הכל סיפורים

המבוגר האחראי
כמובן שלא הכאבתי לו באמת, אין לי את היכולת הנפשית לזה. אני יודע שיש אנשים שזה עושה להם את זה, אבל בשבילי סקס זה עדינות וליטופים, חיוכים ונשיקות, לא מכות והשפלות.

יש אנשים שמצליחים לבטא כעסים דרך סקס, אבל אני לא יכול. בטח שלא עם בן אדם שאני מכיר. שוקי צחק מההצהרה התוקפנית שלי ולא היסס להפקיר את ישבנו לחסדי הזין שלי, יודע שאני אהיה עדין ואפסיק בשנייה שהוא יבקש ממני. הוא לא ביקש, לא היה צורך בכך, אני אולי נראה כמו דוב, אבל במיטה אני חתלתול. השילוב של סקס ואלימות דוחה אותי. לא מבין מה הקטע הזה בכלל ומה כל כך מחרמן בכאב.

אחרי שגמרנו נשכבנו זה לצד זה, מחזיקים ידיים - אני אוהב להחזיק את כף ידו בידי, זה נותן לי הרגשה טובה משום מה - והתחלנו לדבר.

הוא סיפר לי על שגיא שהוא הכיר - הצעיר היפה, הנלהב, עם התיאבון הבלתי נלאה לחיים, לאהבה, להרפתקאות, שרצה לבלוע את כל העולם.

"אהבתי אותו בטירוף, רציתי שהוא יהיה רק שלי, לא הבנתי שאני צריך לתת לו זמן להתרגל, לשבוע מכל השפע, להירגע. גם הוא אהב אותי, אבל הוא היה כל כך צעיר ויפה והיו כל כך הרבה פיתויים. אם הייתי מעלים עין, מחכה לו בסבלנות, משחרר לו חבל, אולי עוד היינו עכשיו יחד. חבל שלא היה לי די שכל לעשות את זה, התפרצתי והכל נגמר בפיצוץ. הוא נשאר לבד, המשיך להשתולל, הגזים עם שתייה וסמים, עשה שטויות. עברו כבר חמש שנים מאז וזה עדיין כואב לי." סיפר שוקי בגילוי לב שנגע לליבי.

"שניכם הייתם צעירים יותר אז ובגיל הזה עושים טעויות ובאמת קל מאוד להתבלבל כשרצים ממסיבה למסיבה, מי כמוני יודע."

שוקי נוכח לדעת שאני מקשיב באהדה והמשיך לספר, "לאחרונה הוא נרגע, סגר את הכרטיס באטרף, הפסיק לחגוג כל סוף שבוע, אפילו שלח לי מסרים דרך מכרים משותפים שהוא רוצה לחדש איתי את הקשר. אני חושב שבגלל זה הוא קפץ על ההזדמנות ובא לגור פה."

"ואתה רוצה לחדש איתו את הקשר שוקי?"

שוקי נאנח, "זה מסובך, ועכשיו, כשאני יודע שהוא נשא, זה מסובך עוד יותר. מה שהייתי רוצה זה שנהיה חברים, הייתי רוצה לעזור לו, להיות איתו בקשר, אבל בלי סקס."

"בגללי או בגלל שהוא נשא?"

"לא יודע, אני... אני חושב שמבחינה רומנטית הסיפור שלי ושלו נגמר. היו יותר מידי זיונים עם אחרים, יותר מידי בגידות וכאב לב ואכזבה, אבל בכל זאת, פעם אהבתי אותו מאוד, אני לא מסוגל להיות אדיש כלפיו."

"אז מה? אתה מבקש ממני רשות להיות ידיד שלו, או מה?"

שוקי הסתובב אלי, הניח את סנטרו על כתפי והצמיד את כפות רגליו לשלי. "כשפגשתי אותך חשבתי שהולך להיות אתך שידור חוזר של הסיפור של שגיא. ככה זה תמיד בהתחלה, ברגע שמישהו מחליט לצאת מהארון ולהיות הומו בגלוי הוא משתולל כמו מניאק, מנסה לתפוס בבת אחת את כל העולם, ואתה עוד הגעת בגיל כל כך מבוגר, אחרי כל כך הרבה שנים של נישואים... חשבתי שתרד לגמרי מהפסים, אבל אני חייב להגיד שהפתעת אותי לטובה, התאפסת מהר מאוד על עצמך."

"כשיש לך ילדים אתה לא יכול להרשות לעצמך להשתולל יותר מידי, והיה המוות של אימא שניער אותי ... ועמנואל שעשה לי בית ספר... כנראה שאין ברירה, גם אם אתה מאוד רוצה אתה לא יכול לחיות מחדש את הנעורים, אני בן אדם מבוגר ואני אשאר כזה גם כהומו."

