הכל סיפורים

סוף טוב

"נו, עידו, מה קורה? אתה נמצא שם כבר המון זמן." דפקה עופר בקוצר רוח על דלת חדר קטן שעל דלתו היה כתוב פרטי.

עידו הסתגר שם במצוות הרופא עם קופסת פלסטיק קטנה ועיתון פורנוגראפי שהכיל בעיקר תמונות של נשים שופעות שרק הגבירו את מצוקתו.

חצי שעה אחר כך יצא מהחדרון הקטן, מזיע ונבוך, והקופסא, עדיין ריקה, בידו.

"אני מצטערת." אמרה האחות שנזעקה לשמע המהומה, "נתתי לך בטעות... רק רגע, איפה העיתון של ההומואים?" פשפשה במגרת שולחנה.

"זה לא יעזור." אמר עידו, סמוק כולו, "אני מצטער עופר, אני פשוט לא יכול... זה כל כך... לא, אני לא יכול ככה."

"אבל אני צריכה את הזרע שלך." מחתה עופר שגם היא הייתה מתוחה ועצבנית.

" זה פשוט לא הולך ככה. אני לא מכונה, למה את לא מבינה?" עידו היה קרוב לדמעות ומזל שרוני - בת זוגה של עופר - נחפזה לקרוא לרופא שמיהר להרגיע את הרוחות והבטיח לעופר המתוחה שלא יקרה כלום אם הם ימתינו עוד כמה שעות וביקש מבת זוגה לקחת אותה לשתות משהו בקפיטריה.

"אני לא מצליח לעשות את זה שם." לחש עידו ומסר את הקופסא לידיו של הרופא, "אני מאוד רוצה לעשות ילד עם עופר, אבל אני פשוט לא יכול להביא ביד בחדר המגעיל הזה ולא משנה איזה עיתון או סרט פורנו תביאו לי. אני פשוט לא יכול לתפקד ככה."

הרופא שפיקח על שטיפת הזרע וההפריה המלאכותית של עופר - איש לא צעיר, רך דיבור ונעים הליכות - הנהן בהבנה. "אז איפה אתה חושב שאתה כן יכול לתפקד עידו?" שאל בעדינות, מביט בעידו בעיניים טובות.

"בבית עם החבר שלי." לחש עידו, "במיטה שלנו אני ממש בסדר, אבל ככה, בחדר הזה שכל כך הרבה אחרים היו בו... אני מצטער, זה לא הולך."

"אין בעיות." חייך הרופא, "אני מבין ותדע לך שאתה לא היחיד שמרגיש ככה. תראה, אם תצליח להגיע בחזרה למרפאה עם הזרע תוך עשרים דקות מהרגע שהוא יפלט זה יהיה בסדר."

"עשרים דקות?" הרהר עידו, "אני לא גר רחוק... אולי, אם אני אטוס על אופנוע, אבל אין לי אופנוע וגם אם היה לי אין לי רישיון."

הוא שקע במחשבות ואז חייך, אמר לרופא שהכול יהיה בסדר ורץ לקפיטריה. עופר ורוני ישבו על כוס תה צמחים ושוחחו בשקט, אוחזות יד ביד מתחת לשולחן.

"רוני, אני צריך את עזרתך." התנשף עידו והסביר להן מהר את תוכניתו.

"אין בעיות." קפצה רוני מהכסא, "קדימה, בוא נלך, ואת," פנתה לעופר, "תגמרי לשתות את התה ותנסי להירגע. בסדר, חמודה?" נשקה לשפתיה של עופר, חבשה את הקסדה שלה על ראשה והגישה לעידו את הקסדה השנייה.

לפני שהם יצאו לדרך הם התבוננו בשעון והביטו בו שוב כשהגיעו, שמחים לגלות שעברו את המרחק בין המרפאה לדירתם של עידו ואיתי תוך רבע שעה.

"רוני, את חכי כאן, אצל קוקו וז'וז'ו, ואני... טוב, את יודעת..." אמר עידו לרוני, עזב אותה ורץ לדירתו.

הוא התפרץ לחדר השינה, מפתיע את איתי שנמנם במיטה אחרי משמרת מעייפת במיוחד.

"מה, כבר גמרת עם ההפריה?" התפלא איתי למראה עידו.

"למעשה עוד לא התחלתי, אבל בעזרתך אני מקווה שזה יהיה בסדר."

"מה יהיה בסדר? אני לא מבין, מה הקופסא הזו ולמה אתה מתפשט?"

"אני אסביר לך הכול אחר כך, אבל קודם תביא נשיקה." קפץ עידו ערום למיטה וחסם את פיו של איתי בנשיקה.

רבע שעה אחר כך הוא דהר החוצה עם הקופסא שנעטפה ברוב צניעות בנייר ומסר אותה לרוני שהכניסה את החבילה החשובה לכיס מעיל העור שלה ודהרה על האופנוע שלה למרפאת הפוריות.

עידו ואיתי המתינו עצורי נשימה בבית עד שהטלפון צלצל ורוני הודיעה להם בשמחה שהמשימה הושלמה - הזרע הגיע לייעודו והכול בסדר.

הם המתינו במשך שבועיים שנמשכו כמו נצח עד שהגיע הזמן לבדוק אם ההיריון נקלט. בבוקר אותו יום גורלי עופר עשתה בדיקות דם ואחר כך, מתוחה מכדי לעבוד, חזרה הביתה וניסתה להעסיק את עצמה בכל מיני עיסוקים עד שהטלפון יצלצל.

גם עידו ואיתי היו מתוחים מאוד, ולמרות שחזרו והזכירו לעצמם את דברי הרופא - צריך סבלנות, אי אפשר לצפות שזה יצליח בפעם הראשונה, לפעמים זה לוקח זמן ורק אחרי כמה ניסיונות יש הפריה מוצלחת - הם בכל זאת קיוו שאולי...

"נו, אתם באים?" התפרצה רוני לדירתם, "בואו לחכות איתנו, כולנו שותפים להריון הזה."

ארבעתם ישבו יחד בדירה של רוני ועופר והביטו בטלפון, מנסים לשוחח שיחה קלילה, מעמידים פנים אחד בפני השני (ולא מצליחים בכך) שהם לא במתח ואז, סוף סוף, נשמע הצלצול המיוחל!

רגע אחד הם הביטו זה בזה, תוהים מי אמור לענות, עד שרוני שמה קץ להיסוסים והרימה את השפופרת, אישרה שכן, זה המספר של עופר סלוורמן, ופתאום עלה חיוך ענק על פניה. "תודה, תודה רבה! מזל טוב גם לך!" צעקה בשמחה וחיבקה את עופר. 

"יש!" צעקו עידו ואיתי מאושרים והתחבקו גם כן.

עשינו זאת." חייכה עופר, "ההיריון הזה הצליח בגלל מאמץ משותף של כולנו." שמחים מאוד הם פתחו בקבוק יין - ברגע האחרון נזכרו שלעופר אסור לשתות ועליה להסתפק במיץ - הרימו כוסות לחיים והיו מאושרים מאוד ואז הטלפון צלצל שוב.

"אוי ואבוי, רק שלא יגידו שזו טעות." החווירה עופר ורוני החוותה לעבר הטלפון בבקשה אילמת שמישהו אחר יענה הפעם.

עידו בלע את רוקו והרים את השפופרת. "כן, זה אני. קפצנו לבקר אצל עופר ורוני כי... כן, אני מבין. כן טל, בסדר. אנחנו נהיה שם. כן, זה נורא עצוב למרות שידענו שזה הסוף."

הוא סגר והביט בהם בפנים עצובות. "בוזי נפטר לפני כמה דקות, הלוויה תתקיים הערב."

הלוויה הייתה קטנה ומאופקת מאוד. אביו של בוזי נפטר מזמן ואימו הייתה תשושה וחולה מכדי להגיע. הגיע רק אחיו שאמר את הקדיש באדישות זריזה כאילו לא היה מדובר בבשר מבשרו והיה הראשון לעזוב את הקבר הטרי.

שאר הנוכחים היו עצובים, אבל מותו של בוזי לא בא בהפתעה לאיש ואיש מלבד יעל שהתייפחה בלי מעצורים לא בכה. אפילו עיניו של קובי - בן זוגו שטיפל בו במסירות עד הרגע האחרון - נותרו יבשות. הוא שמר על ארשת פנים מרוחקת ושקטה ונראה כאילו הוא נוכח במקום בגופו בלבד ולא שם את ליבו אל אשתו הבוכייה שילדה זה עתה. מי שתמך ביעל בדאגה, חיבק אותה וניגב את דמעותיה, היה טל, לא בעלה.

"ראית איך טל ויעל היו מחובקים כל הזמן?" שאל עידו את איתי אחרי הלוויה, "אם לא הייתי יודע יותר טוב הייתי חושב שהם נשואים. טל נורא השתנה מאז שהוא התחיל לקחת הורמונים, נכון?"

"כן, הוא נראה הרבה פחות ילדותי." הסכים איתי, "ואני חושב שאתה צודק ושהוא ויעל... ראית איך הוא החזיק כל הזמן את התינוקת בידיים? טל התנהג כאילו היא הבת שלו וקובי בקושי הסתכל עליה."

"אולי זה נכון מה שמספרים, שהילדה בכלל לא של קובי אלא של מישהו שליעל היה סטוץ איתו?"

"זה בהחלט יכול להיות."

"אני לא חושב שקובי ימשיך לגור עוד הרבה זמן עם יעל." אמר עידו, "עוד קודם הייתה לי הרגשה שהם יחד רק בגלל שהיא הייתה בהיריון, אבל עכשיו כשהיא כבר ילדה ומצאה אבא לתינוקת שלה ובוזי מת... מסכן קובי, בלוויה הוא נראה לגמרי המום."

"בסוף גם הוא ימצא מישהו אחר. הנה, גם יניב מצא לו חבר חדש אחרי שזוהר התאבד."

"נכון שיניב נראה נהדר? כשהוא התאשפז נורא פחדתי שהוא לא יצא מזה, אסי טיפל בו כל כך יפה, אם אני אחלה אתה תטפל בי עידו?"

"כן, בטח ואני סומך עליך שאתה תטפל בי, רק שלא נהיה חולים יחד." הם הביטו זה בזה ואז השפילו עיניים.

בימים כתיקונם המחלה הייתה אחד הנושאים שהם העדיפו לא לשוחח עליו יותר מידי, וכשהנושא בכל זאת עלה הם העדיפו לספר בדיחות מקבריות ולא לדון בו ברצינות, זאת הייתה דרכם להתמודד עם הפחד, אבל קשה לספר בדיחות אחרי לוויה, ולכן הם חיבקו זה את זה בכוח ושתקו.

שנה אחר כך

שנה אחר כך החליטו טל ויעל לערוך את מסיבת יום ההולדת של סיוון הקטנה במסעדת אריה הזהב והזמינו את כל חבריהם, מכיריהם ובני משפחתם לחגוג איתם.

כולם כבר התרגלו לכך שטל ויעל הם זוג וגם המעטים שידעו שטל לא נולד כזכר הפסיקו להתפלא למה יעל בחרה דווקא בו. השניים היו בבירור מאושרים ומאוהבים מאוד וחבריהם שמחו בשמחתם והיו מרוצים שליעל יש בן זוג אוהב ולילדתה הקטנה יש אבא.

המסיבה הייתה מוצלחת מאוד. אוכל טוב, הרבה יין, מוזיקה נעימה ולא רועשת מידי, והרבה אנשים צעירים, יפים ומלאי חיים שרקדו התנשקו וצחקו.

אסי שנהנה להיות לשם שינוי אורח ולא מלצר אחראי ומודאג בילה נפלא, אבל אחרי שרקד כמעט שעה תמימה התעייף והלך לשבת בפינה ליד קובי שהביט ברוקדים ובחוגגים בסבר פנים רציני ולא רקד.

"למה אתה לא רוקד קובי?"

"אני קצת עייף, לא ישנתי כל כך טוב הלילה. אתה יודע שמחר יהיה יום השנה למותו של בוזי."

"כן, נכון, אתה צודק. הוא נפטר בדיוק כשעופר נכנסה להריון. ראית איזה תינוק חמוד יש לה?" נופף אסי לעבר עופר שהעבירה את התינוק שלה שזה עתה מלאו לו שלושה חודשים לאיתי שנישק אותו והגיש אותו לאביו.

עידו דגדג את התינוק כדי שיצחק ורוני שלא יכלה להתאפק חטפה אותו מידיו ונישקה אותו גם כן.

"התינוק מקסים, אבל כדאי שהם יביאו לו מהר אח או אחות, אחרת, עם שני זוגות הורים מעריצים, הוא יצא נורא מפונק." העיר קובי.

"לפחות אין להם אף פעם בעיה של שמרטף, ארבעתם משוגעים עליו." הסכים אסי.

"יש פה כל כך הרבה תינוקות וילדים חמודים, לא מתחשק גם לך אחד קובי."

"לא יודע, לדעתי צריך המון אופטימיות כדי להביא ילדים לעולם, בעיקר כשאתה חיובי. מאז שאיבדתי את בוזי איבדתי את כל האופטימיות שלי, אני חושב שאני אסתפק בלהיות הדוד של סיוון ודי. אתה יודע שעברתי דירה? אני כבר לא גר עם יעל."

"כן, שמעתי. לא עצוב לך להיות לבד?"

"כן, קצת, אבל אלו החיים. אולי יום אחד אני אמצא מישהו שהנשאות שלי לא תפחיד אותו והוא ירצה לגור איתי. לפעמים אני חושב שהייתי מעדיף בן זוג נשא ולפעמים אני אומר לעצמי שזה לא משנה, העיקר שתהיה לי אהבה, לא יודע. תגיד, אתה ויניב, אתם לא מדברים על זה לפעמים?"

"על מה? על המחלה? או על להביא ילד?" הופתע אסי.

"על שני הדברים, הרי שניכם נשאים, אתם לא פוחדים? אתם לא מתייאשים מהחיים לפעמים?"

"לפעמים אני מאוד פוחד ומתייאש. יש לילות שיש לי בהם סיוטים נוראיים ואני נכנס לדיכאון, אבל אני מתגבר ומשתדל לא לספר על זה ליניב כדי לא לגרור אותו אחרי. גם הוא משתדל לא להיות עצוב ומדוכא לידי. אולי אנחנו צריכים לדבר על זה יותר על זה, אבל מה יעזרו הדיבורים? הם לא ירפאו אותנו. אם נדוש במצב שלנו שוב ושוב רק נגרור זה את זה לתוך דיכאון. מה שמחזיק אותי זה שאנחנו אוהבים אחד את השני, אני יודע שאני צריך להחזיק מעמד בשבילו ואני בטוח שהוא מרגיש אותו דבר. אי אפשר להיות אופטימי בלי אהבה."

"כן, אתה צודק." הנהן קובי ועיניו הבריקו מדמעות שהוא התאפק לא להזיל.

