גם לי מגיע
למחרת בבוקר נדהמתי מול הפרצוף הלא מוכר שהביט בי בראי. בלי שערות נראיתי כל כך שונה. הייתי אני, אבל בכל זאת אחר, גברי יותר, או אולי נועז יותר, או....
נדב דפק בדלת בקוצר רוח ושאל אם טבעתי.
אוף! איך אפשר ככה, רק עם מקלחת אחת? בבית היו לנו שירותי הורים ונאווה והבנות ידעו שאסור להפריע לי בבקרים. הייתי קם לאט, לוקח את הזמן בעוד היא מארגנת את הבנות, מכינה קפה וארוחת בוקר ומשאירה לי זמן פנוי לעצמי. ברגעים כאלו התגעגעתי מאוד הביתה, הדירה הזו שאני מחלק עם שוקי והחבר שלו ומי יודע עוד כמה גברים שבאים והולכים היא לא בית, והיא אף פעם לא תהיה.
אני צריך להפסיק להסס, או שאני חוזר הביתה לנאווה או שאני שוכר דירה לעצמי, דירה שתהיה רק שלי ושיהיה בה חדר שינה נוסף לבנות כשיבואו לבקר. הגיע הזמן שתחליט לאן מועדות פניך חזי הודעתי לעצמי. בבואתי החזירה לי מבט תקיף ורציני של גבר שלא סובל שטויות ובלבולי מוח והסכימה איתי לגמרי.
אחרי שהתלבשתי נכנסתי למטבח ותפסתי את השור בקרניו, "מה קורה אתך נדב, אתה ושוקי ביחד או לא?" פניתי לנדב ששתה קפה בעמידה ליד השיש.
"חזי, בחייך." גנח שוקי.
"מה בחיי? אם אני לא אשאל איך אני אדע?"
הם החליפו מבטים. "כן, אנחנו ביחד." החליט שוקי ונדב חייך באושר, הפריח לו נשיקה ונסע לבסיס.
"זאת אומרת שאתה כבר לא צריך את שכר הדירה שלי והגיע הזמן שאשכור לי דירה משלי." הסקתי את המסקנה המתבקשת.
"או שתחזור לאשתך."
"כן, גם זו אופציה." נאלצתי להודות בחוסר רצון, ועוד באותו יום קבעתי פגישה עם נאווה. החלטנו ללכת לאכול יחד צהרים. הגעתי לפניה והמתנתי לה, מהרהר בתגובות של הקולגות שלי לתסרוקת החדשה שלי. כולם שבחו אותה, ולפחות שתי בנות ובחור צעיר אחד אמרו שכן, עגיל יהלום אותי מאוד.
"שלום חזי." אמר קול מוכר שבקע מפיה של אישה צעירה וסקסית שטופפה לעברי על נעלי עקב, מעכסת בישבן חצוף. הבטתי בה המום, "נאווה, מה עשית לעצמך?"
"מה אני עשיתי? מה אתה עשית? נורא רזית, והקרחת הזו... דווקא מתאים לך."
"את באמת חושבת ככה?" שאלתי בפיזור נפש בעודי סוקר אותה בפליאה. גם היא רזתה מעט, קיצרה את שערה לתסרוקת צעירה וקופצנית והתאפרה - מה שעשתה קודם לעיתים רחוקות מאוד - לבשה בגדים נועזים וצמודים ותכשיטים גדולים וצבעוניים. היא נראתה שונה מאוד מהאישה השקטה והביישנית שהכרתי.
"החלטתי לרענן קצת את ההופעה שלי." חייכה אלי נאווה ועשתה סיבוב גנדרני סביב עצמה, מניחה לי לסקור אותה מכל הכיוונים. "מה דעתך?"
"את נראית מאוד... מאוד... אהה... מאוד שונה."
"אני גם מרגישה שונה, הרבה יותר צעירה וסקסית. אוהד משתגע על התסרוקת החדשה שלי."