"אל תגיד את זה ככה, כאילו שזה דבר רע. אתה בוגר ונבון וזה דבר טוב. אתה בן אדם אחראי ושקול, אני מאוד מעריך את זה אצלך."

"יופי לי, גם את הקרחת והכרס והקמטים שלי אתה מעריך?"

"נו, די, תפסיק לדבר כאילו שאתה עם רגל אחת בקבר. אתה ממש בסדר חזי, תביא חיבוק."

חיבקתי אותו והייתי מוכן כבר לשקוע בשינה כשהוא אמר פתאום, "מה שהכי מדאיג אותי אצל שגיא זה שהוא לא מוכן לעשות בדיקות."

"איזה בדיקות?"

"בדיקות דם. הוא אמור לעשות בדיקות דם כל שלושה חודשים כדי לדעת מה המצב ואם הוא צריך להתחיל עם תרופות, אבל הוא מסרב."

"מה זאת אומרת מסרב? למה הוא מסרב?"

"הוא אומר שזה לא משנה מה קורה איתו, שהוא לא רוצה להיות מספר בטבלה של הרופא, כל מיני קשקושים כאלו."

"אבל ..." כל מיני עובדות שקראתי על איידס בתקופת הציפייה לגזר הדין צפו בזיכרוני, ופתאום נעשיתי נורא מודאג. "הוא גמר לך בפה שוקי?"

"לא. ברגע האחרון הוא הוציא את הזין ושם קונדום."

"אם יש לו ספירה גבוהה של הנגיף בדם זה עדיין עלול להיות מסוכן."

"אני יודע."

"הוא היה צריך לספר לך קודם."

"זהו, שלא היה קודם, זה היה ... זה פשוט קרה בצורה פראית כזו, אני טיפש, אני יודע."

"טוב, רוב הסיכויים שהכול בסדר אתך, אבל שגיא חייב לעשות בדיקות ולקבל ייעוץ רפואי אחרת זו פשוט התאבדות."

"בדיוק, הוא אמר שאם הוא יתחיל להיות חולה הוא פשוט יתאבד ודי."

"איזה שטויות, הוא מדבר כמו ילד. בן כמה הוא בכלל?"

"בן עשרים ושמונה."

"הוא מבוגר מידי להתנהג ככה, בגילו כבר הייתי אבא. תגיד, אין לו הורים, משפחה, משהו?"

"כן, יש לו, אבל הוא לא מוכן לדבר עליהם. אפילו כשהיינו יחד, מאוהבים עד הגג, על המשפחה שלו הוא לא אמר כלום. רק שאימא שלו מתה מבחינתו, ואבא שלו בן זונה מסכן. זה הכול."

"לפעמים יש לי הרגשה שכל ההומואים שאני מכיר שרוטים. אין אחד שהוא סתם בן אדם נורמאלי, כל אחד סוחב איזה דפיקות. מה יש לכם?" התרגזתי, כאילו שלא הייתי גם אני אחד מהם.

אני לא יודע למה הסיפור של שגיא עצבן אותי כל כך, אבל עובדה למרות שהוא תמיד היה גועלי כלפי וניסה לסכסך ביני לשוקי הרגיז אותי איך הוא מזלזל בבריאות שלו וזורק ככה את המתנות שהוא קיבל – היופי, הגוף המדהים, הנעורים שלו, כל העתיד שעוד חיכה לו - וזה בדיוק מה שרציתי להגיד לו כשפגשתי אותו בבוקר למחרת כשירדתי עם הזבל.

הוא ישב על המעקה של מגרש החנייה של הבניין שלנו ועישן, בוהה באוויר, נראה מנותק ואדיש, ובודד מאוד.

השלכתי את שקית הזבל לפח וניגשתי אליו. "בוקר טוב שגיא."

"בוקר טוב? לא הייתי אומר."

"שגיא, אני יודע שהיית עם שוקי. הוא סיפר לי הכול."

"נו, אז? אתה רוצה להרביץ לי או משהו?"

"לא היה מזיק לך איזה פליק חינוכי קטן."

"לא הכרחתי אותו."

"אבל היית צריך להזהיר אותו שאתה נשא."

הוא משך בכתפיו, "הכול קרה מהר מידי, לא הספקתי, וחוץ מזה תרגיע, לא קרה כלום, שמתי קונדום בזמן."

"יפה מצידך, ולמה אתה לא הולך לבדיקות?"

"ככה. זה לא עסקך."

"אני יודע שלא, אבל ברור לך שאם לא תטפל בעצמך בסוף תחלה."

"כן אני יודע." מחץ שגיא את בדל הסיגריה על המעקה, "אז מה? אני אמות ותיפטר ממני."