אסי ידע שהוא חושב על בן זוגו שנפטר והצטער שאין בפיו מילים לנחם אותו. במקום לדבר חיבק את כתפו של קובי והם עמדו כתף אל כתף, מביטים בשתיקה במסיבה הצבעונית והעליזה שהסתחררה מולם עד שיניב התקרב אליהם, מושך אחריו גבר לא מוכר.

"זה אסי שלי." נישק את לחיו של אסי, "וזה קובי. תכירו, זה גיל. הוא בן דוד של חבר של חברה של אחותי, או משהו כזה, והוא לא מכיר פה אף אחד והוא רוצה לרקוד. קדימה קובי, תזמין אותו לרקוד, מספיק זמן ישבת פה עצוב לבד."

קובי חייך, קשה היה לו לעמוד בפני חיוכו המקסים של יניב שהיה מעט שתוי, סמוק לחיים ועליז מאוד. "נעים להכיר אותך גיל." לחץ את ידו של גיל והוביל אותו לרחבת הריקודים.

"ומה איתי? עם מי אני ארקוד?" חיבק אסי את יניב.

"איתי כמובן, אבל קודם נשיקה." דרש יניב. קיבל את הנשיקה שלו, החזיר לאסי נשיקה והמשיך לפטפט בעליזות. "נכון שזו מסיבה נהדרת אסי? תראה איזה יופי מנו וסטפן רוקדים, ותראה כמה סיוון מתוקה עם השמלת יום הולדת החדשה שלה. תראה את קובי, סוף סוף רואים אותו צוחק, בטח גיל סיפר לו בדיחה. גיל הזה נראה קצת ביישן, אבל כשמכירים אותו קצת רואים שהוא נורא מצחיק וגם עקשן, ברגע שהוא ראה את קובי הוא התלהב ולא עזב אותי עד שהפגשתי אותם."

"סיפרת לו הכול על קובי?"

"בטח, אמרתי לו שקובי עדיין מתאבל על החבר שלו שנפטר לפני שנה, אבל הוא התעקש."

"סיפרת לו שהוא נשא?"

"לא, זה לא. את זה אני משאיר לקובי לעשות, אני לא אעשה אאוטינג לאף אחד. למה, אתה חושב שהייתי צריך לספר לו?"

"לא, טוב עשית." חיבק אותו אסי, "אתה לא רק יפיוף יניב אתה גם חכם."

"ואתה חנפן." צחק יניב, "אבל אל תפסיק, אני אוהב את זה."

הם התנשקו ואז יניב קרא פתאום, "תראה אסי, איזה יופי, כוכב נופל! מהר, תבקש משאלה! נו, ביקשת?"

"כן, ביקשתי." אמר קובי, "אבל אל תשאל מה. זה סוד."

"אני יודע, גם אני ביקשתי אותו דבר." חיבק אותו יניב, "קדימה אסי, הם מנגנים את השיר שלנו, בוא לרקוד."

ההבטחה

במסעדת 'אריה הזהב' שררה תכונה רבה. בעלת הבית החדשה עמדה להגיע ואסי פקד על המלצרים לצחצח את הסכו"ם, להחליף סינרים, לשטוף שוב את הרצפות ולהכין סידורי פרחים חדשים על כל השולחנות.

"חשוב מאוד שנעשה רושם טוב." הסביר להם, מנסה להסתיר את עצבנותו.

מכיוון שכולם חיבבו אותו הם עשו כמיטב יכולתם להשביע את רצונו ומסעדת 'אריה הזהב' נראתה במיטבה כשהגברת סילוורמן, השותפה השקטה של ליאון הגדול נכנסה פנימה, חייכה בחביבות אל אסי וביקשה מכולם לקרוא לה עופר.

"קוראים לך עופר?" נדהם אסי.

"כן, ואתה בטח אסי, המנהל בפועל. ליאון סיפר לי עליך."

"כן, אני אסי." הודה אסי.

"עשית עבודה נהדרת, הכול נראה מתוקתק להפליא." שיבחה אותו עופר שהייתה אישה כבת שלושים פלוס, גבוהה ומרשימה, בעלת עיניים כחולות חודרות ומבט נחוש.

העיניים הכחולות והנחושות הללו נעצו מבט חודר בפניו של עידו כשעופר נפגשה איתו במגרש החנייה של 'אריה הזהב' כשהוא הגיע לשם בסוף המשמרת כדי לאסוף את איתי.

"זו עופר, השותפה של ליאון." הציג איתי בתמימות את עופר סילוורמן בפני החבר שלו. "תכירי עופר, זה החבר שלי, עידו."

"אנחנו כבר מכירים." אמרה עופר בנחת, הרימה כף יד עדינה ומטופחת וסטרה בכוח על לחיו של עידו, ומיד אחר כך הסתערה עליו, חובטת בו באגרופיה ותוך כדי כך מנסה לבעוט בו.

"אתה, הומו פחדן! עלוב אחד! נבזה! מגעיל! משתמט! הומו חסר אופי!" צעקה עליו בזעם וחבטה בו בעזרת ארנקה הגדול בעוד הוא מנסה להשתמט מההתקפה בלי לפגוע באישה הזועמת.

בסופו של דבר נאלץ עידו לאחוז בפרקי ידיה ולנער אותה קלות כדי להרגיעה. "די כבר עם זה עופרי." התחנן.

"לא די." רתחה עופר, "לא די! נעלמת לי כמו איזה בן זונה עלוב! היה לנו הסכם עידו, הסכמנו ואתה נעלמת בלי לספק לי שום הסבר."

"איזה הסכם היה לכם?" התערב איתי ששתק עד אותו רגע, מאובן כולו מתדהמה.

"אתה זוכר שסיפרתי לך שהסכמתי לתרום זרע לבחורה שרצתה ילד ממני." הזכיר עידו לאיתי.

"אהה... כן. אמרת משהו בקשר לזה."

"אז עופרי היא הבחורה הזו."

עופר הפנתה מבט רושף אל איתי, "בגללו השתפנת לי וברחת לי?"

"לא, לא בגללו, ולא השתפנתי. הלוואי והייתי יכול לקיים את ההסכם שלנו עופרי, אבל אני לא יכול."

"למה? נעשית אימפוטנט פתאום?"

"די עופרי, מספיק לדבר ככה אני... אני פשוט לא יכול ודי. תאמיני לי ותמצאי מישהו אחר."

"לא לפני שתסביר לי למה לא."

"כי הוא נשא עופר." התערב איתי במריבה, "זו הסיבה שהוא ברח."

"עידו, זה נכון? אתה נשא?" נדהמה עופר.

הוא הניד את ראשו בעצב, "לצערי כן. מצטער שלא סיפרתי לך, אבל עברה עלי תקופה קשה ועד שהתאוששתי... אני באמת מצטער."

"היית צריך לספר לי, להסביר."

"את צודקת, אבל אחרי שנודע לי עברה עלי תקופה ממש נוראית. תומר זרק אותי חמש דקות אחרי שסיפרתי לו וגם העיף אותי מהדירה שלו. אחר כך ירדתי לגמרי מהפסים, אם לא איתי שאסף אותי אליו למרות שאיימתי עליו שאני ארצח אותו בטח הייתי היום הומלס." חיבק עידו את איתי.

"שטויות, היו לך כמה ימים קשים, אבל אני בטוח שגם בלעדי היית מתאושש." מחה איתי וחיבק אותו בחזרה.

"או. קי. בסדר." קצרה רוחה של עופר למראה ההתמרחות הרגשנית של שני הבחורים זה על זה, "אז ירדת קצת מהפסים, אבל עכשיו אתה בסדר, לא?"

"כן, אני בסדר. אני עושה בדיקות כל כמה שבועות, לוקח תוספי מזון, הולך לחדר כושר ולקבוצת תמיכה ו..."

"בסדר, בסדר, אז מה מפריע לך לקיים את ההסכם שלנו?"

"אהה... איידס? וירוס כזה שנמצא בנוזל הזרע ובדם? אולי שמעת עליו במקרה?"

"מצחיק מאוד. ואולי אתה שמעת במקרה על שטיפת זרע?"

"האמת שכן עופרי, אבל... אבל תמיד אמרתי לך שאני רוצה להיות אבא אמיתי, לא רק תורם זרע, אני רוצה לגדל את הילד."

"אני יודעת. למה אתה חושב שבחרתי בך מכל שאר הגברים? אני רוצה שלילד יהיה אבא אמיתי."

"אבל אני נשא, אין לי מושג מה יהיה איתי בעוד כמה שנים."

"לאף אחד אין מושג מה יהיה איתו בעוד כמה שנים. למען האמת אין לי מושג מה יקרה לי בעוד חמש דקות, לאף אחד אין. אנחנו חיים כאילו מישהו הבטיח לנו שנקום בריאים כל בוקר ונחייה עד מאה ועשרים, לפעמים זה באמת קורה, אבל הרבה פעמים לא. בתי הקברות מלאים אנשים מופתעים שמתו לפני זמנם."

"החיים מלאי הפתעות." הסכים איתי ושילב את אצבעותיו באלו של עידו, "מי היה מאמין שתפגשו ככה פתאום בלי תיאום? נכון שזה ממש מדהים?"

"ממש מדהים." הסכים עידו.

"זה פשוט אות משמים." המשיך איתי לחייך, "ולדעתי אתה צריך להמשיך בתכנית שלכם ולא לוותר."

"גם אני חושבת ככה." הנידה עופר את ראשה בתוקף.

"את רוצה לעשות ילד עם נשא איידס? את לא נורמאלית." מחה עידו.

"לא חמוד, אני רוצה לעשות ילד אתך, ואתה הבטחת לי עידו, הבטחת שתהיה אבא של הילד שלי."

"אבל... אבל..."

"כדאי שתגיד מהר כן או שאני אתפוס את מקומך." הצטחק איתי.

"גם אתה נשא איתי." הזכיר לו עידו.

"אני יודע, אבל אני קודם כל בן אדם וגבר, וגם אני רוצה להיות אבא יום אחד, ואם אתה ועופר תביאו יחד ילד אני אשמח מאוד אם תרשו לי לעזור לגדל אותו."

"אתה לא תשמח כל כך כשהתינוק יעיר אותך כל שעתיים בצרחות ולא ייתן לך לישון אחרי הצהרים." הצטחקה עופר.

"אני רואה שכבר החלטתם בשבילי." רטן עידו, אבל מיד אחר כך חייך והבטיח לעופר הוא יעשה את כל הדרוש כדי לקיים את ההסכם שלהם והם קבעו להתחיל בהליכי הפריה כבר מחר.

עידו ואיתי חזרו לדירתם נרגשים ושמחים, דנים בשמות של ילדים, מתווכחים מה טוב יותר, בן או בת, והתכוננו ללכת למיטה כשקוקו הקיש על דלתם ושאל אותם אם יש להם בבית משהו בשביל להוריד חום.

הוא גילה להם שיניב חולה כבר כמה ימים והערב אסי התקשר אליהם בבהלה וביקש עזרה מפני שיניב מסרב ללכת לרופא.

איתי לקח איתו את רוב תכולת ארון התרופות שלהם וארבעתם חשו לדירתו של אסי. יניב שכב על הספה, מוחה שהוא רק מצונן קצת ומבקש שכולם יפסיקו להיות היסטריים.

"שתוק כבר יניב!" פקד עליו ז'וז'ו ודחף לפיו מדחום.

"בשביל מה צריך מדחום, מה, אתה לא רואה שהוא בוער כולו?" מישש קוקו את מצחו הלח של יניב.

דקה אחר כך הם שלפו מפיו את המדחום וגילו שיש לו חום גבוה מאוד.

"אז אני אקח אקמול ומחר אני בטח ארגיש טוב יותר." ניסה יניב לחייך, אבל נתקף שיעול נוראי וכמעט שנפל מהספה כשניסה להתיישב.

"די, נמאס לי." החליט אסי, "אתה חולה כבר שלושה ימים וזה לא משתפר, אנחנו הולכים למיון."

יניב ניסה למחות שלא צריך, אבל לא היה לו סיכוי נגד חבריו הנחושים בדעתם. הם בילו את הלילה במיון, מנמנמים על הכיסאות הקשים של חדר ההמתנה, ולמחרת בבוקר, עוד לפני ביקור הרופאים התקבלה התשובה מהמעבדה – יניב סובל מדלקת ראות, רמת הנגיפים בדמו גבוהה מאוד, אין כל ספק, הוא חולה איידס.

"יניב הולך למות?" התמלאו עיניו של אסי דמעות.

"חס וחלילה, מה פתאום? המצב שלו לא טוב, אבל הוא בחור צעיר וחזק. אנחנו נוריד את רמת הנגיף בדם שלו ונייצב אותו. מיד אחרי שהוא יבריא מדלקת הריאות שלו הוא יוכל לחזור הביתה." הרגיע אותו הרופא.

"כמה... כמה זמן זה ייקח?" רעד קולו של אסי.

"לפחות שבועיים, אם לא יותר, קשה לנבא, אבל אל תדאג, הוא יהיה בסדר, חבל רק שהוא לא התחיל לטפל בעצמו לפני שמצבו הדרדר, וכמובן שגם אתה צריך להיבדק."

"אני לא צריך, אני יודע שאני נשא."

"באמת? אז למה... אם אתה נשא אתה בטח מודע לזה ש..." הרופא היה אחוז פליאה, "אני לא מבין איך הנחת לו להגיע למצב כזה?"

"הנחתי לו? אתה חושב שהוא עושה מה שאני אומר לו? אם רק היית יודע כמה זמן התחננתי לפניו שילך להיבדק. הוא עקשן כזה, כולם חושבים שהוא רק ילד כי יש לו פרצוף תמים כזה, אבל הוא עקשן נוראי, התחננתי והתווכחתי והוא... שום דבר."

אסי שכח שהוא מנהל בפועל של מסעדה גדולה, בחור בוגר ואחראי, ופרץ בבכי. ז'וז'ו נחפז לחבק אותו בעוד קוקו לוקח את הרופא והעובדת הסוציאלית הצידה ומסביר להם בקצרה את המצב, ואיך נדבק יניב מזוהר, בן זוגו הקודם, שהסתיר ממנו את מחלתו והתאבד אחר כך.

"הסיפורים ששומעים במחלקה הזו." נאנח הרופא, "לא יאומן כי יסופר." 

"מה דעתך? צריך להתקשר להורים שלו?" שאל קוקו.

"אני חושב שכן." חיווה הרופא את דעתו.

"תמיד רצוי לערב את המשפחה הקרובה במקרים כאלו, אני הייתי רוצה שהילדים שלי יספרו לי אם הם חולים." התערבה גם רקפת , העובדת הסוציאלית, בשיחה.

"אבל אין לי מושג מה הכתובת שלהם." מחה אסי, "כל מה שאני יודע זה שהם דתיים שגרים בבני ברק ושהם ניתקו קשר עם יניב ברגע שהוא יצא מהארון."

"מה שם המשפחה שלהם?"

