משחרר לחצים
"אז מה? הוא גר אתך מעכשיו? כמה הוא משלם לך שכר דירה אם מותר לי לשאול?"
"אסור."
"למה לא?"
"עזוב אותי שוקי, כל זמן שאני לא מפריע למנוחת השכנים מותר לי לעשות בדירה שלי מה שמתחשק לי."
"לפחות ביררת בן כמה הוא? הוא כבר קיבל צו ראשון? ומה זאת השריטה הזו על הפרצוף שלו?"
"מה זה עסקך שוקי?"
"זה עסקי כי אתה חבר שלי ואני דואג לך."
"מה יש לך לדאוג לי? אני חי עם בחור צעיר ויפה שאני אוהב מאוד ואני מאושר. למה להציק לי? למה אתה לא יכול להגיד לי מזל טוב, שיחקת אותה, כל הכבוד! למה להתעלק ולבלבל את המוח?" התנפלתי עליו בזעם, מוציא עליו את כל התסכול שלי, ואחרי חודש של מגורים עם עמנואל יפה התואר הייתי מתוסכל כהוגן. מאושר מאוד כמובן, ומאוהב עד למעלה מראשי, אבל גם חרמן, עצבני ואומלל.
שוקי לא התרגש כלל מההתנפלות שלי, ובמקום לענות שתק, בוחן אותי במבט מהורהר ונבון.
"נו, מה?" איבדתי את סבלנותי, "אם יש לך משהו להגיד תגיד."
"אני אגיד רק בתנאי שתבטיח לדבר איתי כמו בן אדם מבוגר, בלי להתפרץ."
"אני לא מתפרץ, אני קצת ... אני קצת עצבני היום. אתה לא חושב שהוא מדהים?"
"הוא בחור יפה מאוד, אין מה להגיד, אבל .... לא חשוב."
"כן חשוב. נו, תגיד."
"הוא נראה ממש צעיר. בן כמה הוא?"
"בן שמונה עשרה וחצי. הוא קיבל פטור מהשירות הצבאי, לא יודע למה, הוא לא רצה להגיד ולא נעים לי לחקור אותו. כשהוא ירצה הוא יספר לי."
"והשריטה? זה אתה עשית לו?"
"חס וחלילה, ככה אתה מכיר אותי שוקי?"
"האמת שאני לא מכיר אותך ממש טוב חזי. חשבתי שכן, אבל אנשים תמיד מצליחים להפתיע אותי."
"טוב, זה לא הייתי אני."
"בסדר, אני מאמין לך, אבל מצד שני כשפגשנו אותו בפעם הראשונה לא הייתה לו שריטה על הפנים ועכשיו יש, אז מה אני אמור לחשוב?"
"תחשוב מה שאתה רוצה." הסתמרתי.
"יחזקאל." הניח שוקי את ידיו על כתפי והביט בעיני, "מה קורה אתך? אתה בסדר? אני יכול לעזור במשהו?"
פתאום קלטתי שהוא באמת מודאג בגללי, ובאמת ובכנות רוצה לעזור לי.
"אני אוהב אותו. אני יודע שהוא צעיר ממני בעשרים שנה ושאולי הוא קצת מנצל אותי כי אין לו איפה לגור וכל זה, אבל אני באמת אוהב אותו ואני לא יודע איך לעשות את זה. אף פעם לא גרתי עם ... עם מישהו שהוא לא אישה. אני לא יודע איך ... זה נורא מסובך."
שוקי הביט ישר בעיני. היו לו עיניים חומות, צרות ופקחיות שלא החמיצו כלום. "מה שאתה מנסה להגיד זה שהסקס איתו חרא." קבע.
"זה קצת פשטני ולא ממש רגיש מצידך, אבל בקיצור כן, זאת אומרת לא, אבל כן."
"עכשיו אני מבין הכול." צחק שוקי.
"אל תצחק בבקשה, גם ככה נורא קשה לי. הוא כל כך מדהים, רק לקום בבוקר ולראות את הפנים שלו על הכרית לידי, לחבק אותו ולהריח אותו, אבל ... זאת אומרת... "
"איך הוא מוצץ?"
"הוא לא."
"וואלה? חדירות?"
"לא אוהב את זה."
"הוא מוכן לפחות להביא לך ביד?"