"מי זה אוהד?" התפלאתי.
היא צחקה, השאלה שלי שימחה אותה מאוד. "אוהד הוא החבר שלי." ענתה.
"חבר? את רצינית? מה פתאום יש לך חבר?"
"למה לא? לא מגיע לי אחרי שהייתי נשואה להומו כל כך הרבה שנים? אל תגיד שאתה מקנא?"
"טוב, אני לא אגיד." הזעפתי פנים, אבל קנאתי ונאווה שהכירה אותי כל כך הרבה שנים חשה בכך והייתה מאושרת.
"מה הבנות אומרות על זה?"
"הן חושבות שאני נראית מצוין ומאוד מחבבות את אוהד, ומה אתך, יש לך מישהו?"
"לא, נפרדנו רק לפני חודשיים. לוקח זמן עד שמתאוששים מדבר כזה."
"שטויות, אין טעם לשקוע בדיכאון. מה שהיה היה, יש לנו שתי בנות נהדרות וסך הכול אנחנו עוד די צעירים ויכולים להתחיל מחדש." ניערה נאווה קווצות שיער שחור ומבריק מעל עורפה.
"חשבתי שנפרדנו לניסיון נאווה." הערתי בקול מוכיח, מנסה לעורר בה מעט רגשות אשם. איך זה שהיא מתאוששת כל כך מהר וכבר יש לה מישהו חדש?
"שיניתי את דעתי. עכשיו, כשאני יודעת איך זה להיות עם גבר אמיתי אין מצב שנחזור חזי."
"למה את מתכוונת גבר אמיתי?" כעסתי. היא ידעה לפגוע בי בדיוק במקום הכואב, והפעם זה באמת כאב.
"אתה יודע בדיוק למה אני מתכוונת, גבר אמיתי שרואה בי אישה יפה וסקסית ורוצה להיות איתי במיטה." אמרה נאווה בקול תקיף וחזק, מתעלמת מכך שאנחנו במסעדה הומה. "גבר שחושק בי כל הזמן ולא עושה לי טובות." התגבר קולה עוד יותר.
"נאווה, זה פשוט לא הוגן." מחיתי בלחש, חש מבויש וחשוף לעיני כל, "ובבקשה, תנמיכי את קולך."
"לא רוצה. אני לא מתביישת, מי שהיה לא הוגן כל השנים היית אתה. אתה זה שצריך להתבייש, אתה משקר לי כבר עשרים שנה, ואם לא הייתי מגלה שאתה הומו היית ממשיך לקפח אותי רק כדי שאף אחד לא ידע מי אתה באמת. ואתה מדבר על הגינות? איך אתה לא מתבייש?"
"נאווה די, דברנו על זה כל כך הרבה פעמים, בבקשה מספיק, אל תצעקי." התחננתי, "הסברתי לך שלא הבנתי... לא ידעתי... רק בשנים האחרונות תפסתי מה אני באמת רוצה. אני מצטער, לא רציתי לרמות אותך, אני יודע שנפגעת ואני באמת מצטער."
המלצר ניגש ושאל אם נרצה להזמין.
"לא, אני... אני לא מרגיש טוב, סליחה נאווה." מלמלתי וברחתי משם. כשיצאתי ממגרש החנייה ראיתי אותה מתחנחנת אל המלצר בעודה מזמינה לה ארוחה. היא נראתה נפלא, אני חשתי נורא. במקום לחזור לעבודה התקשרתי לבוס, הודעתי שאני חולה ונסעתי לדירה של שוקי כדי להודיע לו שאני עוזב.
"לאן אתה עוזב בדיוק?" שאל שוקי, בוחן אותי בדאגה, "אתה נראה קצת חיוור, הכול בסדר?"
"לא ממש. שוב רבתי עם אשתי. היא נראית עשר שנים צעירה יותר, כולה מגונדרת ומאופרת וכבר מצאה לה מאהב, אבל עדיין כועסת עלי." התלוננתי, בלי להבין למה המחשבה על נאווה שלי עם גבר אחר מעבירה בי מדקרות קנאה שלא הייתה לי זכות לחוש.