"לא יודע. יניב החליף את שמו הפרטי ואת שם משפחתו אחרי שעזב את הבית. הוא תמיד אמר שברגע שהוא עזב את ההורים ואת הדת הוא נולד מחדש והוא לא רוצה שום קשר עם האדם שהוא היה פעם."

"אני מקווה שהוא לא שינה את מספר תעודת הזהות שלו." אמרה רקפת.

"אני לא חושב שהוא הרחיק לכת עד כדי כך." שלף אסי את תעודת הזהות של יניב ונתן את המספר לעובדת הסוציאלית ואחר כך הסתלק לשבת ליד מיטתו של יניב שעדיין היה מחוסר הכרה.

להפתעתו מצא שם את טל ואת קובי. "איך נודע לכם שיניב מאושפז?" השתומם.

השניים החליפו מבט מודאג. "לא ידענו כלום, אנחנו פה בגלל בועז."

"בוזי, מה קרה לו?"

"הבוקר הוא התחיל להיחנק. היינו חייבים לקחת אותו למיון." סיפר קובי, "והם התעקשו לאשפז אותו. אני לא חושב שהוא יזכה לצאת מכאן." הוסיף חרש ודמעות עלו בעיניו.

במשך כשבועיים התרוצץ אסי בין המסעדה לבית החולים. בבית עצר רק מידי פעם כדי לאסוף בגדים נקיים ולהתקלח. עופר גילתה הבנה רבה ונתנה לו כמה ימי חופש שרצה ובשעות שעבד ארגנו עובדי המסעדה תורנויות שמירה על יניב ככה שתמיד היה מישהו ליד מיטתו, דבר שהקל מאוד את העומס על האחיות.

כל מי שביקר אצל יניב הציץ גם לחדרו של בוזי ששכב מחובר למכונת הנשמה ורוב הזמן היה מחוסר הכרה.

מצבו של יניב הלך והשתפר ככל שמצבו של בוזי הלך והדרדר. קובי שישב ליד מיטתו כל הזמן כמעט שלא ביקר יותר בביתו, מניח את הטיפול באשתו ההרה לטל.

"ידעתי שזה עומד לקרות." סיפר לאסי לילה אחד כשהם נפגשו באקראי ליד אוטומט הקפה, "חשבתי שאני מוכן נפשית להיפרד ממנו, אבל לראות אותו גוסס ככה... כולם חושבים שאני גיבור וחזק כי אני כמעט לא בוכה, הם לא מבינים שאני לא מסוגל לבכות, שאני כועס מידי. כל כך הרבה שנים הייתי בלי אהבה וכשסוף סוף מצאתי מישהו שאני אוהב הוא עוזב אותי ככה."

הוא בהה בכוס הקפה שבידו ופתאום השליך אותה בכעס לפח ובעט בו ברשעות. "הלוואי והייתי יכול לבכות מכל הלב, לשטוף ממני את כל הכאב עם דמעות כמו שנשים עושות. אני לא יודע למה אני לא מצליח, אני כל כך כועס אסי, זה כל כך לא צודק." הוא הכניס עוד בעיטה לפח החף מפשע והסתלק לחדרו של בוזי.

אסי נאנח, גמר את הקפה הדלוח וחזר לשבת ליד מיטתו של יניב שישן שינה עמוקה.

בימים הראשונים חומו היה גבוה כל כך עד שהוא התחיל להזות ולקרוא לאימו. אסי שליבו נקרע מרחמים ומפחד הפציר שוב ושוב ברקפת העובדת הסוציאלית שטיפלה ביניב לאתר את הוריו ואפילו גילה לה מה שהבטיח לשמור בסוד כמוס – את שמו האמיתי של יניב.

אחרי כמה ימים הצליחה רקפת בעזרת מספר תעודת הזהות שלו לאתר את הוריו של יניב, אבל כשהיא התקשרה לבשר להם שבנם חולה ומאושפז וביקשה שיבואו לבקרו הם סירבו.

אימו בכתה לשמע הבשורה ונתנה את השפופרת לאביו שהודיע לרקפת הנדהמת שמבחינתו כל זמן שקלמן מתעקש להיות הומו הוא לא נחשב בעיניו כבנו.

"אבל הוא כן הבן שלך והוא מאוד מאוד חולה!" צעקה רקפת.

"המחלה שלו זה עונש מאלוהים, שיתפלל לריבונו של עולם שיסלח לו ויעשה תשובה, אולי אז הוא יבריא." אמר אביו של יניב בקור וניתק את הטלפון.

"אל תספר לו מה אמרו הוריו." הורה הרופא לאסי, "חכה שהוא ירגיש קצת יותר טוב, ואם הוא לא שואל על ההורים עדיף שתשתוק. במצב שלו עדיף לא לגרום לו לזעזוע נפשי."

אחרי שבועיים השתפר מצבו של יניב עד כדי כך שהוא התחיל להסתובב במחלקה ולהתבדח עם האחיות. הוא ביקר אצל בוזי שהיה חסר הכרה וניסה לנחם את קובי, התעניין מאוד בשלומה של יעל ההרה, קיבל בשמחה את כל המבקרים והאורחים שלו, שאל מה קורה במסעדה, מה חדש בעולם, ורק על הוריו הוא לא שאל כלום.

אסי שלא העז לגלות לו איך הגיבה משפחתו לבשורה שהוא מאושפז שתק גם הוא, ואז, כשהגיע ערב אחד הישר מהמסעדה לבית החולים גילה להפתעתו אישה צעירה בלבוש צנוע של חרדית יושבת ליד מיטתו של יניב וקוראת בספר תהילים קטן.

"אני שרה, אחותו של קלמן." הציגה הצעירה את עצמה, "אני מצטערת שלא באתי קודם, אבל רק אתמול נודע לי שקלמן מאושפז."

"שרה בבקשה, מספיק עם הקלמן הזה." ביקש יניב בקול חלוש.

"אני מצטער שלא סיפרתי לך שהוריך התקשרו יניב," התנצל אסי, "לא רציתי להרגיז אותך והרופא אמר שבמצבך..."

"אם קלמן יחזור בתשובה אלוהים יביא לו רפואה שלמה." אמרה שרה.

"אני לא קלמן יותר שרה, ואני מבקש ממך..."

"אימא בוכה יומם ולילה ואבא גזר על עצמו תענית שתיקה, ואם חס וחלילה הארוס של אמונה ישמע עליך... שאלוהים ישמור."

"אם הארוס של אמונה ייפרד ממנה בגללי הוא אידיוט." אמר יניב בזעם, "ואם באת לנסות להחזיר אותי בתשובה תשכחי מזה."

"אולי כדאי שתלכי." אמר אסי, "אסור שהוא יתרגש זה גורם לחום שלו לעלות."

"אני רואה שאתה דואג לו ואכפת לך ממנו." הביטה שרה באסי בעיניים שדמו מאוד לאלו של יניב, "חבל שאתה לא מבין שאתם טועים ושהמחלה הזו באה להזהיר אתכם לחזור בכם מהדרך הרעה שאתם מתעקשים ללכת בה."

"שטויות!" התרגז אסי, "המחלה הזו היא פשוט מחלה ודי. גם את עלולה להידבק בה אם לא תיזהרי. אין לזה שום קשר ל..."

"עזוב כבר אסי, לא יעזור כלום, תפסיק להתווכח איתה, בבקשה ממך." התחנן יניב.

אסי השתתק, ליווה את שרה לפתח המחלקה, ניפרד ממנה בנימוס קריר וחזר לחדרו של יניב ששכב בשתיקה על גבו, ידיו שלובות מאחורי עורפו, מביט בתקרה ולא טורח לנגב את הדמעות שזלגו לאיטן על לחייו ונספגו בכר.

"יניב חמוד..." אסי התיישב על קצה המיטה ומישש בדאגה את מצחו של יניב, "אל תבכה חמוד, בבקשה, אל תיקח ללב את השטויות שהיא אמרה. אתה מבין שזה רק קשקוש? בבקשה תפסיק לבכות."

"ומה אם היא צדקה?" שאל יניב, ממשיך להביט בעקשנות אל התקרה, "ומה אם זה באמת עונש שאלוהים הביא על ההומואים? ספרתי כמה בחורים שיש להם איידס אני מכיר ונבהלתי, ומי שאין לו איידס חולה במשהו אחר כמו בוזי, או סתם אומלל ומדוכא ולא מצליח למצוא אהבה. כמה הומואים אתה מכיר שעוברים מזיון לזיון, שותים ולוקחים סמים כל סוף שבוע כדי לנסות לשמוח ולשכוח כמה רע להם?"

אסי נאנח. הוא חשש ממצבי הרוח הקשים הללו של יניב שהיו מצליחים לדכדך את שניהם ופחד ששוב יעלה לו החום והרופאים יסרבו לשחרר אותו.

"לא צריך להיות הומו כדי להיות מדוכא ובודד." הזכיר ליניב, "יש גם הרבה אנשים נשואים שאומללים בנישואים שלהם. כשאתה הומו קל להגיד שזה בגלל שאין לך אישה וילדים ומשפחה, אבל..."

"לפי המחקרים יש יותר הומואים שמשתמשים בסמים, סובלים מדיכאון ומתאבדים." נכנס יניב לדבריו.

"לא אכפת לי מהמחקרים הטיפשיים האלו. אנחנו לא חלק ממחקר, אנחנו אוהבים וטוב לנו יחד יניב, ואני מבקש ממך לצאת מהר מהמצב רוח הדיכאוני הזה מפני שאם שוב יעלה לך החום תצטרך לישון פה עוד לילה ונמאס לי לישון לבד, אני מתגעגע אליך, אני רוצה לישון אתך במטה שלנו ולחבק אותך כל הלילה. נמאס לי לגמרי מהבית חולים הזה אז בבקשה, תביא חיוך קטן ותפסיק לבכות."

"אני מנסה, אבל אני לא מצליח. אני פוחד כל כך אסי, אני פוחד למות ואני פוחד לחיות וכואב לי נורא, ורע לי כל כך ו..."

טל התפרץ לחדר, תפס את אסי, נישק אותו בכוח ואחר כך התנפל על יניב ונישק גם אותו.

"יעל ילדה תינוקת מקסימה!" צעק, "והכל הלך ממש בסדר! הייתי בלידה והייתי הראשון שהחזיק אותה! היא נהדרת ובריאה והכל בסדר!" הסתחרר טל המאושר סביב עצמו, חיבק את האחות שנכנסה לתומה לחדר, אחז במותניה וסחרר אותה בין המיטות בצעדי ואלס בעודו מפזם את הדנובה הכחולה בזיופים איומים.

"תעזוב אותי, משוגע אחד." נבהלה האחות.

טל פרץ בצחוק, נישק גם אותה ופרח מהחדר לבשר את הבשורה לעוד אנשים.

"איזה מטורף." אמרה האחות הנדהמת, ופתאום פרצה בצחוק. "נו, מילא. העיקר שנולדה תינוקת בריאה, שיהיה במזל טוב, זה הכי חשוב."

"הכי חשוב זה מזל טוב." הסכים איתה אסי וחיבק את יניב שסוף סוף עלה חיוך אמיתי על פניו.

עמנואל

הויכוח בטח היה נמשך עוד ועוד, אבל בינתיים הם הגיעו לדירה שלהם וגילו לתדהמתם בחור צעיר, שחרחר וצנום, יושב על המדרגות שבין דירתם לדירה של קוקו וז'וז'ו ולצידו תרמיל גב עצום מימדים.

"מה אתה עושה פה?" חקר אותו עידו מביט בחשדנות בציציות המשתלשלות מתחת לחולצתו של הזר שנראה עייף ומרופט.

"אני מחכה לדוד שלי שגר פה." אמר הבחור, היטיב את הכיפה הסרוגה הקטנה שעל ראשו והחווה בסנטרו לעבר דירתם של קוקו וז'וז'ו.

"הדוד שלך?" התפלא עידו, "אתה בטוח? איך קוראים לו?"

"קוראים לו קלוד ביטון." אמר הצעיר וקם על רגליו, "ואני עמנואל ביטון. דוד קלוד הוא האח הצעיר של אבא שלי."

"קלוד ביטון? לא מכיר אחד כזה." כיווץ עידו את גבותיו והביט בצעיר בחומרה, בטוח שהוא משקר להם.

"קלוד ביטון זה השם האמיתי של קוקו." מיהר איתי להבהיר את אי ההבנה, "אבל לא ידענו שיש לו אח."

"יש לו חמישה אחים גדולים." אמר עמנואל, "וכולם גרים בנתניה." הוסיף.

"באמת? לא ידענו." השתומם איתי. "חשבתי שיש לו רק אחות אחת בצרפת."

"טוב, הוא לא בקשר טוב עם המשפחה בארץ בגלל... בגלל... נו, בגלל המצב." זע עמנואל בחוסר נוחות והשפיל את עיניו.

"איזה מצב?" התפלאו איתי ועידו.

"המצב שהוא חי עם גבר אחר והוא לא דתי וכל זה."

"אהה! המצב הזה. אז מה פתאום באת לבקר אצל הדוד שלך שחי עם גבר והוא לא דתי?" עקץ איתי.

"באתי כי... כי אני חושב שגם אני כזה ו..." הצעיר התיישב שוב על המדרגות וכבש את פניו בידיו, "ובגלל שאין לי לאן ללכת."

השניים החליפו מבט. "מה? זרקו אותך מהבית כי אתה הומו?" שאל איתי.

הצעיר הרים אליהם את עיניו והם גילו להפתעתם שהוא בוכה. "בבית לא יודעים כלום." אמר ומשך באפו, "זרקו אותי מהישיבה ופחדתי לחזור הביתה אז באתי לדוד קלוד, אבל הוא לא בבית, ונגמר לי הכסף, ואני נורא רעב, ואני גם מת לעשות פיפי."

"קוקו וז'וז'ו נסעו להשתלמות ב'מצפה הימים' ויחזרו רק מחר." הסביר איתי והרים את תרמילו הכבד עד להפתיע של אורחם הצעיר.

"ועד שהם יחזרו אתה מוזמן לישון אצלנו." הוסיף עידו, ופתח את הדלת, מזמין בתנועת יד את עמנואל להיכנס פנימה.

אחרי שביטון הצעיר יצא מהשירותים הם הזמינו אותו לשבת לאכול וגילו, מופתעים, שהוא מקפיד מאוד על כשרות. הוא אכל רק לחם עם גבינה וקצת ירקות ובירך בקפידה את ברכת המזון לפני שנגע באוכל.

"אז למה זרקו אותך מהישיבה? שאל איתי הסקרן, "אתה נראה לי דוס מושלם, מה כבר עשית?"

פניו של עמנואל האדימו כשני. "אני לא יכול לדבר על זה." אמר ושוב נמלאו עיניו דמעות.

"וההורים שלך יודעים איפה אתה? בן כמה אתה בכלל?"

"אף אחד לא יודע איפה אני. זה לא עסקם, אני כבר לא ילד, אני כמעט בן שמונה עשרה."