"רק אם אני מתחנן."
"אז מה אתם כן עושים?"
"מתחבקים המון, מתנשקים קצת. הוא מרשה לי ללטף אותו ולמצוץ לו, ואם אני מבקש מאוד וקניתי לו מתנה יפה קודם אז הוא מסכים שאני אגמור לו על התחת, אבל נלחץ אם אני מתקרב יותר מידי עם הזין לחור שלו. עם הלשון לא אכפת לו, אבל עם הזין לא."
"בקיצור, בחור יפה, אבל חרא של סקס. שילוב קלאסי. תזרוק אותו."
"אל תדבר שטויות, אין לו לאן ללכת, וחוץ מזה אני אוהב אותו."
"למה? רק כי הוא יפה? לא יכול להיות, אני יודע, אתה אוהב אותו כי הוא נורא חכם ומשכיל והשיחות איתו מרחיבות את דעתך." לגלוג שוקי בארסיות, "ואם מדברים על הרחבות, אתה חייב לי." נזכר פתאום.
"מה אני חייב לך?"
"הרחבה עם הזין המדהים שלך. נדב החליט פתאום שהוא צריך פסק זמן. פתאום הוא כבר לא בטוח שהוא באמת כזה והוא רוצה לנסות גם את הצד השני."
"איזה צד שני?"
"נו, באמת. כמה צדדים יש?"
"שוקי, על מה אתה מדבר?"
"על סקס כמובן."
"אני לא מבין כלום."
"בוא, אני אסביר לך." הוא תפס חופן מחולצתי, גרר אותי לחדר השינה שלו ולפני שהבנתי מה ואיך כבר היו מכנסי מופשלים עד ברכי, והזין שלי עמד, זקוף ונלהב, בתוך הפה של שוקי.
ניסיתי להדוף אותו מעלי ולהסביר שיש לי חבר, שאני לא רוצה, שזה לא מתאים, אבל המחאות שלי נאמרו רק כדי לצאת ידי חובה ושנינו ידענו את זה.
"אני רוצה את הזין שלך ואני רוצה אותו עכשיו וחזק." הודיע לי שוקי בדרכו הישירה וחסרת העידון, ושם לי במהירות קונדום, "חולה על הזין שלך חזי, תן לי לשבת עליו."
"אבל אף פעם לא עשיתי את זה ככה." מחיתי, קצת לחוץ, מפני ששוקי היה גבר מגודל ושרירי ומאוד נחוש בקשר לרצונות שלו. הלוואי ועמנואל היה כזה, חלף הרהור של צער במוחי, חלף ופרח לו. שוקי לא היה טיפוס שאפשר היה לעצום עיניים ולשקוע בנוכחותו בהרהורים על גברים אחרים. כשהוא היה חרמן הוא עשה סביבו רעש ומהומה, דורש מבן זוגו למיטה תשומת לב מלאה. בלי שום בושה הוא הנחית עלי הוראות בסמכותיות שהייתה אמורה לעצבן אותי, אבל הדליקה אותי מאוד. עייפתי קצת משתיקות רבות משמעות שלא ידעתי איך לפענח, אנחות חנוקות ומבטים מפצירים, גם אם באו מעיניים כחולות מדהימות. שוקי היה ישיר, קולני, בוטה וברור מאוד, וזה היה ניגוד מרענן למה שהתרחש עד כה בחיי המין שלי.
אחרי שתרגלנו חדירה בתנוחה שמרנית - הוא כורע על ברכיו בקצה המיטה ואני עומד מאחוריו, ידי על מותניו - הוא עצר אותי רגע לפני שגמרתי, לוחץ ביד מנוסה על אשכי, הושיב אותי על המיטה והתיישב על ברכי. זה היה מטריף. גמרתי אחרי דקה, גורם לו להיאנח באכזבה.
"אני מצטער שוקי, אני... סליחה, באמת. אני... לא הצלחתי להתאפק. זה ממש לא בסדר."
"לא נורא. עוד כמה דקות אני מעמיד לך שוב את הזין, יהיה בסדר."
"לא לזה התכוונתי, מה שרציתי להגיד זה שזה לא בסדר שאני אוהב אותו, אבל נמצא אתך."
"אתה לא נמצא איתי, אתה רק משחרר לחצים איתי."