"קשה להאשים אותה." חייך שוקי וליטף את ברכי באהדה, "אז מה אתה מחפש? על איזה סוג של פתרון דיור חשבת?"
"לא יודע, סתם דירה, משהו פה באזור, שני חדרי שינה יספיקו לי. יש איזה אתר באינטרנט שמתעסק בהשכרת דירות?" (שוקי עבד מהבית עם מחשב ובילה חלק גדול מזמנו כשהוא גולש באינטרנט בעבודה מסתורית שהתקשיתי להבין למרות שגם אני עבדתי בהייטק).
"יש הרבה אתרים שמתעסקים בהשכרת דירות." האיר לי שוקי פנים, "אבל ממש במקרה נודע לי שהדירה מתחת לדירה שלי עומדת להתפנות בעוד כמה ימים. מעוניין?"
"איזה שאלה? בטח. עם מי אני צריך לדבר?"
הסתבר שהיה עלי לדבר עם בעל הדירה, מכר של שוקי ששמח מאוד להשכיר את דירתו לאדם עם עבודה קבועה בלי שיאלץ לטרוח להתעסק בפרסום מודעות ובראיונות עם שוכרים פוטנציאלים. ההמלצה החמה שקיבלתי משוקי הספיקה וההבטחה שלי לצבוע לבד את קירות הדירה שהדיירים הקודמים שרטו ולכלכו חתמה סופית את העסקה.
בשבועיים שבאו אחר כך הייתי עסוק מאוד בצביעה ושיפוצים. בעזרת אורי שהתגלה כמעצב מוכשר ובעל רעיונות מקוריים בחרתי צבעים שונים לכל אחד מהחדרים בדירה. בחדר השינה התפרעתי לגמרי וצבעתי כל קיר בצבע אחר, מרגיש נועז ושובב, כמעט צעיר, ואפילו מאושר פה ושם.
אחרי שעברתי דירה וסידרתי חדר שינה נחמד לבנות - שהתלהבו ממיטת הקומות שקניתי להן - רזיתי עוד שלושה ק"ג, שבתי וגילחתי לבד את פדחתי החלטתי שזהו, הגיע הזמן לקנות לי עגיל ולהשלים את המטמורפוזה שלי מסטרייט להומו.
"נהדר." שמח שוקי שהיה הראשון שסיפרתי לו על תוכניותי, "בקרוב גם תעשה קעקוע." הוסיף, וביטל בחיוך את הודאתי המבוישת שמראה של דם גורם לי לעילפון, בעיקר אם זה דמי שלי.
"אתה מוכן לבוא איתי?" ביקשתי.
שוקי הסכים ועוד הגדיל לעשות ובדרך נכנס איתי לכמה חנויות בגדים ובחר לי בגדים לטעמו, וככה יצא שבפעם הראשונה שראיתי את עמנואל הייתי הדור בבגדים חדשים, שרוי במצב רוח מעולה ושופע בטחון עצמי, אחרת ספק אם הייתי מעז להזמין את הצעיר יפה התואר הזה שרצע את אוזני לשתות איתי קפה.
נפגשנו לראשונה במכון הפירסינג והקעקועים 'החד קרן הגאה'. הדבר הראשון שראינו כשנכנסנו היה צעיר יפה תואר ודק גזרה, בהיר עור ושער, יחף ולבוש רק במכנסי ג'ינס שוטף את הרצפה. "חכו רק רגע." הבזיק לעברנו חיוך מסנוור, "אני כבר מסיים, אני שוטף עכשיו כי מישהו הרגיש לא טוב והקיא ממש באמצע המכון." הוסיף הבהרה.
"אין צורך להיכנס לפרטים מנו, זה כבר נקי תעיף מפה את הדלי." הפסיק אותו שלומי - בעל הבית של חד הקרן הגאה – שהתברר כעוד חבר של שוקי שהכיר את כול העולם.