"אתה מדבר כמו ילד קטן, תפסיק עם זה."

"תעזוב אותי." התרגז שגיא, קם והסתלק לדרכו.

במשך כחודש לא ראינו אותו כמעט. הוא הסתגר בדירה שלו, יצא רק בלילות וחזר מוקדם מאוד בבוקר. מעט החברים שבאו לבקר אותו הפסיקו להגיע, אפילו צלצולי טלפון מדירתו לא נשמעו יותר.

שוקי היה מודאג מאוד וניסה מספר פעמים לדפוק על דלתו, לשאול מה קורה. הוא אפילו ארב לו פעם, בשעת בוקר מוקדמת, וניסה לדבר איתו כשחזר הביתה. שום דבר, הבן אדם התנתק, נאלם דום, סירב ליצור שום סוג של קשר. גם אורי ושרון לא הצליחו לפרוץ את חומת ההסתגרות שהקים סביבו, ובבירור קצר שערכו בין מכרים משותפים התברר שהרוב חשבו שהוא בכלל נסע לטיול במזרח הרחוק.

"אולי אנחנו צריכים להודיע למישהו?" שאל שוקי כשישבנו ערב אחד אצל אורי ושרון על כוס קפה.

"להודיע מה? אין חוק נגד אנשים שלא רוצים לדבר עם השכנים." ענה אורי בקוצר רוח, "אם הוא רוצה לחיות כמו מתבודד זו זכותו."

"כן, אבל... אבל משהו אצלו ממש לא בסדר. ממתי שגיא נסגר ככה בבית? זה ממש לא הוא."

"נו, די כבר עם הנודניק הזה, אני בכלל לא מתגעגע אליו. במקום לדבר עליו אני מעדיף לדבר על הזוג החדש שבא לגור בשבוע שעבר. אתם יודעים שעוד מעט יהיה להם תינוק?"

"מאיפה יבוא לזוג הומואים תינוק?" התפלאתי.

"מאימא פונדקאית. הם מצאו אחת והיא בהריון ובעוד כמה חודשים יהיה להם ילד. זה לא מדהים?"

"אל תגיד שגם אתה רוצה תינוק." צחק שרון.

"למה לא? אני מת להיות אבא." התלהב אורי.

"תינוק זה לא כלב או חתול, זה הרבה יותר מסובך אורי, ברגע שיש לך תינוק אתה יכול לשכוח ממסיבות ושינה בבקרים, אם הוא לא בא עם מטפלת צמודה אתה יכול לשכוח מהחיים שלך לכמה שנים טובות." הרעפתי עליו מניסיוני. 

"זה אידיוטי, לגדל ילד בלי אימא." התיז שוקי בזעף, "גם אני חולם להיות אבא, אבל אני בחיים לא אעשה את זה לילד."

"אתה יכול לפנות לארגון של הורות אחרת ולהביא ילד עם מישהי שאין לה בעל ובכל זאת רוצה להיות אימא."

"בשביל מה היא צריכה אותי? שתלך לבנק הזרע."

"יש נשים שלא רוצות תורם אנונימי, רוצות שיהיה לילד דמות של אבא."

"עדיף מבחנה אלמונית ולא אחד כמוני בתור אבא." הזעיף לעברי שוקי את פניו.

"אני לא מסכים איתך. למה אתה מדבר ככה?" 

"כי אני הומו, ומי רוצה אבא הומו? אני בטח לא."

"הבנות שלי בכלל לא עשו עניין מזה שאני הומו. הן מקבלות אותי כמו שאני."

"כי הבנות שלך הן מלאכיות קטנות, וחוץ מזה אין להן ברירה, אתה האבא היחיד שהן מכירות, ולמזלן אתה אבא טוב, אבל אני אהיה חרא של אבא, ורוב הסיכויים שהילד שאני אביא יהיה זוועתי עוד יותר ממני כשהייתי ילד."

"אף ילד לא נולד זוועתי. אם אוהבים אותו ומטפלים בו יפה אין שום סיבה שתהיה איזה בעיה איתו. אני יודע שאומרים את זה בציניות, אבל ילדים זה באמת שמחה שוקי, ואם אתה באמת רוצה ..."

"נו, די, עזוב." התעצבן שוקי, "לא רוצה לדבר על זה יותר." הוא ניתר ממקומו והסתלק, ואחרי דקה שמענו אותו דופק שוב על דלת דלתו של שגיא וקורא לו.

אחר כך הוא חזר וסיפר ששמע את שגיא משתעל נורא ושזה לא מוצא חן בעיניו.