"בן שמונה עשרה זה עדיין ילד, אולי תתקשר הביתה?"

"לא."

"אבל עמנואל, מהישיבה בטח התקשרו להורים שלך והם בטח נורא דואגים לך, אתה לא יכול סתם להעלם להם."

עמנואל הפסיק לאכול והתחיל לבכות.

"נו, מספיק איתי. תעזוב את הילד." נזף עידו שרחמיו נכמרו על הצעיר, "קדימה עמנואל, לך להתקלח ואני אסדר לך את המיטה בחדר האורחים. מחר בבוקר תרגיש יותר טוב ותחליט מה לעשות."

"אני בחיים לא ארגיש יותר טוב." אמר הצעיר בקול קודר, "בחיים לא." חזר ושנה, הוריד את הכיפה מעל ראשו, טמן אותה בכיסו, השפיל את ראשו ושתק בעקשנות עד שהגיע קוקו לאסוף אותו מדירתם של עידו ואיתי.

קוקו לטש מבט נדהם בבן אחיו שלא העז להחזיר לו מבט. "מה אתה עושה פה מנו? ההורים שלך יוצאים מדעתם מרוב דאגה, הם כבר פנו למשטרה, אתה רוצה לעשות לאבא שלך התקף לב? תתקשר אליהם מיד ותגיד להם שאתה חי!"

"לא רוצה. אין לי מה להגיד להם."

"עמנואל ביטון!" רעם קוקו בזעם, "תתקשר מיד לאבא שלך ו..."

"ומה? ומה?! מה אני אגיד לו? איך אני יכול להסביר לו דבר כזה?" פרץ עמנואל בבכי מר וברח לשירותים.

"למה אתה צועק על הילד?" התרגז ז'וז'ו, "מה יעזרו פה צעקות?"

"אתה ז'וז'ו אל תתערב, הילד הזה הוא עילוי! עם הכישרונות שלו הוא יכול להיות רב גדול והוא זורק הכול בגלל שטויות ובורח."

"למען האמת הוא אמר שזרקו אותו." התערב איתי בהיסוס.

"אם הוא יתנצל ויסביר אני בטוח שהם יחזירו אותו בלי בעיות, אולי אבא שלו יצטרך להוסיף איזה תרומה קטנה אבל..."

"אני לא חוזר לשם בשום פנים ואופן." אמר מנו ויצא מהשירותים, עיניו היו אדומות מבכי, אבל קולו היה יציב והחלטי.

"למה לא?" התרגז קוקו.

"כי אני הומו דוד קלוד, אני הומו בדיוק כמוך ואני לא יכול להיות רב בישראל." אמר מנו וניגש לטלפון להודיע להוריו שהוא חי.

הם הופיעו בדירתם של קוקו וז'וז'ו אחרי שעתיים, נרגשים ונרגזים והויכוח שנרגע מעט שב והתחדש.

"אתה רק ילד, מה אתה כבר יודע? נדמה לך שאתה רוצה גברים, אבל זה רק ניסיון שאלוהים מנסה אותך." אמר לו אביו שדמה מאוד לקוקו, אבל היה שמן יותר ממנו ובעל זקן עבות, כיפה וציציות.

"אבא, זה שטויות במיץ עגבניות, באמת. אני לא מקבל את הרעיון הזה. ניסיון זה דבר שנמשך כמה ימים, או חודשים, אפילו שנים, אבל לחיות ככה כל החיים? ללכת תמיד נגד עצמי? לדפוק את הראש בקיר כל ימי חיי? ואיך אני אתחתן ואביא ילדים? אני לא יכול ואני לא רוצה."

אימו פרצה בבכי ואביו התנפל בזעם על אחיו הצעיר ששתק והאשים את קוקו שהילד השתגע בגלל ההשפעה הרעה שלו.

"מה אתה מקשקש?!" נחלץ ז'וז'ו לעזרתו של בן זוגו, "קלוד ומנו לא נפגשו כבר שנים, איזו השפעה רעה? וממתי השפעה של מישהו יכולה לשנות את הנטייה המינית? זה סתם קשקוש!"

הם עמדו וצרחו זה על זה בצרפתית ובערבית במשך כמה דקות עד שעמנואל מאס בכך, קם ויצא בהפגנתיות מהדירה והלך לדירה של איתי ועידו שנאלצו בעל כורחם לשמוע את כל הצעקות.

הוא נכנס למיטה ששימשה עד כה את טל, משך מעליו את השמיכה וסירב לקום או לדבר עד שהוריו שנואשו ממנו חזרו לנתניה אחרי שהפקידו את בנם ביד דודו שהבטיח להשגיח עליו עד שיוחלט מה יעשה בו.

"אז מה אתה מתכוון לעשות עם עצמך?" שאל קוקו את בן אחיו שהואיל סוף סוף לקום מהמיטה ולשבת לאכול.

"אני מתכוון ללכת לצבא כמו כולם," אמר עמנואל בקול תקיף, "ועד אז אני רוצה לעשות בגרות, לעבוד ולהרוויח קצת כסף ובזמן שיישאר לי לעשות הרבה הרבה סקס."

קוקו כמעט שהשתנק מזעם לשמע תכניותיו של בן אחיו, ואילו ז'וז'ו שחיבב מאוד את הצעיר (שהזכיר לו את קוקו בנעוריו) החניק חיוך.

"נשמע לי כמו תכנית נהדרת מנו, אבל לפני שאתה רץ לעשות הרבה הרבה סקס אני רוצה לתת לך הרצאה קטנה על זהירות."

"אם אתה מתכוון לדבר על מחלות מין אז לא צריך, קראתי כבר הכול באינטרנט, אבל אני קצת מתבייש ללכת לקנות קונדומים."

"אני אלך אתך." הבטיח לו ז'וז'ו, מתעלם מזעמו של קוקו, "ועד אז, הנה, קח." הושיט לו כמה קונדומים. "תשמור בארנק שיהיה לך תמיד בהישג יד."

קוקו לטש בז'וז'ו מבט זועם, אבל בטרם הספיק להגיד לו מה דעתו על כל העניין דפק איתי בדלת.

"אתה בא מנו?"

"לאן אתה לוקח אותו?" נבהל קוקו.

"למסעדה." דיברתי עם אסי והוא מוכן לתת לו לנסות להתחיל לעבוד בתור פיקולו ועוזר לשוטף כלים."

"ואני תכננתי שהוא יעבוד איתנו במספרה."

"אני אעבוד גם אצלך דוד קלוד." הבטיח עמנואל, "אני חרוץ ואני צריך כסף. רק רגע איתי, אני רק הולך להחליף בגדים."

"לא מוצא חן בעיני שהילד ילך לעבוד במסעדה עם כל ההומואים האלו." אמר קוקו לאיתי, "אני מכיר אותם, כל אחד ינסה לשים עליו יד ולבדוק, בשבילם הוא סתם בשר טרי."

"אני אשגיח עליו דוד קלוד." חייך איתי, "אני מבטיח לך שאף אחד לא יגע בו."

"אל תקרא לי דוד קלוד, חוצפן!" התעצבן קוקו, "ואל תבטיח לי הבטחות, מכיר אתכם, הומואים שכמוכם, ויודע כבר מה שוות ההבטחות שלכם."

"יש לך מושג כמה שאתה נשמע מצחיק עם ההצהרות ההומופוביות האלו דוד קלוד?" התגרה בו איתי וצחק.

"איתי אל תעצבן אותי." צעק קוקו, "ואת יוספה, תפסיקי לצחוק ככה." התנפל על ז'וז'ו שכבש בקושי את צחוקו.

עמנואל הופיע, לבוש מכנסים שחורים וחולצת טריקו שחורה עם הלוגו של אריה הזהב. הוא נפטר מהציציות שלו, אבל עדיין חבש את הכיפה על ראשו, כיפה שחורה שהתמזגה בתלתליו הכהים.

"בסדר?" פנה לאיתי.

"מאה אחוז, קדימה, בוא נלך."

אחרי שהצעירים יצאו רבו קוקו וז'וז'ו מריבה סוערת מאוד שכל השכנים שמעו למרות שרובם לא הבינו דבר כי השנים רבו בשפת אימם.

ז'וז'ו היה נסער מאוד מעריקתו של בן אחיו הצעיר והמחונן לשורות ההומואים וחשש שזו עוד נקודה שתיזקף לרעתו אצל בני משפחתו הדתיים.

קוקו אמר לו שהוא צבוע ומתחסד, ולמה הוא מנסה לגזור על הילד חיי אומללות כשברור שהוא מואס בלימודים בישיבה והוא לא יכול להתחתן ולחיות כדתי.

"ואם הוא לא יתחתן ויחיה עם גבר בקהילה הדפוקה שלנו הוא יהיה מאושר?" התעצבן קוקו, "אתה יודע לבד כמה חרא הוא יצטרך לאכול בתור הומו."

"למה שלא יהיה מאושר? הנה, גם אתה חי עם גבר ואתה חלק מהקהילה, אתה אומלל? מה, כל כך רע לך איתי?" נעלב ז'וז'ו.

קוקו התחרט על דבריו וניסה לפייס את ז'וז'ו הפגוע והסביר שהוא לא התכוון לעצמו אלא דיבר על מה שקורה סביבם, ואם הוא היה יודע שמנו ימצא לו בן זוג מושלם, מקסים וחמוד כמו ז'וז'ו אז כמובן ש... אבל הרי כולם יודעים עד כמה זוגיות כזו נדירה אצל גברים ו...

הוא ניסה לחבק את ז'וז'ו שהפנה אליו עורף, התחנף במרץ, חיבק ונישק, ולחש מחמאות מתוקות, ובסופו של דבר גם המריבה הזו נגמרה באותו מקום בו נגמרו כל המריבות שלהם – במיטה.

בעוד קוקו וז'וז'ו רבים ומתפייסים היה עמנואל, הסיבה למריבה שלהם, עסוק עד מאוד. בהתחלה הוא למד איך להסיר בזריזות כלים מהשולחנות, ואחרי שהשתלט בזריזות על התורה הזו הועבר לרשותו של סטפן השוטף שהיה אחראי על מכונת שטיפת הכלים ונזקק מאוד לעוזר.

מהרגע שנפגשו פרחה ידידות מופלאה בין שני הבחורים הצעירים הללו שהיו כל כך שונים זה מזה. סטפן המבוגר בכמה שנים מעמנואל, היה בהיר ורחב כשם שעמנואל היה צנום וכהה, ושניהם מצאו עונג רב אחד בחברתו של השני, נהנים דווקא מהשוני שלהם זה מזה.

סטפן היה המום לגלות עד כמה מועט הידע של העוזר החדש שלו בהוויות העולם המודרני והקשיב בעניין לסיפוריו של עמנואל על הווי החיים של צעיר דתי שהקדיש את רוב ימיו ללימודי קודש, ואילו עמנואל היה מוקסם מסיפור חייו של סטפן שעלה לארץ עם אביו בלבד מפני שאימו הלא יהודיה העדיפה להישאר עם מאהבה ברוסיה.

"אבל אם אימא שלך לא יהודיה אז גם אתה... גם אתה..." הביט, נחרד מעט, בידידו החדש.

סטפן מצא את בהלתו מצחיקה מאוד. "בשביל לשרת בצבא הייתי מספיק יהודי, יותר מזה לא צריך." אמר בעליזות.

"כן, אבל מבחינת ההלכה אתה לא יהודי." ביאר לו עמנואל.

"אז לא." נשאר סטפן אדיש לגמרי.

בימים שבאו אחר כך היה עמנואל עסוק מאוד וספג מלוא חופניים רשמים, דעות ומידע על העולם החילוני. העבודה בסלון היופי לא מצאה חן בעיניו. הנשים הרבות שהסתובבו שם הביכו אותו, הוא לא הבין את הבדיחות שלהן, שרובן היו על חשבונו כי היה צעיר נאה וביישן כל כך, ובשום פנים ואופן לא הצליח להביא את עצמו לחפוף שיער של אישה זרה.

גם ריח התמרוקים שאפף את המקום הטריד אותו מאוד, הוא העדיף את העבודה במסעדה, ובעיקר חביבה הייתה עליו מלאכת השטיפה שנעשתה ברובה הגדול אחרי שכל הלקוחות הלכו והוא וסטפן נשארו לבד במטבח.

ביום חמישי בלילה, היום הכי עמוס במסעדה, הוא וסטפן נשארו עד שעה מאוחרת מאוד, וכשגמרו הכול, כולל שטיפת הרצפות, היו דביקים ומטונפים.

"בוא נלך להתקלח. אני לא מסוגל להחליף לבגדים נקיים כשאני מזיע ככה." אמר סטפן.

עמנואל היה מופתע מעט לגלות שיש מקלחות במסעדה ושמח מאוד על הרעיון. הם נכנסו למקלחת הצוות הקטנה שהכילה שני טושים בסך הכול, התפשטו בזריזות זה לצד זה ונכנסו להתקלח. עמנואל היה רגיל למקלחות ציבוריות ולא התבייש כלל, אבל לא יכול היה להפסיק ללטוש מבטים בגופו הרחב והשעיר של סטפן, ובעיקר משך אבר מינו הלא נימול את תשומת ליבו.

הוא למד בפנימיות מאז היה בר מצווה וראה הרבה גברים ערומים בימי חייו הצעירים, אבל מעולם לא ראה איבר מין לא נימול. למרות רצונו מבטו נמשך שוב ושוב אל גופו של סטפן שהיה רגיל כבר למבטים מסוג זה מתקופת היותו חייל.

"נו, מה הבעיה שלך?" איבד לבסוף את סבלנותו, "אף פעם לא ראיתי זין לא חתוך?"

"לא, אף פעם לא ראיתי." אמר עמנואל בביישנות והסמיק סומק אדום כהה שהתפשט מפניו לצווארו ומשם לכתפיו ולחזהו.

לסטפן נדמה היה שאש ארגמנית ניצתה מתחת לעורו הכהה והחלק והמראה היה יפה כל כך בעיניו עד שלא יכול היה להתאפק יותר ולמרות שמהרגע הראשון שראה את עמנואל שינן לעצמו שלא כדאי, ועדיף לא ליצור קשרים מסוג זה במקום העבודה כדי לא לסבך לעצמו את החיים הוא ניגש אל עמנואל, לפת את כתפיו ונישק אותו על פיו. אחרי רגע של תדהמה עמנואל החזיר לו נשיקה, ומשם העניינים התפתחו כפי שאפשר לצפות כששני בחורים צעירים שנמשכים מאוד זה לזה נמצאים יחד בלי בגדים.

רק אחרי ששכחה סערת הרגשות ושניהם ישבו חבוקים על הספסל -הרהיט היחיד שהיה במקלחת - הוא נזכר ששכח להשתמש בקונדומים שנתן לו ז'וז'ו.

"שכחת?" נבהל איתי, "מה זאת אומרת שכחת? מה אתה בכלל יודע על הסטפן הזה?"