שלומי היה כבן חמישים, נמוך, רחב, מקועקע בנדיבות צבעונית על חזהו זרועותיו ומי יודע איפה עוד, ואחרי שחיבק את שוקי בחום נפנה אלי.
"אני רוצה רק עגיל אחד קטן." אמרתי במורך, לוטש מבט מבויש בדרקון המפחיד שהיה מקועקע על חזהו השרירי והחלק שנשקף מבעד לחולצתו הפתוחה למחצה של שלומי
"אתה בטוח שאתה לא רוצה גם איזה קעקוע קטן?" התאכזב שלומי.
אני פוחד מדם." הודיתי, "בוא נתחיל בעגיל ונראה מה יקרה."
"עמנואל!" צעק שלומי והצעיר הבהיר ויפה התואר הופיע שוב, הפעם עם כפכפים וחולצה, חייך אלי בחביבות והראה לי מגש עמוס סוגים שונים של עגילים.
"מה מוצא חן בעיניך?" שאל בחביבות, עומד קרוב אלי עד כדי כך שיכולתי להריח את ריח שערו, ריח תינוקי נקי ונעים.
"לא יודע." הודיתי, מביט סביבי בסקרנות. כל הקירות היו מכוסים דוגמאות של קעקועים שחלקם נראו מסובכים ומפחידים מאוד. בפינה אחת היו ציורים מפורטים מאוד שהדגימו איפה בדיוק אפשר לעשות פירסינג. הציור של אבר המין הנשי המעוטר בעגילים ומנוקב במסמרים החריד אותי, וגם עגיל בזין לא נראה לי רעיון מוצלח כל כך. החנות הזו גרמה לי סחרחורת, עמנואל נראה צעיר ותמים מכדי לעבוד במקום הזה.
"מה דעתך על זה?" בחר למעני עגיל פשוט וקטן עשוי זהב.
"בסדר." הסכמתי.
הוא הושיב אותי על כסא, חיטא את תנוך אוזני הימני ואחר כך... לא יודע מה קרה בדיוק קרה אחר כך כי עצמתי את עיני והתפללתי שלא אעשה בושות. זה כאב, אבל בגלל מנו יפה התואר התאמצתי להיות גיבור ושתקתי.
"הנה, תסתכל." אמר מנו בגאווה והושיט לי ראי. התנוך היה אדום ונפוח ודימם מעט. חשתי בחילה ועצמתי מהר עיניים. מנו נחפז להצמיד צמר גפן לח מאלכוהול לאוזני, רוכן מעלי בדאגה, "אתה לא הולך להקיא, מה?" שאל.
"לא חושב. האמת שדווקא בא לי לשתות משהו."
"רוצה שאני אכין לך קפה או תה? יש לנו גם קולה?"
"לא, מה שאני רוצה זה להזמין אותך לבית קפה. מתי יש לך הפסקה?"
"עכשיו." חייך מנו, צעק לשלומי שהוא יוצא להפסקה וכמה דקות אחר כך כבר ישבנו בבית הקפה ממול, אכלנו עוגת גבינה, שתינו קפוצ'ינו ודיברנו על בעיות הדיור של מנו שחי עם סבתו הרגזנית ועשרות חתוליה ומאס בזה לגמרי.
"למה אתה לא שוכר דירה?"
"יקר מידי בשבילי. אני רק מתלמד ושלומי לא משלם לי יותר מידי. לפעמים היא כל כך מעצבנת אותי עד שאני מעדיף לישון במכון בשק שינה ולא לחזור הביתה." הוסיף בעצב.
העיניים שלו היו כחולות כאגמים ופיו נוצר לנשיקות. הרגשתי שאני מרחף, נוכחותו לצידי סחררה אותי, בקושי ידעתי איפה אני והמילים זרמו מפי בלי שום שיקול דעת.