"זה לא אותו דבר?"
"לא, בטח שלא." גלגל שוקי מעל אברי את הקונדום המלא והשליך אותו לאסלה, "הבעיה שלך חזי היא שאתה עדיין חושב כמו סטרייט. תגיד, היפיוף הזה שלך, הוא בכלל הומו?"
"בטח שכן. אחרת, למה הוא גר אצלי וישן איתי?"
"כי אין לו מקום אחר לגור בו."
"יש לו, אבל הוא לא סובל את החתולים ובגללם הוא רב כל הזמן עם סבתא שלו ולכן היא זרקה עליו מאפרה ו... נו, די שוקי, תפסיק לצחוק ממני."
"עדיף שאני אצחק ממך ולא אבכה בגללך."
"אין לך מה לבכות. הוא מדהים. אני אוהב אותו ומאושר איתו."
"אתה בכלל לא יודע מי הוא, איך אתה יכול לאהוב אותו?"
"גם אתה לא יודע מי הוא."
"יודע מספיק, דיברתי קצת עם הבוס שלו והוא לא תמים כמו שהוא נראה, בטח פחות תמים ממך."
"אני לא תמים." התרגזתי.
"אתה תמים כמו כפית." המשיך שוקי לצחוק, "נו, אתה לא רוצה לדעת מה שלומי סיפר לי על היפיוף שלך?"
רציתי אבל התקשיתי להודות בכך. רציתי שעמנואל יספר לי בעצמו והתביישתי להקשיב לרכילויות עליו. קיוויתי שאם אהיה עדין וסבלני ולא אלחץ הוא יתחיל לרכוש לי אמון ויפתח אלי, גם נפשית וגם פיזית. על נשים היחס הזה עבד יפה, אבל נכון לעכשיו עמנואל נשאר מסוגר וחשדן וכל מה שידעתי עליו זה שהוא מבין קצת ספרדית, שנולד בארגנטינה, ושהוריו כנראה חיים שם, אבל בנפרד, והוא משום מה נשאר בארץ עם סבתו והחתולים שלה.
"הרכילות המגעילה של שלומי לא מעניינת אותי." אמרתי בהתנשאות לשוקי שצחק צחוק גדול וקרא לי שקרן.
התנפלתי עליו, כאילו בצחוק, אבל רק כאילו, די כעסתי והוא חש בכך והניח לי לנצח אותו למרות שהיה צעיר וחזק ממני. אחרי שהתגוששנו קצת על המיטה שוב עמד לי והפעם החזקתי מעמד עד שגם שוקי בא על סיפוקו המלא.
"אתה משתפר מזיון לזיון." החמיא לי כשהתקלחנו יחד, "ממש כיף לי אתך. נו, מה אתה עושה פרצוף כזה? אז אני לא ילד בלונדיני חלק, אבל אני גם לא כזה מכוער."
"בטח שלא, אתה בחור יפה שוקי, תודה שאתה ... יפה מצידך... לא חשוב. פשוט תודה."
"מה תודה? אל תדבר שטויות." התנער שוקי במבוכה והסמיק עד שרשי שערותיו. "נהניתי בדיוק כמוך, כל פעם שתהיה לחוץ קצת תבוא אלי."
"כל פעם? ומה עם נדב?"
"אין לי מושג מה עם נדב, אבל כנראה שהסיפור איתו יסתיים בקרוב. הוא רוצה לצאת לטיול הגדול שלו במזרח, לראות עולם. הוא רק ילד שעוד לא החליט מה הוא יהיה כשיגדל." משך שוקי בכתפיו בהשלמה בעודו מתנגב, "זה היה נחמד כל זמן שזה היה, אבל ידעתי שחתונה לא תהיה פה."
"אתה בכלל רוצה להתחתן? זאת אומרת להתחייב ולהיות עם מישהו להרבה שנים, אולי לתמיד?"
"תלוי."
"תלוי במה?"
"תלוי עד כמה אני מסטול כששואלים אותי." צחק שוקי.
"נו, די, ברצינות שוקי."
"אני פשוט לא יודע חזי. לפעמים כן ולפעמים לא. מצד אחד זה נעים להיות עם בן זוג קבוע, בלי לחץ ובלי מתח, מצד שני, לראות כל יום את אותו הפרצוף ולזיין כל הזמן את אותו אחד בלי גיוון? אני לא בטוח שאני אצליח להחזיק מעמד."