"הוא בחור נחמד, אני אוהב אותו." מחה עמנואל והסמיק.

"גם בחורים נחמדים נדבקים באיידס." התרגז איתי, "כל אחד יכול להידבק, אפילו תינוקות שרק נולדו. איך יכולת לשכוח? ומה שחמור יותר, איך סטפן הרשה לעצמו לסכן אותך? זה ממש לא אחראי, הוא ידע שזו הפעם הראשונה שלך."

"למה אתה חושב שזו הפעם הראשונה שלי?" נעלב עמנואל, "אני נראה לך כזה תינוק?"

"כן, אתה נראה לי ילד שלא מבין מהחיים שלו, ואתה חייב להיבדק."

"אתה לגמרי טועה." מחה עמנואל, "אבל אל תדאג, אני אלך להיבדק מחר ותראה שהכול בסדר אצלי."

"תוכל להיות בטוח במאה אחוז רק בעוד חודשיים מנו, ועד אז שלא תעז לעשות כלום בלי הגנה, לא משנה עד כמה סטפן הזה נחמד ועד כמה אתה אוהב אותו."

"גם הוא אוהב אותי, הוא לא ידביק אותי בכוונה."

"אולי, אבל יכול להיות שגם הוא לא יודע שהוא נשא. למה לא שאלת אותו מתי הוא נבדק בפעם האחרונה?"

עמנואל בהה בו במבט מזועזע, "איך אפשר לדבר על בדיקות דם באמצע נשיקה צרפתית?"

"אולי לא באמצע הנשיקה, אבל קצת אחריה כן. אחרי הנשיקה ולפני הסקס, זה בדיוק הרגע המתאים לדבר על איידס."

"מצטער, אבל מהרגע שהתחבקנו לא היה יותר רגע מתאים, ברגע שהוא נגע בי התבלבלתי לגמרי ולא יכולתי לחשוב יותר על כלום."

"יהיה לך הרבה מאוד זמן לחשוב כשתחכה חודשיים לתשובה השנייה." כעס איתי, ואחר כך התחרט על דבריו הקשים כי עמנואל הפנה אליו את גבו, הסתגר בעצמו, סירב לדבר איתו מטוב ועד רע ואפילו לא נפרד ממנו לשלום כשהלך לעבודה.

טעם החיים

בימים הראשונים אחרי המריבה הלילית המכוערת שלהם (שטל קרא לה בליבו ליל המפלצת) טל ואיתי בקושי הביטו זה בזה ולכולם היה ברור שהם מסוכסכים.

איתי ניסה שוב ושוב להתנצל ולחזור ליחסים קצת יותר סבירים עם טל, אבל לשווא. טל היה גאה ועקשן, וגם עסוק מאוד בעבודתו החדשה, והדבר לא הסתייע.

בסופו של דבר פנה איתי לאסי, מנהל המשמרת, וביקש שיסדר לו תורנות סגירת המסעדה יחד עם טל.

אסי שהיחסים הרעים בין השניים העיקו עליו מאוד מילא ברצון את בקשתו וככה נותרו שני הצעירים לבד במסעדה אחרי שכולם עזבו.

"טל, אני מתנצל שקראתי לך מפלצת ושדיברתי לא יפה." אמר איתי, "ואני מבקש מאוד שתסלח לי."

טל משך בכתפיו, הפנה אל איתי את גבו בסרבנות ופנה ללכת לחדר ההלבשה. איתי הולך בעקבותיו, מיואש מסרבנותו של טל, ולפתע השמיע טל צרחה איומה, הסתובב וזינק לתוך זרועותיו של איתי המבוהל. "אימל'ה, עכבר!" צרח טל, חיבק את איתי הנדהם בכל כוחו וטמן את פניו בכתפו.

"איפה ראית אותו?" התרגש איתי ותפס מטאטא, מוכן לצאת לציד.

"הנה, שם תיזהר!"

הם פצחו במרדף אחרי העכבר הפעוט והמבוהל, איתי חמוש במטאטא וטל, מתחבא מבוהל מאחורי גבו, עוצם את עיניו ליתר ביטחון.

"הנה הוא!" קרא איתי בשמחה כשגילה את העכבר לכוד בפינה בין הקיר לארונית הבגדים. הוא הניף את המטאטא, אבל טל צרח שוב, "לא! לא! אל תרצח אותו! הוא נורא חמוד!"

"מה חמוד? זה עכבר." מחה איתי, מפנה את פניו אל טל ובינתיים ניצל העכבר את ההזדמנות ונעלם.

"הכול בגללך טל!" התאכזב איתי, "עכשיו הוא שוב ברח. מי יודע לאן הוא נעלם."

"הוא ברח החוצה, ראיתי." אמר טל בקול משכנע מאוד, למרות שלא היה בטוח בכך כלל, "הוא היה כזה עכברון קטן וחמוד."

"אז למה צרחת ככה?" צחק איתי, "אתה כזה נקבה טל."

"מה אתה אומר?" חייך טל. הם הביטו זה בזה ופרצו בצחוק, התחבקו קצרות וככה בזכות עכבר קטן וחמוד הסתיים הברוגז שהעיק על שניהם.

"אז איך זה לגור אצל ליאון?"

"נהדר, אני בקושי רואה אותו ונוח לי מאוד. קיבלתי חדר יפה ומסודר ויחסית לאיך שהעבידו אותי בבית יש לי מעט מאוד עבודה, ואני מצליח ממש יפה במטבח, ויורי אמר שאני כשרון מלידה, ותראה, יש לי כוויה ביד." התלהב טל וחייך בחיבה אל איתי שליבו התרחב משמחה על שזכה שוב בידידו היקר. אמנם אהבה רומנטית לא תוכל לשרור בינו לבין טל, אבל אין לזלזל בחברות, בעיקר לא חברותו של בחור מקסים כמו טל.

אחרי ששמע את כל החדשות של טל איתי סיפר לו על איתן והתלונן על הרשלנות והעצלות של שותפו החדש שעבד רק שעתיים ביום ואת שאר הזמן בילה במכון הכושר, או בציד גברים.

"היית מאמין שהוא לוקח כסף מהוריו? הם פנסיונרים קשישים שחיים בקושי והוא עוד לוקח מהם כסף. איך הוא לא מתבייש, בחור צעיר ובריא כמותו חי מקצבה של ביטוח לאומי ועוד יש לו חוצפה להתעלק על ההורים שלו."

"מה בריא? יש לו איידס."

"שטויות, הוא רק נשא. אם יש לו כוח להתעמל כל יום במכון כושר ולבלות לילות שלמים בפאבים ובמועדונים איך אין לו כוח לעבוד? סתם בטלן. הוא עובד רק שעתיים ביום במכירת דיסקים מזויפים וכמובן לא משלם מיסים ולא עושה שום דבר בבית, משאיר לי גרביים מלוכלכים על הרצפה, לא מנגב את השולחן אחרי האוכל, הטעם שלו במוזיקה נוראי והטעם בבגדים מזעזע."

"מסכן שלי, הסתבכת איתו כהוגן, אולי הוא ימצא לו חבר ויעזוב?"

"זה לא יקרה, הוא לא מחפש בן זוג, הוא מחפש זיונים." נאנח איתי, "יאללה, בוא נפנה יחד את הזבל."

איתי הגיע עייף הביתה וכרגיל מצא את המטבח הפוך, גרביים ותחתונים מפוזרים על הרצפה, והמקלחת לחה מאדים, סימן שאיתן יצא לבלות.

עייף מכדי לסדר את הבלגן הוא צנח מותש על הספה, ראה קצת חדשות, נרדם מול הטלוויזיה הדולקת והתעורר מבוהל כשאיתן התפרץ הביתה וטרק בכוח את הדלת.

"היה לי טלפון?" חקר בבהילות את איתי המנומנם.

"לא." פיהק איתי, "שום טלפון. למה? מה קרה?"

"מישהו חיפש אותי? היה פה מישהו?" המשיך איתן לחקור תוך שהוא מסתובב חסר מנוחה בסלון, מציץ מידי פעם מהחלונות בזהירות, מתנהג כאילו חשש שמישהו אורב לו בחוץ.

"מה קרה לך? אתה שיכור? מסטול? מה עובר עליך?" התפלא איתי.

"אל תשאל." נאנח איתן וצנח על הכורסא שלו - כורסת טלוויזיה יקרה שהוא לא הרשה לאיש לשבת עליה.

"טוב, אני לא שואל." איבד איתי את סבלנותו, "ותאסוף כבר את הבגדים המטונפים שלך מהרצפה. הם לא ילכו לבד למכונת כביסה והמשרתת התפטרה מזמן."

"איתי, באמשל'ך, תעזוב אותי מזה עכשיו, אין לי ראש לזה."

"למה? מה קרה?"

"טוב, זה מסובך, אבל יש את הבחור הזה, אחד שפגשתי לפני כמה חודשים במסיבה. היה מה שהיה והיה כיף, אבל עכשיו הוא רודף אחרי וצועק שהדבקתי אותו."

"באמת? מעניין למה? אני מתאר לעצמי שלא השתמשת בקונדום."

"זה הוא שלא רצה קונדום." צעק איתן, "זו לא אשמתי, וחוץ מזה אולי הוא נדבק ממישהו אחר? למה הוא נטפל דווקא אלי?"

"כי זיינת אותו בלי קונדום ולא אמרת לו קודם שאתה נשא. למה ציפית?"

"זו אשמתו." חזר איתן בעקשנות על דבריו, "הוא לא רצה קונדום, אמר שלזיין עם קונדום זה כמו ללקק דבש דרך צנצנת."

"אבל אם הוא היה יודע שאתה נשא הוא כן היה מסכים, למה לא סיפרת לו?"

"מה אתה? אידיוט? אם הוא היה יודע אני הייתי נשאר עם הזין ביד." התרגז איתן ואז הטלפון צלצל ואיתן זינק בבהלה.

"תענה אתה." לחש בבהילות לאיתי.

איתי ענה ומישהו מהצד השני חיפש את איתן. "איתן? חכה רגע, אני אבדוק אם הוא בבית. מי רוצה אותו? עידו? רק רגע עידו." פנה איתי אל איתן שפניו החווירו מפחד.

"לא." לחש איתן ונופף את ידיו בבהלה, "אני לא בבית."

"הוא לא בבית." חזר איתי בצייתנות על דבריו של איתן.

"שקרן." אמר עידו מעבר לקו, "למה אתה משקר בשביל הרוצח הזה? אם תמשיך לשקר אני אתבע גם אותך."

"תתבע? למה אתה מתכוון?" נבהל איתי, "תתבע על מה?"

"על רצח. הוא הדביק אותי באיידס, החבר שלך, ואני אכריח אותו לשלם על זה ביוקר. תיזהר ממנו, הוא נשא."

"קודם כל הוא לא חבר שלי, אנחנו רק שותפים לדירה." העמיד איתי דברים על דיוקם, "ושנית עידו, אני יודע שהוא נשא, גם אני נשא, נפגשתי איתו בקבוצת תמיכה לנשאים, ואני חושב שאם הוא לא אמר לך שהוא נשא ולא השתמש בקונדום זה ממש ממש לא בסדר."

עידו פרץ בצחוק מר ולעגני. "ממש ממש לא בסדר." חיקה בלגלוג את טון דיבורו רודף השלום של איתי, "מה אתה אומר? זה הרבה יותר מלא בסדר אדוני, זה רצח, ורוצחים צריכים לשבת בבית סוהר! אני אכניס אותו לכלא גם אם זה יהיה הדבר האחרון שאני אעשה במה שנשאר מהחיים שלי."

מיד לאחר שיחת הטלפון המפחידה מעידו רץ איתן לחדר השינה והחל דוחס מכל הבא ליד לתוך מזוודה.

"מה אתה עושה איתן?" נדהם איתי.

"מה נראה לך? אני מסתלק מכאן."

"לאן?"

איתן לכסן אליו מבט ערמומי, "עדיף שלא תדע."

"אבל איתן, חתמת על חוזה, סמכתי עליך בקשר לשכר דירה, אתה לא יכול סתם להתחפף?"

"לא." גיחך איתן, "ומי יעצור אותי, אתה?"

"אבל עכשיו לילה, לאן תלך בשעה כזו?"

"לא עסקך. אסטה לה ויסטה ילד." הפטיר איתן בשחצנות והסתלק משם עם מזוודתו עמוסת הבגדים.

אכלתי אותה. חשב איתי בעצב, אין לי מזל עם השותפים שלי. מה אני אעשה עכשיו?

למחרת הוא הפנה את השאלה הזו אל אסי ויניב, מבקש מהם עצה.

"אין ברירה, אתה צריך לקחת שותף או שותפה חדשה." אמר יניב, "או זה, או שתזכה בפיס."

"אני כבר רץ לקנות כרטיס." התבדח איתי, אבל נותר מודאג.

לפני שיצא  הביתה פגש את טל שהגיע להתחלת המשמרת שלו וסיפר לו על צרותיו.

"אוי, מסכן שלי. זה פשוט נורא. אתה באמת חייב שותף חדש ואולי שותפה יותר טוב? נראה שאין לך מזל עם גברים."

"יכול להיות שאתה צודק." אמר איתי בעצב, "ומה נשמע אצלך טל?"

"נפלא, לא יכול להיות יותר טוב. אני וליאון מסתדרים ממש נהדר. אני מבשל לו והוא..." טל צחקק והסמיק.

"הוא מה?"

"הוא אוכל כמובן. מה חשבת?" הצטחק טל והסתלק לדרכו.

איתי חזר לדירה הריקה וישב, עצוב ומדוכא, מול החדשות עד שלבסוף נרדם. דפיקה חזקה בדלת העירה אותו.

אולי איתן חזר הרהר לעצמו ורץ לפתוח, אבל זה לא היה איתן, זה היה בחור זר, שחום, גבוה, שרירי וכועס, שדחף אותו בחזקה והתפרץ לדירה.

"איפה הוא? איפה המניאק הזה שהדביק אותי?"

"אתה עידו?" ניחש איתי

"כן, אני עידו ואני מתכוון לרצוח את איתן הבן זונה המסריח הזה. תביא אותו לפה!" טלטל עידו את איתי הצנום טלטלת גבר.

"היה ברור שהוא שיכור וכועס ואיתי התחיל לפחד, וכדרכו תמיד כשפחד הוא התחיל לדבר במהירות, בתקווה שיצליח להיחלץ מהצרה בזכות חלקת לשונו וחיוכו המתוק.

"איתן ברח עוד אתמול עידו, הפחדת אותו והוא הסתלק והשאיר אותי לבד. לא שאני מתגעגע אליו כמובן, היה חרא של שותף, אף פעם לא ניקה אחריו, תמיד עשה רעש ובלגאן והשאיר אותי עם חור בתקציב, אני זקוק באופן נואש לשותף חדש. אתה מכיר מישהו, ואולי מישהי?"