"יש לי ספה פנויה בדירה, בעצם חדר שינה פנוי, חוץ מאשר בזמן שהבנות שלי באות לבקר."
"אתה נשוי?" הרים אלי עמנואל מבט מאוכזב.
"לא, לא." נחפזתי להבטיח לו, "גרוש לגמרי. הבנות ישנות אצלי כל סוף שבוע שני ושאר הזמן החדר פנוי."
"כמה אתה רוצה עליו?" הביט מנו בעיני וקצות אצבעותיו לטפו, כאילו מבלי משים, את כף ידי.
"לא יודע. כלום."
"לא יכול להיות. אתה בטח רוצה משהו?"
"אה... אה... בסדר, שתדאג לניקיון ותבשל ארוחת ערב."
"מה עם צהרים ובוקר? אתה אוכל רק בערב?"
"אני נראה כמו בן אדם שאוכל רק פעם ביום?" הצטחקתי.
"לא." חייך מנו וברכו הברישה את ירכי, מעבירה בי צמרמורות נעימות.
"בוקר וצהרים אני אוכל בעבודה, ובערב אני אוכל רק סלט."
"להכין סלט זה קל." שמח מנו "אז מתי אני יכול לבוא?"
"עכשיו." הנחתי את כפי על ידו הדקה והעדינה. מבטינו נפגשו ואני טבעתי באגמי הכחול שבעיניו.
"ומה אם לא נסתדר?" הרצינו פתאום פניו וגבותיו העדינות והבהירות קדרו.
"אז ניפרד כידידים, זה הכול. בא לך לראות את הדירה?"
"כן, בטח, אבל עכשיו אני צריך לחזור לעבודה. אני יכול להגיע אחרי שבע בערב?"
"אני אשמח מאוד." רשמתי לו את הכתובת וליתר ביטחון ציירתי מפה.
המתנתי לו עד שמונה, קצר רוח ועצבני, כבר חששתי שהוא התחרט ושלא אראה אותו יותר ולפתע הוא הגיע, מתנשם, תרמיל כבד תלוי על כתפו ושריטה מכוערת על לחיו.
"מה קרה?" נבהלתי, "אתה בסדר? תן לי לראות, חכה, יש לי פה ערכת עזרה ראשונה." ניקיתי את השריטה שדיממה מעט ומרחתי קצת פולידין מתפעל מהחיטוב היפה של לחיו.
"חשבתי שאתה מתעלף מדם." קינטר אותי בעליזות, לא מראה שום סימן של מצוקה למרות שהפולידין בטח שרף קצת.
"רק אם הוא שלי, וחוץ מזה, אם אני אתעלף מי יטפל בך? איך נשרטת?"
הוא נאנח. "סבתא זרקה עלי מאפרה."
"מאפרה?"
"כן, היא מעשנת כל הזמן. תמיד יש לידה מאפרה, המאפרה היא בעצם קערת זכוכית לסוכריות, משהו כבד ומכוער כזה עם שפיצים."
"אבל למה?"
"כי היא שונאת שאני יוצא מהבית אחרי העבודה. במקום לבוא אליך ישר מהעבודה עברתי דרך הדירה שלה כדי להביא לה את הקניות וכשאמרתי שאני שוב יוצא היא נורא כעסה. רבנו והיא זרקה עלי את המאפרה ועוד רצתה שאני אנקה את כל האפר המגעיל הזה. אתה לא מעשן, מה?"
"לא, שום דבר, אפילו לא חשיש."
"אני מקווה שלא אכפת לך שהבאתי איתי את הדברים שלי, כל כך כעסתי עליה... הייתי חייב לברוח."
"טוב עשית. הנה, זה החדר של הבנות, המיטות קצת קטנות," התחלתי להתנצל, "אבל אתה בחור רזה אז ..."
"החדר ממש בסדר חזי, אל תדאג, ואיפה אתה ישן?"
"הנה, כאן." הובלתי אותו לחדר השינה שלי.