"אז תמצא מישהו שיסכים ליחסים פתוחים."
"אני צריך למצוא מישהו שיהיה קודם כל חבר טוב ושיבין שאני לא בנוי למונוגאמיה. זה בטח לא יקרה בעשור הקרוב, אולי בעוד עשר, עשרים שנה, כשאני אהיה עייף וארצה לנוח קצת."
"אתה כל כך רומנטי שוקי, זה פשוט מחמם את הלב." עקצתי אותו, צבטתי את ישבנו, נישקתי על לחיו וחזרתי לדירה שלי.
עמנואל היה במטבח, עומד ערום מול המקרר הפתוח, מביט לתוכו כאילו ציפה למצוא בו איזה מציאה, מדבר תוך כדי כך בנייד שלו. "כן, כן, אני מבין. גם אני מרגיש ככה, אבל..." ואז הוא ראה אותי וניתק באמצע השיחה, סגר את דלת המקרר בטריקה (הוא ידע שמעצבן אותי המנהג הזה לעמוד זמן ממושך מול המקרר הפתוח ולבהות בתוכו בתקווה שאיזה מאכל טעים יקפוץ משם ישר אל הפה) וניגש אלי בחיוך.
"מה שלומך חמוד?" שאל בחביבות וחיבק אותי.
"אני בסדר, תודה." חיבקתי אותו חזרה, שואף מלא ראותי את ריחו התמים והתינוקי. אם הוא הבחין ששערי לח ושנודף ממני ריח של סבון זר הוא לא העיר כלום, כמו שאני לא ניסיתי לברר עם מי הוא דיבר ולמה ניתק את השיחה ברגע שנכנסתי.
יתום
חוץ מהקטע המעיק של הסקס אהבתי לגור עם עמנואל. הוא היה בחור נקי, מסודר, מתחשב מאוד ושותף נעים לדירה. הרגשתי שהוא מחבב אותי ומכבד אותי באמת, לא רק בתוקף היותי בעל הדירה שלו.
אהבתי לא רק את יופיו אלא גם את גישתו הקלילה לחיים, את האופטימיות שלו ואת חוש ההומור שלו. הכול שימח אותו, הלהיב אותו, שעשע אותו. מעולם לא טרח לדאוג יותר מידי ואף פעם לא היה מצוברח או מדוכא. הוא היה כמו שמש קטנה וחמימה שזרחה תמיד וחשתי בר מזל שהוא מואיל לזרוח עלי, לחייך אלי ולהאיר את חיי בחיוכו המקסים.
להפתעתי הוא הסתדר ממש מצוין עם בנותיי - נעמה בת השתיים עשרה ויובל בת התשע - שתיהן נדלקו עליו והוא עליהן. הן ראו בו סוג של דוד, או מעין אח בוגר נחמד ומעריץ, והוא התייחס אליהן כאילו היו בנות משפחתו, אחייניות צעירות או משהו דומה.
מיוזמתו שלו הוא הלך איתן לקנות בגדים וייעץ להן עצות רבות תועלת, עזר להן לקלוע את שערותיהן הארוכות בתסרוקות מסובכות, צפה איתן בעניין רב בתוכניות הריאליטי שאני מתעב בכל ליבי, שקע איתן בויכוחים לוהטים על שירי האירוויזיון שנשמעים לי כולם כמו שיר אחד משעמם, ואפילו צבע את ציפורניה של נעמה בלק והדביק עליהן נצנצים בצורת כוכבים, וכשמחיתי שהיא רק ילדה עמד לצידה והודיע לי שכיום עלמה בת שתים עשרה היא כבר מתבגרת לכל דבר ושאני צריך לשמוח שיש לי ילדה כל כך יפה ומודעת לטיפוח נשיותה.
"הן ממש ממש מקסימות." אמר אחרי הפעם הראשונה שפגש בהן, "הבנות שלך הן פשוט שתי יפיפיות קטנות."
"אתה נשמע מופתע שמאחד כמוני יצאו שתי בנות נחמדות כל כך." צחקתי, גם אני הייתי מופתע לא פעם איך מאחד שנראה כמוני נולדו שתי ילדות כל כך עדינות וחינניות.