גם בעיני זה לא מצא חן, אבל מה יכולתי לעשות? זכותו של בן אדם להשתעל ולא לפתוח את הדלת כשדופקים אצלו.

באותו לילה, בשתים לפנות בוקר, צלצל פתאום הטלפון והעיר אותנו.

הרמתי מנומנם את השפופרת ושמעתי מישהו צרוד מאוד לוחש מילים לא ברורות. בהתחלה חשבתי שזה איזה סוטה שהחליט להטריד דווקא אותנו, אבל ממתי סוטים מבקשים שיביאו להם אקמול?

סוף סוף התעוררתי מספיק והבנתי שזה שגיא שמבקש סליחה שהעיר אותנו, ושואל אם יש לנו אקמול כי הוא מרגיש לא טוב.

טלטלתי את שוקי משנתו ורצנו מהר לדירה שלו. שגיא עמד בפתח, נשען על המשקוף, נראה זוועה. מזיע, רועד, משתעל, עיניו דומעות, (אחרי שהוא סילק את עדשות המגע הן התגלו כעיניים חומות רגילות) ואפו דולף.

אחד הדברים שאתה לומד כשאתה מגדל ילדים זה לשמור על שלוות נפש בזמן משבר רפואי. גם כשאתה נבהל ונחרד אתה חייב להישאר רגוע, לשדר שהכול תחת שליטה ואתה יודע בדיוק מה אתה עושה, זה חיוני כי אם גם אתה, המבוגר, תיכנס ללחץ, הילדים ייבהלו עוד יותר והבעיה הכי קטנה תסתבך לטראומה נוראית. כשהבנות היו קטנות נאווה תפקדה נפלא כל זמן שהכול היה שיגרתי, אבל כל שפעת, או דלקת אוזניים, הכניסה אותה להיסטריה.

ברגעי משבר כאלו אני הייתי זה שהיה מרגיע, נותן אקמול, רוחץ באמבטיה פושרת ומשכנע אותה שלא צריך לרוץ למיון גם אם החום של הקטנה מגיע לארבעים כי ככה זה אצל ילדים. כדי לא להפחיד את נאווה הפסקתי למדוד להן חום כשהן היו חולות, הסתפקתי במגע יד במצחן הקטן והלוהט וזה בדיוק מה שעשיתי עכשיו - דבר ראשון בדקתי את מצחו הקודח של שגיא ואחר כך את הדופק המהיר מידי שלו. האופטלגין שניסיתי לתת לו לא נשאר בקיבתו, הוא ניסה לבלוע, אבל הקיא הכול על הרצפה, ניסה להתנצל והתמוטט, בוכה, על הספה.

עכשיו כבר הייתי ממש ממש מודאג.

"אין ברירה, צריך ללכת למיון." הודעתי בקול הכי רגוע שלי לשוקי, "קדימה תעזור לי לנעול לו נעליים."

שגיא ניסה להתנגד בשארית כוחותיו וטען שהוא שונא בתי חולים, והוא לא רוצה ולא מסכים, אבל היה חלש מכדי לריב אתנו. ארזתי לו מהר תיק קטן עם קצת בגדים, מסמכים ומברשת שיניים, שוקי הלביש לו בינתיים מעיל - הוא רעד מקור למרות שהלילה היה חם למדי - והורדנו אותו למכונית, תומכים בו בזהירות כל הדרך למטה.

"הגעתם ממש בזמן." אמר לנו אחר כך הרופא, "הוא כבר היה ממש מיובש. איך הרשתם לו להגיע למצב כזה? הוא חייב להתחיל מיד לקחת תרופות, יש לך מושג לאיזה רמה גבוהה הגיע הווירוס בדם שלו?" פנה אלי בקול נוזף, "הוא בטח יהיה מאושפז פה כמה שבועות עד שנצליח לייצב אותו."

"אנחנו רק שכנים שלו." ניסיתי להתנצל, "בזמן האחרון בקושי ראינו אותו. דווקא כן ניסינו לברר מה קורה איתו, אבל הוא לא נתן לנו להיכנס. לדעתי הוא בדיכאון או משהו."

הרופא נאנח, הבטיח לשלוח עובדת סוציאלית שתשוחח עם שגיא ואמר לנו ללכת הביתה לנוח קצת כי אנחנו נראים הרוסים מעייפות.

בדרך הביתה שוקי נהג ואני נמנמתי לצידו. אחרי שהוא החנה את המכונית הוא העיר אותי בנשיקה, אמר לי שהייתי נהדר, ואז, בפעם הראשונה מאז שנפגשנו, הוא אמר לי בלחש שהוא אוהב אותי.

"גם אני אוהב אותך." עניתי בלי לחשוב על זה קודם, ולמרבה הפלא זה היה אפילו נכון.