מה באמת הוא רוצה?" שאל בחוצפת נעורים.
כשהפניתי את השאלה ליותם הוא נעלב ואחר כך כתב פוסט מיוחד ובו פירט את כל הפנטזיות המיניות שלו. אפילו אני הסמקתי כשקראתי מה היה כתוב שם ורווח לי כשיותם מחק את הפוסט אחרי כמה ימים. מרגע זה הפסקתי לחשוד בו, בן אדם שאלו הפנטזיות שלו הוא ללא ספק הומו, ולא סתם אלא בדיוק סוג ההומו החביב עלי – פסיבי חרמן ולהוט שרק משתוקק לגבר שיהפוך אותו לזונה שלו.
גם במבי היה כזה, אבל התקשה להודות בכך, וגם אני הייתי כזה, אבל רק עם מיכה. עם אחרים הייתי גבר קשוח וחזק. חשבתי שבמבי אוהב אותי ככה, אבל הוא הסתלק ונשארתי לבד, אלא אם כן...
שלחתי ליותם מייל ושאלתי אותו מה דעתו שאבוא לבקר אותו.
הוא ענה מיד, שמח ומאושר לשמוע ממני סוף סוף, הביע צער מתון ולא כל כך משכנע על הפרידה שלי מבמבי, והזמין אותי לבוא אליו בכל רגע שארצה.
כששמע שאני כבר בתל אביב עלה על גדותיו מרוב אושר ואחרי ששב ובדק שהסיפור שלי עם במבי באמת תם, ושהוא לא גורם לי לבגוד - הוא היה מאמין אדוק במונוגאמיות, (בעיה של בתולים שנפתרת בדרך כלל אחרי כמה זיונים טובים) - מיהר וקבע איתי פגישה בבית קפה סמוך למשרד הפרסום בו עבד.
כמובן שהחלפנו תמונות, אבל יש הבדל בין תמונה ובין מציאות. במציאות הוא היה יותר עצוב ודהוי מאשר בתמונה שלו שצולמה בשנה שעברה. נדמה לי שגם רזה מעט ושערו שהיה פעם אדמדם נראה יותר חום ערמוני מאשר ג'ינג'י אמיתי, אבל על כל אלו פיצה מבט השמחה והחיוך הגדול בו קידם את פני.
"אתה נראה פשוט נהדר, ממש נפלא. מי הסנדלר שצילם אותך? בתמונה אתה יפה, אבל במציאות אתה פשוט מדהים." החניף לי, מושיב אותי על כסא ומנופף למלצר שיביא לי מהר תפריט. "אני מקווה שאתה לא מאוכזב מידי ממני." המשיך לקשקש במהירות עצבנית, "התמונה שלי צולמה בשנה שעברה כשהייתי צעיר ורזה יותר."
"למעשה אתה נראה עכשיו רזה יותר מאשר בתמונה וגם קצת ... קצת עייף."
"מיואש, לא עייף." רכן יותם אלי, שיבח את ניחוח הבושם שלי וצחק בהפתעה כשאמרתי לו שאני בכלל לא משתמש בבושם והוא בטח מריח את השמפו או מרכך הכביסה שלי.
"ממה אתה מיואש יותם?" שאלתי בתקווה להפסיק את זרם המחמאות המביך.
"חסר ממה? תראה את החיים הדפוקים שלי? בגילי עדיין חי עם ההורים, מבקש מהם רשות לצאת ועדיין בתול."
"אז תשכור דירה ו..."
"לא היית אומר את זה אם היית מכיר את אימא שלי... וחוץ מזה, בשביל מה לשכור דירה? כדי לגור לבד? אם היה לי מישהו ..."
"ברגע שתגור לבד תוכל להתחיל לצוד לך גברים באינטרנט."
"לא, מצטער. אטרף זה לא בשבילי. אני מחכה לאהבה." הכריז יותם. כזה מין טיפוס הוא היה, תערובת מוזרה של חרמנות ענקית עם רצון עז לאהבה גדולה וטהורה.
אחרי כל כך הרבה שנים של הסתפקות בחלומות ובאוננות במקום לחוות את הדבר האמיתי הוא ציפה מסקס למי יודע מה, אולי שהאדמה תרעד ושכל חייו ישתנו או משהו דומה?
אם הייתי במצב רוח פחות נואש בטח הייתי נזהר ממנו, מסוכן להניח לאחרים לתלות עליך את הפנטזיות שלהם, אבל אחרי חודש של התנזרות ומחשבות אובססיביות על במבי ... בוא נגיד שביום בו נפגשנו לראשונה שנינו היינו טיפוסים די מעורערים ומאוד מאוד חרמנים.
אמרתי ליותם שיש לי דירה פנויה של חבר שנסע, ושאם הוא ישהה אצלי בסוף השבוע נוכל להגשים את חלומו הישן ולשחרר אותו מבתוליו. הוא התוודה לפני עוד מזמן שבעקבות הקריאה בבלוג שלי הוא החליט שאני האיש המתאים למשימה הנכבדה הזו, אבל הוא מעדיף למות בתול מאשר לערער את הזוגיות שלי ושל במבי.