"האמת שכן." הודה עמנואל, "זאת אומרת, זה לא שאתה כזה מכוער רק ש..."
"עזוב, זה בסדר. למזלן הן דומות לאימא שלהן. תגיד, הן שאלו מה בדיוק היחסים ביני לבינך?"
"לא, אבל בבוקר, כשהיית בשירותים, נעמה אמרה לי בשקט, בסוד, שבפעם הבאה אני לא צריך לישון על הספה, זה בסדר, היא מבינה שאנחנו ישנים יחד. נו, מה אתה מסמיק? זה לא כזה סיפור גדול, יש לך מזל שיש לך בנות מדהימות כל כך."
כן, היה לי מזל עם הבנות, אבל עם אימא שלי היה לי פחות מזל. היא סירבה להשלים עם גירושי ועל הסיבה להן סירבה לדבר, מתעלמת ממה שנאווה סיפרה לה כאילו היה סתם השמצה שנזרקה מפי אישה כועסת.
לא הופתעתי, אימא שלי תמיד הצליחה לסנן את המציאות דרך הפילטרים הנוחים לה והנטייה הזו התגברה עם השנים. היא לא ידעה על החבר של נאווה וראתה בעובדה שלי אין אישה אחרת הוכחה ניצחת לכך שאני עדיין מאוהב באשתי ושאחרי שנתגבר על המריבה המטופשת הזו נחזור ונתחתן.
הייתי מבקר אצלה כל יום שישי אחרי הצהרים, מביא לה פרחים, מאחל לה שבת שלום, מספר לה על הבנות וקצת על עצמי, מזמין אותה כל פעם מחדש לבוא לבקר בדירה שלי ומקשיב בסבלנות כל פעם מחדש לתירוצים שלה למה היא לא יכולה הפעם לעשות את המסע הקצר מהדיור המוגן שלה למקום מגורי.
הרופא שטיפל בה סבר שהיא לוקה באגרופוביה קלה, ולא התפלא לשמוע שכבר שנים היא מתעקשת לא לצאת מהבית ומשתדלת לפגוש כמה שפחות אנשים זרים.
חוץ מהבעיות הקלות הללו היא הייתה, למרות גילה המתקדם - כמעט שמונים - צלולה לגמרי. דיברה תמיד לעניין, צפתה בטלוויזיה, קראה עיתונים, השתתפה בחוגים והייתה חביבה על שכניה.
דיברתי עם אימא בטלפון כמעט כל יום וכשהיא התחילה להתאונן על עייפות וצמרמורות התמלאתי דאגה. אימא שלי לא הייתה מהמתלוננות ואם היא כבר אומרת שלא טוב לה... נסעתי לבקר אותה באמצע השבוע וגיליתי אותה שוכבת במיטה, חיוורת ומתנשפת, ומיד קראתי לרופא.
הוא אבחן דלקת ריאות, נזף בה שלא התלוננה קודם והמליץ על אשפוז. אימא נחרדה וסירבה, התפתח ויכוח ובסוף הושגה פשרה - היא תתאשפז במרפאה הקטנה של הדיור המוגן להשגחה ואם מצבה לא ישתפר תועבר לבית חולים.
סיימתי את כל הסיפור הזה מאוחר מאוד ורק בדרך הביתה נזכרתי פתאום שתכננו ללכת לפתיחה של מסעדה חדשה. עמנואל גרר אותי כמעט כל יומיים לבילוי במועדון או מסעדה ולא הבין למה אני מתקשה להסתפק רק בשלוש ארבע שעות שינה ביממה.
כמובן שהיה עליו ללבוש לכל יציאה כזאת בגדים חדשים שאף אחד עוד לא ראה קודם, וכמובן שהבגדים נרכשו על חשבוני כי הוא הרוויח פרוטות במכון הקעקועים והפירסינג.
לזכותו עלי להגיד שהוא דווקא דיבר מידי פעם על עוד עבודה בערבים כמלצר, כמו שעבד פעם, לפני שהגיע לחד קרן הגאה, ומיד אחר כך היה מספר לי איך הלקוחות היו מציעים הצעות מגונות למלצרים הצעירים, צובטים את ישבנם ודוחפים לכיסיהם מספרי טלפון, ואיך אחראי המשמרת היה עוקב אחריו לשירותים ומציץ לו במלתחות ....