"מישהי..." באופן מפתיע הניח עידו לדש חולצתו של איתי וצנח על הספה כשהוא מייבב כתינוק. "מישהי רצתה שאני אתרום לה זרע בשביל להביא ילד. היא לסבית, רוצה לגדל ילד עם הומו והיא בחרה דווקא בי, ומה אני אגיד לה עכשיו?"

"יש... יש כל מיני שיטות לשטיפת זרע וכאלה. יש פתרונות עידו, אל תבכה בבקשה." נבהל איתי.

"שיטות?" הרים אליו עידו פנים מכורכמות מבכי, "איזה שיטות? מי תרצה להביא ילד עם אבא נשא איידס? בעוד כמה שנים אני עלול להתפגר והיא תישאר לבד עם הילד. הבטחתי לה שנגדל אותו יחד, שאני אהיה שותף שלה לא רק בכסף אלא גם באחריות. חיכיתי לזה כל כך, ומה עם שאר התכניות שלי? נשאר לי להגיש רק עוד שתי עבודות עד לתואר שני וכבר התחלתי לעבוד, מצאתי אחלה עבודה במשרד הייטק ועכשיו הכול הרוס."

"זה לא נכון עידו, באמת שלא." כרך איתי יד מנחמת על כתפו של האורח המדוכא שלו, "אתה מרגיש כאילו החיים שלך נגמרו, אבל תאמין לי, זה לא נכון."

"זה כן נכון." התייפח עידו, "התחלתי לצאת עם בחור מקסים שנורא נדלקתי עליו, בגללו בעצם הלכתי לעשות את הבדיקה. ברגע שהוא שמע שאני חיובי... בחיים לא ראיתי מישהו אורז מהר כל כך."

"אז גם אתה נשארת עכשיו בלי שותף?"

"לא, זו הייתה הדירה שלו, הוא ארז את הדברים שלי. זה הוא שנשאר בלי שותף. אני אצל ההורים עכשיו ואני לא מעז לספר להם כלום. אחי נהרג לפני כמה שנים בתאונת אימונים במילואים. מזל שיצאתי מהארון לפני זה כי אחר כך לא הייתי מעז. בגלל המוות שלו נורא חשוב לי להביא ילד ועכשיו זה... מזל שאני לא צריך לקחת עדיין תרופות, אם אני אצטרך תרופות ואימא שלי תראה אותן... היא אחות, היא מיד תבין..." הוא החל לגהק מרוב בכי ואז הצמיד יד אל פיו ורץ לשירותים להקיא.

איזה מסכן. חשב איתי לעצמו בעצב, כמה צרות נפלו עליו, הוא דווקא נראה בחור נחמד, חבל עליו.

עידו יצא חיוור ומתנודד מהשירותים והתנצל על התנהגותו. "אני לא בחור אלים בדרך כלל אבל שתיתי יותר מידי. אני כל כך כועס על האיתן הזה, הוא הרס לי את החיים, מצטער שהוצאתי את זה עליך."

עידו נחפז להרגיע אותו, הבטיח לו ששום דבר לא קרה והציע שעידו ילך לעשות מקלחת ואפילו תרם לו מכנסים קצרים וכפכפים כדי שעידו לא יצטרך לחזור וללבוש את בגדיו המיוזעים.

"אני מאוד מאוד מודה לך איתי, באמת יפה מצדך." אמר עידו בכובד ראש בעודו מתפשט בזריזות, חושף גוף שחום, תמיר ושרירי שגרם לאיתי להיאנח בסתר לבבו בערגה.

"אין בעיות, זה בסדר." אמר בקלילות, "קח את הזמן שלך. אני הולך לעשות קפה." אבל לפני שהכין קפה הכניס את בגדיו של עידו למכונת הכביסה כדי להבטיח שהוא לא ימהר להסתלק אחרי המקלחת.

בסופו של דבר איתי החליט שבשעה כל כך מאוחרת תה צמחים עם דבש עדיף על קפה ועידו הסכים איתו, שתה בהנאה את התה ואפילו אכל פרוסת עוגת לימון.

"אז מה אתה חושב שאני צריך לעשות עכשיו איתי?" פנה בפנים מודאגות אל מארחו.

"ללכת לישון. אתה יכול לישון על הספה הקשה והחורקת והלא נוחה הזו, או לישון איתי במיטה הזוגית הנוחה והגדולה שלי. אני מבטיח לך להיות ג'נטלמן ולכבד אותך גם מחר בבוקר." התבדח איתי, ולשמחתו הצליח להעלות חיוך חיוור על פניו של עידו.

"אני לא מתכוון הלילה, אני מתכוון בכלל, מה אני אמור לעשות עם החיים שלי עכשיו?"

"בדיוק מה שרצית לעשות איתם קודם. תגמור את הלימודים, תקבל תואר, תמשיך לעבוד, תמצא דירה, אולי חבר. תעשה הכול כמו קודם, אבל עם קונדום."

"אני שונא קונדומים." פלט עידו בשאט נפש, "זה מגעיל, הורס את כל הכיף."

"איידס הורס את הכיף הרבה יותר."

"זה נכון." נאנח עידו והשתרע על מיטתו של איתי, "באמת מיטה נוחה." המהם כמו לעצמו ופיהק, "וגם הדירה שלך נחמדה. שקטה מאוד. מי בעל הבית?"

"השכנים מלמעלה, קוקו וז'וז'ו. הם נחמדים, יש להם סלון יופי, הם יחד כבר איזה עשרים שנה. באמת נחמדים."

"אחלה, בעלי בית גיי פרנדלי זה אחלה." שב עידו ופיהק. "תגיד איתי, אם יהיה לי בן זוג נשא אני עדיין אצטרך קונדום?"

"זה תלוי במצב שלכם. אם שניכם תהיו עם רמת נגיפים נמוכה בדם אז אולי... לא יודע. צריך לדבר עם רופא. יש דעות לכאן ולכאן, אבל המנחה שלנו בקבוצת תמיכה תמיד מעדיף ללכת לפי המחמירים, רק ליתר בטחון."

"איך זה להיות בקבוצת תמיכה? לא מדכא?"

"ממש לא." חייך איתי שהשתרע בזהירות לצידו של עידו, מקפיד לא לגעת בו. האמת שזה ממש נחמד. כולם חברים, אנחנו דווקא צוחקים המון, יוצאים לבלות גם אחרי הפגישות ותמיד יש עם מי לדבר ולהתייעץ. אולי תבוא לראות?"

"ומה עם אני אפגוש שם את איתן?"

"אני לא חושב שזה יקרה. כמו שאני מכיר אותו הוא כבר בדרך לחו"ל. תראה, הוא חרא של בן אדם עידו, אבל אין לזה שום קשר לאיידס. הוא היה חרא נצלן ואגואיסט גם קודם. איידס לא משנה את האופי שלך. בהתחלה אתה חוטף שוק  נוראי וחושב ששום דבר כבר לא יהיה כמו קודם, אבל עם הזמן אתה רואה שהחיים נמשכים ושנשארת אותו בן אדם. מי שהיה בן אדם הגון ואחראי קודם ימשיך להיות כזה גם אחר כך, יש אפילו כאלו שטוענים שבגלל האיידס הם נעשו בני אדם טובים יותר, למדו להעריך את החיים ולנצל טוב יותר כל יום שעובר. בגלל זה אני חושב שאתה צריך..."

ואז הוא הבחין שעידו נרדם והשתתק, וכמעט שנרדם בעצמו כשעידו הישן התהפך על צידו ומשך אותו אליו לתנוחת כפיות שמילאה את ליבו חמימות ואושר.

אל תהיה אידיוט איתי, הוא ישן, הוא לא מרגיש שהוא מחבק אותך, אמר לעצמו, ובכל זאת נרדם עם חיוך על פניו.

"אז מה? הוא כאילו גר אצלך פתאום?" הרים טל גבות בהירות ומשתוממות לעבר איתי.

"אתה לא פוחד ממנו?" חקר יניב, "אל תשכח שהוא איים עליך."

"מה פתאום פוחד ממנו? איזה שטויות. עידו הוא בחור מקסים ושותף נהדר, אין בכלל מה להשוות אותו לאיתן, הזבל הזה."

"אבל הבחור המקסים הזה איים לרצוח אותך, לא?"

"הא לא ממש איים לרצוח אותי, וחוץ מזה הוא בכלל לא הכיר אותי אז, ואל תשכחו שהוא היה מאוד מאוד נסער אחרי שהוא קיבל תשובה חיובית, ומיד אחר כך החבר שלו זרק אותו וגם העיף אותו מהדירה. זה מספיק לשגע כל אחד."

"ועכשיו הוא נרגע? אתה בטוח בזה?" שאל אסי בדאגה. מאחר והיה המבוגר בחבורה חש קצת כמו אח בוגר של אנשי הצוות שלו והחילופים המהירים של השותפים לדירה של איתי עוררו את חשדותיו.

"תראה, הוא עדיין מאוד כועס על איתן ובצדק, אבל הוא מתחיל להשלים לאט לאט עם העובדה שהוא נשא. קשה לו עם זה כמובן, אבל אחרי שהוא יבין שאין הרבה טעם לחפש אשמים והוא חייב לעזוב את השאלה מי אשם ולהתחיל לחיות עם הפנים לעתיד..."

"הוא חמוד? איך הוא נראה?" איבד טל את סבלנותו למשמע עוד אחד מנאומי האיידס של איתי – הוא כבר שמע אותם די והותר פעמים ועייף מהם.

"הוא מהמם." התפשט חיוך עליז על פניו של איתי, "ממש יפה, יש לו קוביות בבטן וחיוך מדהים, והוא גם מבשל נהדר, ויש לנו את אותו טעם במוזיקה ובספרים. ממש כיף לי איתו."

"אז אתם כאילו... כאילו ביחד?" השתלהב יניב.

"לא, עדיין לא. בטח שלא, רק לפני כמה שבועות הוא נפרד מהחבר שלו והוא עדיין בסרטים רציניים בגלל שהוא חיובי. הוא לא אחד שקופץ ממיטה למיטה, הוא בחור מאוד רציני, בדיוק כמו שאני אוהב."

"אתה נשמע לגמרי מאוהב." פסק אסי.

איתי חייך, נבוך מעט, ומיהר לשנות נושא לפני שחבריו יבינו עד כמה הוא באמת מאוהב בעידו שפלש לחייו בצורה כה דרמטית.

הוא לא היה בטוח מי העלה את הרעיון שעידו שנותר חסר דירה, המום, כואב, מבולבל וזועם בגלל הצורה שבה כל חייו התמוטטו במחי בדיקת דם אחת, יבוא לגור אצלו, אבל מרגע שהרעיון הזה קרם עור וגידים היה לו ברור שהוא ועידו משלימים זה את זה כמו שקע ותקע.

הוא נהנה מכל רגע שבילה במחיצת עידו, גם כששותפו לחדר היה שוקע במרה שחורה ומתחיל לדאוג איך יגיבו הוריו כשהם יגלו, ומה הוא יגיד לבחורה שהוא תכנן להביא איתה ילד לעולם, וגרוע מכל, מתחיל לחשב כמה שנים עוד נשאר לו לחיות, איתי נשאר תמיד רגוע ומעודד, צוק איתן של שפיות ובטחון בעולמו של עידו שהתפורר סביבו במהירות מבהילה.

עידו למד לבטוח בשותפו לדירה ושפך לפניו את לבבו, מגלה לו עד כמה הוא מתגעגע לאקס שלו, וכמה פגוע וכואב הוא חש בגלל הפרידה החטופה, ובעיקר בגלל שהסיבה נראתה לו כל כך לא צודקת.

בהתחלה איתי היה מנסה לנחם את עידו בקלישאות שחוקות, מבטיח לו שהוא יפגוש בעוד זמן מה בחור ראוי יותר מהאקס שלו שלא שווה את צערו וגעגועיו, אבל ככל שהלך והתאהב בעידו ככה היה לו קשה יותר למצוא משהו ראוי להגיד כששוב היה עידו שוקע באלבום התמונות שלו, נזכר בחופשות ובבילויים הנפלאים שלו עם האקס, וגונח מרוב צער וגעגועים אליו.

עם הזמן הוא מצא את עצמו קופץ אגרופים ונושך שפתיים, ומתאפק בכל כוחו לא להשליך את אלבום התמונות הארור הזה דרך החלון.

עזוב כבר את החרא העלוב והבוגדני הזה! רצה לצרוח, תראה אותי, אני כאן, אני אוהב אותך, לא אכפת לי שאתה נשא, תסתכל עלי עידו! אני רוצה אותך, אף אחד לא יאהב אותך אף פעם כמו שאני אוהב אותך!

יום אחד הבטיח לעצמו, יום אחד הוא יתפוס די אומץ ויגיד את זה לעידו, אבל עדיין לא, זה עוד מוקדם מידי והחיפזון מהשטן, אם הוא יטיל את עצמו כעת על עידו הוא רק יביך את שניהם. תתאפק, אמר לעצמו, תתאפק וחכה לרגע המתאים.

הוא חזר בערב עייף מהעבודה, נכנס לדירה שלו שהייתה כעת מסודרת ונקייה וקיבל בתודה את כוס התה שהציע לו עידו.

"אתה רעב?" שאל עידו, "נשארה עוד קצת פשטידה, רוצה שאחמם לך?"

"לא תודה. אכלתי במסעדה. איך עבר עליך היום?"

"מצוין, היה לי יום נהדר." חייך עידו וסיפר לו שקיבל ציון טוב על עבודה שהגיש, ושהבוס שיבח אותו על הפרויקט המוצלח שהשלים לפני הזמן, ושבדרך חזרה מהעבודה הוא קנה דיסק שחיפש זמן רב.

"חיכיתי לך שנקשיב לו יחד." הניח יד על שכמו של איתי שהתמוגג מאושר.

ככה בדיוק הוא תיאר לעצמו את חייו - חיים שקטים ושלווים עם בן זוג נעים הליכות וחביב שיקבל את פניו במאור פנים, גבר שחום וחייכן שייהנה לבלות איתו בשקט בבית. אם הם רק היו ישנים ביחד... איך עידו לא רואה שהם מתאימים זה לזה בצורה מושלמת?

הם הקשיבו למוזיקה, ראו תכנית ששניהם אהבו בערוץ ההיסטוריה ואז, קצת לפני חצות הם התחילו להתכונן ללכת לישון, ופתאום נשמעו קול צעדים רצים על המדרגות מחוץ לדירה ואחר כך מטר של דפיקות נסערות.

הם מיהרו לפתוח וטל כשל לדירתם, בוכה בהיסטריה, שערו פרוע, רגליו נתונות בכפכפים בלבד וגופו רועד.

"מה קרה?" נבהל איתי ונחפז לחבק את ידידו ולהוביל אותו פנימה.

"הוא בהלם." קבע עידו בקור רוח והביא שמיכה לעטוף בה את כתפיו של טל שרעד כאילו קפא מקור.

"מה קרה חמוד? אתה יכול לספר מה קרה לך?"

"זה ליאון." פרץ טל בבכי, "הוא... הוא..."