"איזה יופי, מדליק מה שעשית עם הצבעים האלו." התלהב מנו.
"רעיון של אורי השכן, הוא מעצב פנים. תגיד, אתה רעב? רוצה שנכין משהו לאכול, או אולי לשתות?"
עמנואל חייך והושיט לי את ידו. "קודם אני רוצה להכיר אותך יותר טוב."
התיישבתי לצידו על המיטה וכרכתי יד על כתפו. "גם אני רוצה להכיר אותך יותר טוב." נישקתי בזהירות את לחיו הפצועה. הוא היה יפה כל כך, זורח כל כך, היה משהו מלאכי ביופיו הרענן הקורן. כמעט שלא העזתי לגעת בו.
"אני לא מוצא חן בעיניך?" שאל, מאוכזב כנראה מהאיפוק שלי.
"להיפך, אתה מוצא חן בעיני יותר מידי. אני לא רוצה לעשות משהו לא מתאים.
הנער הניח יד על לחיי, "אפשר נשיקה?" קירב את שפתיו לשפתי.
התחלנו להתנשק נשיקות עדינות ואיטיות, ולאט לאט גלשנו לשכיבה על המיטה. הוא שכב בשקט, מניח לי להפשיט אותו, להעריץ את יופיו, לנשק את חלקת עורו המשיי, להתפעל מגופו הדק, הזהוב והמחוטב שסנוור אותי.
בפעם הראשונה ההיא הייתי אילם מפליאה, מוכה תדהמה מהאושר שנפל בחלקי. הרגשתי כאילו אני חולם, כל הדברים המעשיים שצריך לברר ולדאוג להם לפני זיון פשוט התעופפו להם מראשי. לא שאלתי בן כמה הוא, ולא חשבתי על קונדום. כבשתי את אפי בערוותו הבלונדינית, לקחתי את הזין הוורוד והמתוק שלו בפי, מלטף את ירכיו, את ישבנו, רועד מעונג, וכשהוא גמר בפי, בלעתי הכול בלי היסוס.
עמד לי כמובן, אבל לא טרחתי אפילו לגעת בעצמי. הייתי מרוכז אך ורק בו, בתענוג שלו, בהבעות פניו, ביופיו, בנס של הימצאו במיטה שלי.
"אבל אתה לא גמרת." הוא נזכר פתאום אחרי שגמר, מהדק לרגע את כפותיו על ראשי המגולח, נרעד וגונח רכות ואחר כך מתרחק ממני קצת ומשלב אותן מתחת לעורפו.
"זה לא חשוב, יש עוד זמן."
"מתי?" הרים את ראשו והביט בי.
"מתי שתרצה. אל תילחץ. מה אתה רוצה לעשות עכשיו?"
"האמת שלישון." הודה ופיהק, "אני קצת עייף, לא ישנתי טוב בזמן האחרון. איך האוזן שלך, כואב?"
"אה, העגיל. שכחתי ממנו לגמרי."
"אתה צריך לחטא שוב ולמרוח משחה."
"טוב, אני כבר מטפל בזה. תישן קצת חמוד."
"מה, פה? במיטה שלך?"
"בטח, למה לא?" כיסיתי אותו, נישקתי על מצחו והלכתי לטפל בתנוך האוזן שלי. הוא נרדם בינתיים, שפתיו פשוקות כמו אצל ילד, זרועותיו מושלכות מעל לראשו. מוקסם מיופיו הבטתי בו מבעד לדלת המקלחת הפתוחה, נהנה ממראהו בעודי מתקלח, מסבן את חזי ובטני השעירים, ואחר כך את ערוותי ואת הזין שלי, וכל אותו זמן המשכתי להביט בו, ופתאום, כמעט מבלי משים, גמרתי.
רק הרבה אחר כך הבנתי עד כמה נבואית הייתה הפעם הראשונה שלנו יחד כשהוא גומר בחדר אחד ואני בשני, ובעצם אנחנו יותר לבד מאשר יחד.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