כמובן שמיד הייתי נתקף קנאה עזה, מודיע לו בתוקף שאני אוסר עליו לעבוד בעבודות מסוג זה ומזכיר לו שהעבודה הנוספת שלו היא לנקות את הדירה, לבשל ולטפל רק בי. הוא היה מחייך בשמחה, מבטיח שלא ילך לעבוד כמלצר, ומיד אחר כך היה לוקח ממני עוד כמה מאות שקלים ומבזבז אותם בקניית עוד בגדים חדשים, מיותרים לגמרי, ששמחו את ליבו והבליטו עוד יותר את יופיו.
נכנסתי למכונית ורק אז הבחנתי ששכחתי את הנייד שלי על הדיבורית. חיכו לי המון הודעות נרגזות מעמנואל ובאחרונה שבהן הוא הודיע לי שהוא הולך בלעדי, שאני מעצבן ושהוא שונא שמסננים אותו, ואחר כך הגיע ניתוק זועף.
ניסיתי להתקשר אליו, אבל הטלפון שלו - דור שלישי דקיק ויקר להחריד, מתנה ממני לכבוד חודשיים שלנו יחד - היה מנותק.
הגעתי הביתה עייף מאוד, התקלחתי וצנחתי על המיטה.
עוד רגע אני קם ומתקשר שוב לעמנואל חשבתי לעצמי, ונרדמתי. התעוררתי לפנות בוקר כשהוא נכנס למיטה, ערום, שערו לח אחרי חפיפה ועורו מדיף ריח של סבון וקרם לחות.
"רק עכשיו חזרת?" שאלתי, מנומנם. "מה השעה?"
"כמעט חמש, הלכתי אחר כך לאפטר פרטי אצל מישהו."
"אחלה, נהנית?" שלחתי יד לגעת בו.
"כן, מאוד ואתה?" שאל עמנואל בעוקצנות והשתמט ממגעי.
"אני הייתי בבית. ישנתי." הופתעתי משאלתו.
"ואיפה היית קודם? למה לא ענית?"
"אה, זה. הייתי אצל אימא שלי, יש לה דלקת ראות. היא לא רצתה להתאשפז בבית חולים. אני והרופא התווכחנו איתה שעות, היא כזאת עקשנית שחבל על הזמן."
"אבל למה לא ענית לטלפון?"
"שכחתי אותו באוטו. חשבתי רק לקפוץ אליה לביקור וכשראיתי את המצב שלה הזמנתי מיד רופא, עד שהוא בא ועד שהתווכחנו איתה ועד שהיא הסכימה לישון במרפאה... שכחתי לגמרי שקבענו, מצטער. דאגת לי?"
"כן, קצת. בעיקר כעסתי."
"מצטער מנו, אני שמח שבילית יפה. אפשר חיבוק?"
הוא הניח לי לכרוך את ידי סביבו, אבל כשניסיתי להצמיד את זקפת הבוקר שלי אל בטנו הפך אלי את גבו, פיהק, התלונן על עייפות נוראית ונרדם.
שכבתי לצידו עוד קצת, נהנה ממגע עורו החלק בעורי, ולבסוף הרצון להשתין ולשתות קפה התגברו עלי וקמתי.
בדרך לעבודה עצרתי אצל אימא שמצבה לא השתפר במשך הלילה, אבל גם לא הורע, ואחרי שהבטחתי לבקר שוב אחרי הצהרים נישקתי על מצחה והלכתי לעבוד.
בצהרים התקשרו מבית החולים לבשר לי שהיא מאושפזת עם חום גבוה, וכמובן שעזבתי הכול ונסעתי אליה, מתעלם מעקימת פניו של הבוס שלי שהתייחס אלי בקרירות רבה מהרגע שבו הופעתי בעבודה עם ג'ינס, קרחת ועגיל, וסיפרתי שאני מתגרש.
לא העזתי לגלות בעבודה שיצאתי מהארון ואני חי עם בחור שצעיר ממני בעשרים שנה, אבל אני מניח שהרכילות על השינוי שעשיתי בחיי הגיעה גם למשרד. החופשות הרבות מידי שלקחתי לאחרונה, האיחורים שלי בבקרים והיחס הלא ממש רציני שלי למלאכת התכנות שפעם התייחסתי אליה בחרדת קודש, וכיום שעממה אותי עד דמעות, מאוד לא מצאה חן בעיני הבוס.