"מה? מה הוא עשה לך?" נחרד איתי.

"אני והוא... אנחנו... אנחנו מאוד התקרבנו לאחרונה. היום נכנסנו למיטה ביחד ואז הוא פתאום... פתאום..."

"מה? מה הוא עשה?" צעק עידו וקפץ את אגרופיו, "אני ארצח אותו אם הוא פגע בך." התעצבן, ואיתי הניח יד על כתפו כדי להרגיעו. לעידו היה חוש צדק מפותח מאוד וכל מעשה עוול ששמע עליו עורר את זעמו. איתי אהב את התכונה הזו אצלו אבל חשש שיסתבך בצרות אם לא ילמד לשלוט בכעסיו.

"תן לטל לדבר. מה קרה בינך לליאון טל?"

"הוא ניסה להכניס אותי להריון." אמר טל, "רק במזל שמתי לב שאין לו קונדום, וכששאלתי מה הוא חושב שהוא עושה אז..."

"סליחה? מה אמרת?" נדהם עידו שלא ידע שטל טרנסג'דר, "מה הוא ניסה לעשות?"

"אני טרנסג'דר ועדיין לא עברתי ניתוח." הסביר טל, "ובזמנו שקלתי ללדת לפני שאני מתחיל לקחת הורמונים. סיפרתי על זה לליאון והוא היה מאוד מבין ואוהד, אבל בזמן האחרון יש לי המון ספקות בנושא ואני כבר לא בטוח שזה רעיון טוב כל כך."

"באמת?" השתומם איתי, "לא סיפרת על זה כלום, חשבתי שאתה נורא רוצה שיהיה לך ילד משלך. מה שינה את דעתך?"

"ביקרתי אצל אחותי שילדה לא מזמן וראיתי כמה עבודה ומאמצים זה דורש וגם... סיפרתי לאימא שלי שאני חושב על הריון והיא תמכה ברעיון בהתלהבות עצומה ומיד ירד לי מכל הקטע הזה של הריון. אחרי שחשבתי קצת על התגובה שלה הבנתי שהיא מקווה שההיריון ישנה את דעתי לגבי שינוי המין, והאמת, אני קצת חושש שהיא צודקת, שאם אלד ילד לא יהיה לי יותר אומץ לקחת הורמונים ולעבור את הניתוח."

"נשמע חתיכת סיבוך רציני." העיר עידו.

"כן, סיבכתי לעצמי את החיים." חייך טל חיוך חיוור, "אני די מבולבל לאחרונה ואני רוצה לעבור טיפול פסיכולוגי ולקחת את הזמן שלי לפני שאחליט מה לעשות, אבל ליאון... הוא פשוט ניסה להחליט בשבילי וזהו. אם לא הייתי עוצר אותו בזמן הוא היה מכניס אותי להריון."

"לא נכנסים כל כך מהר להריון." הצטחק עידו.

"אני יודע את זה." התרגז טל, "אני לא דביל! אבל דווקא היום זה היום הכי מסוכן מבחינתי וליאון יודע את זה. לפני שבועיים הוא ראה שאני מתבאס מזה ששוב קיבלתי ווסת, עכשיו אני מבין למה הוא חיכה בסבלנות לפני שניסה להכניס אותי למיטה, ואני הטיפש שחשב שהוא ג'נטלמן... ידעתי שהוא רוצה ילד, אבל לא תיארתי לעצמי שהוא יתנהג בשפלות כזו."

"אבל איך הוא היה יכול לדעת ששינית את דעתך אם לא סיפרת כלום?"

"מה זה משנה? לא מכניסים מישהו להריון בלי רשות!" התרגז טל, "אין מצב שאני חוזר לדירה שלו." הוסיף בזעף ושילב את ידיו על חזהו בהתרסה.

"אל תדאג, אף אחד לא יכריח אותך לחזור לשם." הרגיע אותו איתי, "מחר נחליט מה לעשות, ועכשיו כדאי שתלך לישון."

"אני מציע שתלך לישון במיטה שלי טל." אמר עידו, "אלא אם כן אתה רוצה ללכת לישון עם איתי?"

"לא. אם לא אכפת לכם אני מעדיף לישון לבד, אני צריך קצת פרטיות אחרי כל הבלגן שהיה לי." אמר טל בהתנצלות והלך להתקלח.

"מאוד יפה מצדך להציע לו את המיטה שלך עידו, אבל איפה אתה תישן?"

"איתך, יש לך התנגדות?"

"ממש לא, בכיף." אמר איתי והניח יד מהססת על לחיו של עידו. הם הביטו זה בזה, חייכו והתנשקו, בהתחלה נשיקה עדינה ומגששת ואחר כך סוערת וסקסית.

"סוף סוף." גנח עידו בתום הנשיקה, "מה לקח לך כל כך הרבה זמן?"

"לי? למה אתה מתכוון לי? רציתי לנשק אותך מהרגע הראשון שנפגשנו, אבל התאפקתי כי כל הזמן דיברת על האקס המאוס שלך וכמה אתה מתגעגע אליו."

"אני נשבע לא לבזבז עליו יותר אפילו רגע אחד." הבטיח עידו.

"ומה תעשה עם התמונות שלו?"

"מחר, דבר ראשון על הבוקר אני מעיף אותן לבוידם, נשבע לך." צחק עידו, ויד ביד הם הלכו למיטה והמשיכו להתנשק שם בהתלהבות עד ש... הטלפון צלצל!

"מי מתקשר בשעה כזו?" נדהם עידו.

איתי ענה ועל הקו היה ליאון. "סליחה על השעה המאוחרת, אבל אולי טל..."

"הוא אצלנו, הוא בסדר, קצת מזועזע ומאוד כועס עליך, אבל בסדר."

"אני מבין." אמר ליאון, "אני יכול אולי לדבר איתו?"

" לדעתי הוא כבר ישן, וחוץ מזה אולי כדאי שתתן לו להירגע קצת."

"איתי, תשמע, אני... אני... תגיד לו שאני מאוד מאוד מצטער ו... לא חשוב. נדבר בבוקר, לילה טוב."

"לילה טוב ליאון." השיב איתי, סגר את השפופרת וחזר לזרועותיו של עידו.

למחרת בבוקר השאיר איתי את טל עם עידו שהבטיח להשגיח עליו היטב והתייצב באריה הזהב למשמרת הבוקר. הוא חש עצבני מעט בגלל הפגישה הצפויה עם ליאון הגדול. באורו הבהיר של הבוקר נראה פתאום הסיפור של טל מפוקפק מעט ואיתי סח לעצמו שלאון אולי לא התנהג כראוי, אבל הוא עדיין הבוס שלו ועליו לזכור שטל הוא איש צעיר ורגיש מאוד ושהוא שרוי במצב נפשי לא יציב בגלל כל התהפוכות שעברו עליו בחייו, ואולי הוא לא הבין בדיוק מה ליאון רוצה לעשות?

לא צריך למהר ולשפוט לפני ששומעים את שני הצדדים יכול להיות שזו הייתה סתם אי הבנה?

אולי טל לא הסביר את עצמו כמו שצריך וליאון חשב שהוא עדיין מעוניין בחוויות האימהות?

איתי היה חייב להודות בינו לבין עצמו שהוא מחבב מאוד את ליאון וסולד מרעיון העימות איתו. כדי להירגע ולהכין את עצמו טוב יותר לבאות הוא ניסה לדמיין מה ליאון יגיד, תכנן מה הוא יענה ובסופו של דבר גמר אומר בנפשו לא להגיד כלום בטרם ישמע מה יש לליאון להסביר על נסיבות הלילה הקודם.

כשנכנס למסעדה התברר לו שכל התרחישים שהריץ במוחו היו מיותרים - ליאון נעלם בלילה באופן פתאומי וכנראה שלא יחזור לנהל את המסעדה בעתיד הנראה לעין.

אסי כינס את כל הצוות הסביר להם שבגלל משבר משפחתי לא צפוי ליאון נסע באופן פתאומי לחו"ל והשאיר לו מכתב מפורט עם הוראות.

"אז אתה תהיה עכשיו מנהל המסעדה?" נדהם איתי.

"כנראה שנכון לעכשיו אני אהיה המנהל בפועל." אמר אסי קצת בהיסוס, המכתב של ליאון לא היה ברור לגמרי בקטע הזה, "ובעוד שבוע תגיע השותפה של ליאון ואז נחליט מה הלאה.

"לליאון יש שותפה? התפלאו כולם, "מה פתאום?"

"כן, מסתבר שכן." אמר אסי, "יש לו שותפה שקטה שהשקיעה כסף במסעדה לפני כמה שנים כשעשו שיפוץ. בקרוב היא תבוא לפה ואז נראה. עד שזה יקרה כולם ממשיכים לעבוד כרגיל."

בימים הבאים הכול התנהל כרגיל חוץ מהעובדה שטל המשיך לגור אצל איתי ועידו.

הם חיבבו אותו מאוד והוא היה שותף נוח ושקט, אבל אי אפשר היה להכחיש שהדירה הקטנה הייתה צפופה מידי לשלושתם.

מי שפתר את הבעיה היה ז'וז'ו שחזר מביקור אצל בוזי וקובי ובפיו הצעה מפתה מאוד לטל – יעל נמצאת בשלבי הריונה האחרונים והרופאים פקדו עליה לנוח כמה שיותר.

הוא סיפר להם שלרוע המזל מצבו של בוזי הורע מאוד, לאחרונה הוא נעזר במקל הליכה ומתקשה בתנועה וקובי המסכן כורע תחת נטל הטיפול באשתו ובבן זוגו.

"ומה שהכי מדאיג אותם זה איך הם יסתדרו עם התינוק ועם בוזי שמצבו הולך ומחמיר." אמר ז'וז'ו בפנים חמורות, "הם צריכים עזרה. אתה חושב שתוכל לעמוד במאמץ הזה טל?"

"לא יודע." הודה טל, "אני אקבל חדר משלי?"

"בטח, הם גרים בבית גדול עם שלושה מפלסים ויש שם המון מקום."

"טוב, אז אני אנסה." הסכים טל, קבע פגישה עם קובי ויעל ונסע לביתם.

הוא חזר אחרי כמה שעות ומיד החל לארוז מזוודה.

"חכה, מה בוער?" ניסה איתי למתן את התלהבותו, "שכחת שאתה רוצה לעבוד גם במטבח של המסעדה?"

"כמובן שלא שכחתי. יעל חושבת שזה רעיון נהדר שאני אמשיך להתמחות בבישול כי היא שונאת לבשל. היא נהדרת, והיא כל כך יפה."

"וכל כך נשואה." הזכיר לו איתי.

"וכל כך בהריון." המשיך עידו.

"תשתקו! היא אישה מקסימה, נחמדה וסקסית. סיפרתי לה שאני טרנסג'נדר ואין לה שום בעיה עם זה, והיא ממש ממש מחבבת אותי ואני אותה. היא נתנה לי חדר נהדר עם שירותים פרטיים, ועוד מעט יהיה לה תינוק חמוד ואנחנו נטפל בו ביחד, ויש לה חיוך כל כך נחמד." זרח אליהם טל באושר והמשיך לארוז.

"תגיד," לא התאפק איתי לשאול, "איך הם מסתדרים שם שלושתם, עם מי היא ישנה, עם בעלה או לבד?"

טל הזעיף פנים. "איזה מין שאלות מגעילות אתה שואל איתי?"

"טוב," התגונן איתי והסמיק, "תסכים איתי שזה מאוד לא רגיל שאישה נשואה תחיה באותו בית עם בעלה ועם המאהב שלו."

"עד כמה שאני שמתי לב לכל אחד מהם יש חדר שינה משלו." אמר טל, "והחדר שינה של יעל נמצא במפלס שונה משל קובי ובוזי."

"כאילו שכמה מדרגות יצליחו לעצור גבר חרמן." הצטחק עידו שהסיפור של קובי ויעל שחיים יחד עם המאהב של קובי סיקרן אותו מאוד.

"אף אחד מהם לא נראה לי שם חרמן במיוחד." צינן טל את התלהבותו, "בוזי חולה מאוד וקובי ויעל מטפלים בו כמו בילד קטן."

הוא המשיך לארוז, קצר רוח לחזור למקום עבודתו החדש.

איתי ועידו הסיעו אותו עם חפציו לביתם של קובי ויעל, נכנסו כדי להגיד שלום ולעזור לטל להתארגן וחזרו מזועזעים ממצבו של בוזי.

"בוזי המסכן." נאנח איתי בדרך חזרה, "כשרואים את המצב שלו מבינים שיש דברים יותר גרועים מאיידס."

"אם אני הייתי מגיע למצב כזה הייתי מתאבד." אמר עידו, "הוא בקושי זז והוא רזה כל כך, מה הטעם בחיים כאלו?"

"כל זמן שנושמים יש טעם בחיים." התנגד איתי לדבריו, "נכון שהוא לא יכול יותר לרקוד וקשה לו לזוז, אבל יש סביבו אנשים שאוהבים אותו ודואגים לו ויש תינוק שייוולד עוד מעט... מה, רק לאנשים בריאים, צעירים ויפים יש זכות לחיות?"

דייר חדש

"תגידו לי בהצלחה." דרש טל מאסי ויניב שאיחלו לו בהצלחה, אבל הפיקולו השובב לא הסתפק בכך ודרש גם חיבוק ונשיקות כדי לחזק את אומץ ליבו לפני שילך לפגישה שקבע עם ליאון הגדול, בעל מסעדת 'אריה הזהב'.

"אתם בטוחים שגם הוא הומו?" חזר ושאל את אסי ויניב שחזרו ואישרו לו שכן, למרות מראהו המאוד גברי וסולידי של ליאון גם הוא שייך לקהילה, אם כי אין סיכוי לראות אותו צועד במצעד הגאווה, מפזז במסיבות, או מתנשק בפרהסיה עם גבר אחר.

ליאון הגדול שאיש לא ידע בוודאות למה דבק בו התואר הזה (ולא אטריח את הקוראים בכל ההשערות שהעלו עובדיו בנוגע לכך) קיבל את פני טל בחביבות ובמאור פנים, והקשיב רוב קשב לבקשתו של הצעיר הנרגש שביקש להשתלם במלאכת הטבחות במטבח המסעדה.

"גמרתי ללמוד בקורס טבחות בתדמור ואני מאוד רוצה להמשיך ולהשתלם במקצוע עד שאקבל תואר שף." סיפר לליאון שחייך אליו בחביבות ואמר שהוא מתרשם מאוד מהשאפתנות של טל, וגם מציוניו הטובים, והוא ישמח לקבל אותו לתקופת ניסיון.

"אם הכול יעלה יפה והשף יהיה שבע רצון ממך תוכל להתחיל לעבוד כטבח מהמניין." הבטיח.

"תודה רבה." התרגש טל וחייך חיוך זוהר, "ואני חושב שיש עוד דבר אחד שאתה צריך לדעת עלי," הוסיף, ונשם נשימה עמוקה בטרם יגלה לליאון את סודו - הוא טרנסג'נדר והוא מתכנן לעבור ניתוח לשינוי מין בעוד כשנתיים.