השמחה שלו על הסתלקותו של במבי הכאיבה לי והחניפה לי כאחת, הייתי גם קצת לחוץ כי בתולים אמיתיים, כאלו שאף פעם לא עשו כלום חוץ מלדמיין, הם טיפוסים נפיצים וקשים מאוד, בעיקר אלו הנבונים ובעלי האבחנה הדקה כמו יותם.
בדרך הוא סיפר לי קצת על המשפחה שלו, משפחה אשכנזית פוריטנית טיפוסית עם אימא וסבתא שתלטניות ודיכאוניות, ואבא רמוס וכנוע. אנשים עצובים ומדחיקנים שפתאום נולד להם הילד היצירתי הזה שהוא גם הומו. איזה מבאס בשבילו זה היה לגדול אצלם, פלא שהוא לא ניסה להתאבד, ופתאום נזכרתי שהוא סיפר פעם שהוא שירת רק כמה חודשים בצבא לפני שהשתחרר.
"השתחררת לפני הזמן כי ניסית להתאבד בצבא?" שאלתי פתאום, במין הבזק של אינטואיציה שהדהים אותו.
מסתבר שזה היה נכון, הוא נורא התבייש בזה ושנים שמר על הניסיון הדי פתטי הזה בסודי סודות. הניחוש המוצלח שלי גרם לו להתפעל ממני עוד יותר, מה שהלחיץ אותי קשות. כבר התחלתי להתחרט על כל העסק ולחשוב על דרכים להיחלץ אבל פשוט לא היו כאלו, רק רעידת אדמה או פצצת אטום הייתה עוצרת אותנו בשלב הזה.
ברגע שנכנסנו לדירה של מיכה יותם פלט "ואוו!" קולני, והתחיל להתרוצץ בה, מלא התפעלות שנזקפה כולה לזכותי למרות שזו הייתה הדירה של מיכה, לא שלי.
אמרתי לו את זה, אבל הוא לא הקשיב, "דירה מדהימה." חזר ואמר, "פשוט מדהימה."
"כן, היא די בסדר." גמגמתי, כי האמת, אני לא מהטיפוסים שעיצוב פנים מדבר אליהם, אבל נכון שהדירה של מיכה הייתה ממש בסדר, מזכירה קצת אותו - גברית כזו, הרבה עור שחור ישן ושחוק קצת, רהיטים רחבים ונוחים, שטיחים צבעוניים, עץ ממורק, עציצים גדולים וירוקים, שום דבר לא חדש ולא מודרני מידי והכל משתלב יחד בצורה נוחה ומרגיעה.
"אם לדירה הזו היה קול היא הייתה מדברת בבס עמוק וחם." אמר יותם שהיה מטורף על אופרות, ולמרות שההבנה שלי במוזיקה מגיעה עד מחזות זמר בלבד הבנתי אותו והסכמתי איתו לחלוטין.
"תספר לי על בעל הדירה." ביקש יותם בעיניים נוצצות וככה, במקום לזיין, מצאתי את עצמי מדבר על מיכה, מנסה להסביר לו איזה מין טיפוס הוא בעל הדירה בה שהינו. "מיכה הוא מין זאב בודד כזה, טיפוס סמכותי וגברי, דוב כזה ו..."
"בן כמה הוא?" נכנס יותם בחופזה לדברי.
"די קשיש, בן ארבעים ומשהו, אולי חמישים, אבל בכושר טוב, בלי כרס וקרחת ובלי בעיות להעמיד את הזין."
"מאין לך?"
"אה... לא חשוב. אם אני אומר אני יודע, ולמה אנחנו מדברים על מיכה כל הזמן? לא בשביל זה באנו לכאן."
"לא, בטח שלא." הסכים איתי יותם והתחיל לדפדף באלבום תמונות מיושן עם דפים חומים גדולים שהיה מלא תמונות של מיכה ומבחר חבריו. גם אני הופעתי שם בין הדפים האחרונים, מביט במיכה במבט כנוע ואוהב שלא כך כל רציתי שיותם יראה, ולכן משכתי אותו אלי, קצת בגסות, ופקדתי עליו לרדת על הברכיים ולמצוץ לי.
הוא עשה כמיטב יכולתו, אבל היה ברור שהוא טירון שצריך הדרכה והסברים, ואולי גם הדגמות.
לקחתי אותו למיטה של מיכה, הפשטתי אותו, ליטפתי, נישקתי, נגעתי ובדיוק כשהתחלתי להסביר לו, בעזרת הדגמה, איך מלבישים קונדום, נשמעה דפיקה בדלת.
"תתעלם מזה. מיכה בחו"ל ואף אחד לא יודע שאנחנו פה."
הדפיקה התחזקה ונוספו לה גם בעיטות עצבניות. "שביט, תפתח, אני יודע שאתה כאן!" צעק במבי.
"אוי ואבוי!" נבהל יותם שהזין שלו איבד מיד את הזקפה וצנח, מבויש, על המיטה. "מי זה לדעתך?"
"האקס המשוגע שלי." אמרתי בזעם אין אונים - אני שונא שמפריעים לי באמצע - והלכתי ערום לפתוח לו את הדלת.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