הייתה לי הרגשה שימי במשרד ההייטק המאוד רציני ומלא מעצמו (שבזמנו חשבתי שיש לי מזל עצום לעבוד בו) ספורים. בעיקר הכעיסה אותי התרבות הניהולית היפנו/אמריקאית שמקום העבודה שלי אימץ ושכללה ימי כיף לעובדים, ארגון ערבי בילוי משותפים, וניסיון מרגיז לגרום לעובדים לחוש כמשפחה אחת גדולה.
לא אהבתי את זה כלל, גם שאר העובדים לא התלהבו כל כך, אבל שתקו בנימוס מחשש שיסומנו כחסרי רצון ויכולת להיות חלק מצוות. כשהייתי סטרייט נשוי וכנוע גם אני שתקתי, אבל הימים הללו חלפו. התקרבתי לארבעים, זמני בעולם הלך והתקצר, ולא התחשק לי לבלות אותו במשרד קטן ואנטיספטי מתחת לניאונים קרים, מוקף אנשי הייטק חיוורים וצייתנים ועציצי פילדנדרום מפלסטיק, וזה בדיוק מה שאמרתי לנאווה ביום שבו פוטרתי מעבודתי.
"תדבר בשקט, שאימא שלך לא תשמע." היא לחשה, מביטה בי בעיניים רחבות מפחד.
"היא חסרת הכרה כבר שלושה ימים. אני בטוח שהיא לא שומעת כלום."
"אי אפשר לדעת מה אנשים בקומה שומעים, הרופא בעצמו אמר את זה."
"אולי הפיטורים שלי ירגיזו אותה כל כך עד שהיא תתעורר?"
נאווה צחקקה וליטפה את ידי, "אי אפשר אתך." נזפה בי רכות.
"את מודאגת בגלל הכסף לבנות? אני מבטיח לך שיהיה בסדר, אחרי שאימא תבריא אני אמצא עבודה אחרת, יהיה בסדר."
"ומה אם היא לא תבריא?" שאלה נאווה ודמעות עלו בעיניה. היא באמת חיבבה את אימא שלי ועזרה לי לטפל בה כשהייתה מאושפזת כאילו היינו עדיין נשואים.
"הרי היא סבתא של הבנות שלנו. אני מכירה אותה מאז שהייתי ילדה. היא תמיד הייתה כמו אימא בשבילי." אמרה כשניסיתי להודות לה.
"אתה חושב שהיא עוד תבריא?" שאלה בלחש מודאג.
הבטנו זה בזה בעצב. "רק אלוהים יודע." עניתי, וכשהיא הניחה ראש על כתפי חיבקתי את כתפיה ושוב שאלתי את עצמי למה לכל הרוחות התגרשתי.
אימא נפטרה יומיים אחר כך בלי ששבה להכרתה. נאווה והבנות היו לצידי בזמן שקראתי עליה קדיש. הלוויה הייתה קטנה ועצובה. רוב המשתתפים היו בני משפחתה של נאווה וידידים של אימא מהדיור המוגן ומהשכונה הישנה שלנו.
עמנואל סירב לבוא ללוויה בטענה שבתי קברות עושים לו רע, גם את החבר של נאווה לא ראיתי יותר.
"מה, אתה לא יודע שהוא ואימא כבר לא? הוא הסתלק קצת אחרי שסבתא חלתה. לא מצא חן בעיניו שאימא הולכת כל הזמן לבית החולים לעזור לך." סיפרה לי נעמה.
"חבל." הוסיפה יובל, "הוא היה נחמד, אבל אימא אמרה שהוא היה צעיר מידי בשבילה. אתה בטוח שלא תוכל להישאר לגור איתנו גם אחרי השבעה אבא?"
"כן, די בטוח חמודה. אני אוהב לגור אתכן, אבל הרי יש לי עכשיו דירה משלי וגם עמנואל מתגעגע אלי."
"אז למה הוא לא בא לפה?"
"אני חושב שהוא קצת מתבייש מאימא." אמרתי, מקווה שזה נכון. עמנואל אמנם חיבק ונישק את לחיי כשבאתי לדירה אחרי הלוויה כדי לקחת קצת בגדים להחלפה בזמן שאשב שבעה בבית שהיה פעם שלי ושל נאווה, אבל הודיע לי שהוא לא חושב שזה רעיון טוב שהוא יבוא לניחום אבלים, ומאחר ולא הכיר את אימי ולא את אף אחד מקרובי, חוץ מהבנות, חשבתי שאולי הוא צודק.
דווקא שוקי ואורי כן באו וישבו איתי קצת, וביום האחרון של השבעה, כשכבר הייתי טרוד באריזת חפצי שהתפזרו בכל הבית, שוקי חזר שוב, רציני ומוטרד.
"יחזקאל." אמר חרש והביט סביבו כדי להיות בטוח שאף אחד לא שומע את דבריו, "יש לי משהו לא נעים לספר לך."
"מה? שיש לי שער שיבה בזקן?" התבדחתי למרות שליבי ניבא לי רעות, "שמתי לב לזה. דבר ראשון שאני עושה כשאני בא הביתה זה לגלח אותו."
"דווקא מתאים לך." חייך שוקי ונגע בלחיי השעירה, "אבל מה שרציתי להגיד לך זה ש..."
"אתה חושב שעמנואל ייבהל כשהוא יראה אותי ככה?" נכנסתי לדבריו.
"לא, הוא לא ייבהל כי הוא לא ייראה אותך. הוא הסתלק."
"הסתלק? איך אתה יודע?"
"הוא בא להגיד לי שהוא עוזב והשאיר לי מכתב בשבילך." נתן לי שוקי מעטפה לבנה.
"אתה מוכן לקרוא לי מה כתוב שם?" ביקשתי והתיישבתי, דוחף את כפות ידי מתחת לירכי כדי שהוא לא יבחין שהן רועדות.
המכתב היה נדוש וקצר - הוא מודה לי על מה שעשיתי בשבילו, מבקש שלא אכעס, זה לא אני זה הוא. הייתי מקסים ונדיב ומתוק, אבל לאחרונה כמעט שלא התייחסתי אליו והוא היה בודד מאוד. אולי זה רק לטובה, הוסיף בפסקה האחרונה, כי עכשיו, כשאני מובטל, אולי עדיף שיהיה עלי פחות נטל כלכלי.
הדמעות שלא בכיתי על מות אימי הגיעו עכשיו, מביכות אותי ואת שוקי שחיבק אותי קצרות וברח.
דחפתי את המכתב של מנו לכיסי ונשכבתי על הספה, מתייפח בשקט. נאווה ששמעה אותי התיישבה לצידי וליטפה את כתפי, מנסה לנחם אותי, אומרת לי שאימי נפטרה אחרי שנים ארוכות וטובות, שהיא מתה מיתת נשיקה בלי לסבול, ושעלי להיות חזק בשביל הילדות.
אחרי שיבבתי קצת על כתפה בלי לספר לה למה באמת אני בוכה הודיתי לה על הכול ונסעתי הביתה.
אחרי סיבוב קטן בבית גיליתי שהוא לקח את כל חפציו, את כל הדברים שקניתי לו ואת כל הכסף הקטן ששמרתי בקופסת הסוכר במטבח. לפחות הוא השאיר לי בית נקי ומסודר ומקרר מלא אוכל.
ניסיתי להתגלח, אבל ידי רעדו מידי, ולמראה השיש המיותם מכל הקרמים שלו, השמפו, הבשמים והמברשות שלו שוב עלו דמעות בעיני.
שוקי דפק בדלת ונכנס לפני שהספקתי לענות.
"אתה רוצה שאני אגלח אותך?" שאל.
"כן, בבקשה." הושטתי לו את סכין הגילוח והקצף. הוא הושיב אותי על האסלה הסגורה, אמר לי שרזיתי קצת ושאני נראה עייף, התיישב מולי על דופן האמבטיה, גילח בעדינות זהירה את הזקן שצמח על פני, ניגב במגבת את הדמעות שלא הפסיקו לגלוש על לחיי, לקח אותי למיטה, אהב אותי בעדינות וחיבק אותי עד שנרדמתי.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