"אתה לוקח כבר הורמונים?" התעניין ליאון שכבר ראה דבר אחד או שניים בחייו וכלל לא הופתע מגילוי הסוד.

"לא, אני... אני..." טל הסמיק והיסס.

"אתה עדיין לא בטוח שאתה רוצה להפוך לגבר? יש לך מחשבות שניות?" ניחש ליאון.

"לא, לא, אני בטוח בזה לגמרי, אני מרגיש בן, לא בת, אבל... אני מאוד אוהב ילדים ואני לא רוצה לוותר על חווית הלידה של ילד משלי ו... אתה מבין? אם אני אקח הורמונים הרחם והשחלות שלי יפסיקו לתפקד ואז אני לא אוכל אף פעם ללדת."

הפעם אפילו ליאון הופתע. "אף גבר לא יכול ללדת." הזכיר לטל.

"כן, אבל כל גבר יכול להכניס אישה להריון. אני לא אוכל לעשות את זה גם אם אראה גברי בדיוק כמוך." הישיר אליו טל מבט כחול.

"אז... רק רגע... תן לי להבין, אתה מרגיש כמו גבר ואתה מציג את עצמך כגבר בפני כל העולם, אבל מתכנן להיכנס להריון כמו אישה?"

"בדיוק." חייך אליו טל בתמימות.

ליאון הרים את גבותיו בפליאה, "ואחרי הלידה אתה מתכנן לקחת הורמונים ולעשות ניתוח לשינוי מין?"

"כן, נכון." אישר טל.

"ובין לבין אתה גם מתכוון לעבוד במטבח כמתלמד ולהפוך לשף?" לא הצליח ליאון לכבוש את חיוכו.

"כן." עמד טל על דעתו וקפץ אגרופים קטנים ועקשניים בחיקו.

"בן כמה אתה טל?"

"כמעט בן שמונה עשרה."

"ומה ההורים שלך אומרים על הסיפור הזה?"

"הם לא יודעים על התכניות שלי. הם עדיין מנסים לעכל את זה שטליה שלהם הסתלקה מהאולפנה ברגע שהתחילו לחפש לה שידוך והפכה לטל."

"אז ככה הגעת לגור אצל שרון? כי ברחת מהבית?"

"כן, אבל אימא כן יודעת איפה אני והיא שולחת לי קצת כסף מידי פעם למרות שאבא והאחים לא רוצים לשמוע עלי."

"ותגיד לי טל, חשבת כבר מי יהיה האבא של התינוק שאתה רוצה ללדת?" רכן ליאון בעניין כלפי טל.

"אני מחפש מישהו שלא ייבהל מהרעיון ויסכים לתרום לי זרע בלי להתערב לי יותר מידי בחיים."

"אז אתה רוצה בעצם תורם זרע, אתה לא רוצה אבא לתינוק שלך?"

"בטח שלא, אני אהיה אבא שלו."

"אבל אם תלד אותו תהיה אימא שלו." התעקש ליאון.

"רק באופן זמני. עד שהוא יבין משהו אני כבר אהפוך לאבא שלו." הצהיר טל בביטחון נעורים.

"יכול להיות שאחרי הלידה יעבור לך החשק לשנות את המין שלך? אולי ההיריון והלידה ישנו אותך ככה שתרצה להישאר אישה?" כבש ליאון חיוך.

"לא. שום דבר לא ישנה את דעתי." התעקש טל, "אני מרגיש שאני גבר ואני רוצה לחיות כגבר, אבל אני גם רוצה ילד. מה, גברים לא רוצים ילדים?"

"בווודאי שכן, הנה, אני מאוד רוצה ילד, אבל אני לא רוצה להיות סתם תורם זרע, אני רוצה להיות אבא פעיל שמגדל את הילד."

טל הביט בליאון נדהם. "באמת? אתה רוצה להיות אבא, אבל... זאת אומרת... אתה בטוח?"

"כן, אני בטוח. למה אתה מופתע כל כך?"

"כי... זאת אומרת... כי... אתה לא קצת מבוגר לזה?"

ליאון שעמד לחגוג את יום הולדתו הארבעים בעוד כחודש קפץ את שפתיו, הבליט סנטר עקשני ואמר שיש יתרונות גם לבגרות, בעיקר כשמדובר בנושא כל כך סבוך ויקר כמו גידול ילדים.

טל הסמיק והתנצל וליאון חייך ואמר שזה בסדר, הוא אוהב אנשים שאומרים מה שהם חושבים בלי לעשות חשבון.

"אם ככה," החליט טל להיות גלוי לב, "אז לדעתי ליאון יש הרבה לסביות שבטח ישמחו לגדל ילד עם גבר מבוסס כמוך."

"כן, אבל הן לא רוצות גבר שידחף להן לחיים ויפריע להם לגדל את הילד כרצונן."

"את זה אני דווקא מבין." הצטחק טל.

"תראה טל, אני לא יודע כמה מחשבה הקדשת לנושא, אבל גידול ילד זה עסק תובעני מאוד. אם אתה רוצה לגדל ילד ותוך כדי כך גם לעבוד, וגם לשנות את המין, ועוד לעשות הכול לבד, בלי עזרה, כדאי שתחשוב טוב מאוד על הנושא. אולי כדאי שתתייעץ עם מישהו, אולי אפילו עם אימא שלך?"

"אתה צודק לגמרי." קם טל מכיסאו, "אני מבטיח לך שאני לא הולך להיכנס להריון מחר בבוקר, אני עוד רוצה לחשוב על זה טוב, ודבר ראשון אני מתכנן לשכור דירה כי אצל שרון אין טיפת פרטיות ועכשיו כשאני עומד לקבל משכורת יותר גדולה אני יכול להרשות לעצמי דירה משלי."

ליאון חייך, חוצפתו ועוז רוחו של טל מצאו מאוד חן בעיניו. "תשאל את המלצרים הם תמיד יודעים על דירות להשכרה." ייעץ לו, לחץ את ידו והוציא ממנו הבטחה לא לפעול בפזיזות ולבוא לספר לו מה הוא החליט.

טל יצא מחייך ממשרדו וקיפץ במדרגות שתיים שתיים עד לקומה התחתונה, שם המתינו לו אסי ויניב.

לא היה צורך בשום הסברים. החיוך הרחב על פניו אמר הכול.

"מזל טוב." חיבקו אותו השניים.

"מה לקח לך כל כך הרבה זמן? התחלתי לדאוג." אמר אסי, "על מה דברתם?"

"על התכניות שלי לעתיד." חייך טל, ושאל אותם אם הם יודעים על דירה להשכרה.

"לאט לאט ילד, אמנם עלית דרגה, אבל גם במטבח לא תרוויח מספיק כדי לשכור לעצמך דירה לבד."

"אני לא הולך לשכור לי דירה לבד. יש לי כבר שותף." אמר טל ואז צלצל הנייד שלו.

"הלו? איתי? תגיד לי מזל טוב, אתה מדבר עם פרח הטבחות הכי טרי באריה הזהב."

"מה? כבר מצאת דירה? באמת? ומה אם לא הייתי מקבל את העבודה?"

"אהה... כן? זה מה שהם אמרו? איזה מגעילים! הם לא היו מדברים ככה ליד שרון, זה בטוח."

"בסדר חמוד, אל תתעצבן, אני יודע שאתה לא רוצה להיות מלשן ושאתה צריך את הפרטיות שלך. אני מבין, גם אני צריך פרטיות."

"די חמוד, אל תבכה. תספר לי מה מצאת?"

"מה, באמת? זו הדירה של קוקו וז'וז'ו מסלון מרסיי? איזה קטע! הבחור שגר שם קודם עומד ממש לידי."

"לא, הוא לא עזב כי זו דירה גרועה, הוא עזב כי הוא הלך לגור עם החבר שלו."

"מה? אתה כבר שם? באמת? טוב, אז חכה ואל תזוז. אני מצטרף אליך עוד רגע." סגר טל את הטלפון וקיפץ מרוב שמחה באוויר.

"נפלא! גם עבודה חדשה וגם דירה חדשה באותו יום. איזה מזל."

"הוא ממש מיהר לעזוב את המעון של שרון, האיתי הזה, מה בער לו כל כך?" שאל יניב.

"אהה... הוא... זאת אומרת... הוא... יש שם כמה חבר'ה גועליים שהוא לא ממש הסתדר אתם, זה הכול." הסמיק טל ומיהר לשנות נושא ולשאול אם יניב ואסי יכולים לעזור לו להעביר את חפציו המעטים לדירה החדשה.

השניים הסכימו ברצון ועוד הגדילו לעשות ועלו איתו לדירה עם המזוודות שלו, סקרנים לראות את איתי.

הם גילו שאיתי הוא צעיר רזה וביישן שמיעט לדבר ונראה כאילו הוא מנסה להתמזג בקירות. יניב חשב שהוא נראה נחמד ולא מזיק, אבל אחרי שיצאו משם נשם אסי נשימה עמוקה מאוד ואמר ליניב שהוא כבר ראה את איתי בעבר, והוא חושב שגם איתי ראה אותו.

"באמת? כבר נפגשתם?" השתומם יניב. "איפה?"

"במרפאת האיידס." ענה אסי בשלווה, "ואני די בטוח שאיתי זיהה אותי גם כן."

"אתה חושב שאנחנו צריכים לספר לטל?" נבהל יניב, "אתה חושב שיש משהו ביניהם?"

"לא, עדיין לא, אבל אני די בטוח שאיתי היה מת שיהיה." ענה אסי.

"אז שנספר לו שאולי איתי נשא?"

"לא יודע חמוד, אני פשוט לא יודע מה להגיד לך." נאנח אסי ולא סיפר ליניב שמה שמדאיג אותו יותר ממה שאולי מתרקם בין השותפים החדשים לדירה הוא החשש שאיתי יגלה לליאון הגדול שאחראי המשמרת הכי חרוץ שלו הוא נשא איידס והוא יאבד את מקום עבודתו.

למחרת בבוקר ירד ליאון הגדול ממרום משרדו והציג לפני משמרת הבוקר את הטבח המתלמד החדש - טל - הפיקולו לשעבר.

כולם מחאו כפיים בשמחה ואמרו לטל מזל טוב ואז שאל אסי, אחראי המשמרת, מי עומד להיות הפיקולו במקום טל.

"אה!" קרן לעומתו ליאון שהיה במצב רוח טוב מהרגיל באותו בוקר, "הטבח החדש שלנו היה מתחשב מספיק לדאוג לנו לפיקולו חדש שיחליף אותו, ולגמרי במקרה הוא גם השותף שלו לדירה, קבלו בבקשה את איתי, הפיקולו החדש שלנו!"

איתי הציץ בביישנות מחדר ההלבשה, נראה חמוד מאוד עם המדים החדשים שלו והסינר הלבן ההדוק על מותניו.

"אסי, קח אותו תחת חסותך ותראה לו מה לעשות." פקד ליאון ופרש למשרדו, משאיר את אסי להתמודד עם ניהול המשמרת.

"אני אשתוק כל זמן שאתה תשתוק." לחש אסי לאיתי תוך שהוא עושה לו סיור במסעדה.

איתי לכסן אליו מבט, שקל לשנייה לנסות ולהגיד בתמימות שאין לו מושג על מה אסי מדבר, וויתר. היה לו ברור שאסי לא יקנה את השקר הזה.

"בסדר, אני נשא ואני יודע שגם אתה. יש לך בעיה עם זה?"

"לי לא, אבל אתה חייב לספר לטל."

"למה? אני רק גר איתו באותה דירה, זה הכול."

"וכמה זמן יעבור לפני שגם תיכנס איתו לאותה מיטה?"

איתי האדים ושתק. אסי הציץ בפניו הנבוכות והחליט גם כן לשתוק בעודו תוהה בינו לבין עצמו אם איתי באמת יודע הכול על טל.

"אז מה, יש בינך לבינו מין מאזן אימה כזה? אתה לא תספר בתנאי שהוא לא יספר?" תהה יניב, "וזה אומר שאסור לך לספר לטל שהוא חולק דירה עם נשא איידס?"

"נכון, נקווה שטל כבר יודע." נאנח אסי מעומק ליבו, "זה כל כך מעייף, כל הסודות וההסתרות האלו, בשביל זה יצאתי מהארון, כדי להיכנס לכספת? אני שונא לחיות ככה יניב, זה סוחט ממני את כל האנרגיות שלי."

יניב חיבק אותו בשתיקה בעודו מחפש לשווא מילות נחמה.

"אולי אתה צודק שאתה מסרב לדעת אם אתה נשא." המשיך אסי באותו קו מחשבה דכאוני, "אולי עדיף לחיות בהכחשה. כל ההסתרות והשקרים האלו קשים לי יותר מהמחלה עצמה. כל הזמן אני לחוץ אם מרגישים עלי משהו, אם שמים לב שאני לוקח כדורים כל יום באותה שעה בדיוק, וכל פעם שאני נשרט אפילו טיפה אני נלחץ בטרוף. לפעמים כל כך נמאס לי מזה."

"אתה חושב שאם ליאון ידע עליך הוא יפטר אותך?" התמלא יניב דאגה.

"אני לא חושב, אני בטוח שהוא יפטר אותי ובצדק, מי ירצה לאכול במסעדה שאחד המלצרים בה חולה איידס?"

"זה כל כך לא הוגן, אתה לא מסכן אף אחד."

"אני ואתה יודעים את זה, אבל לך תנסה לשכנע בזה אנשים שנבהלים ברגע שהם שומעים איידס, אם השמועה תתפשט הקליינטים יברחו מ'אריה הזהב' כמו עכברים, וגם שאר המלצרים לא ישמחו לדעת שהם מחליפים בגדים, מתקלחים ואוכלים עם נשא. לא, אני חייב לשמור את הסוד שלי לעצמי ולדאוג שאיתי יסתום את הפה, ואם מדברים על סודות, אתה חושב שאיתי יודע על טל?"

"מה? שהוא נולד כטליה? אני לא יודע, יכול להיות שכן, הרי הם היו יחד אצל שרון. יש אצלה צפיפות גדולה בחדרים ו... אני מתאר לעצמי שיש שם גם הפרדה בין בנים לבנות. איך אתה חושב שטל הסתדר עם הקטע הזה?"

"אני מניח שהיה לו קשה. מסכן, זה כל כך מעיק לחיות עם סוד כזה. מהבחינה הזו אני קצת מקנא בבוזי, נכון שיש לו מחלה איומה שאין לה תרופה, אבל לפחות הוא לא צריך להתבייש ולהסתיר אותה. כל מי ששומע שהוא חולה חושב שהוא גיבור כי הוא ממשיך לעבוד ולא נכנע למחלה שלו, אני מבטיח לך שאף אחד לא יגיד עלי שאני גיבור למרות שגם לי נורא קשה."

"אני אומר שאתה גיבור אסי, אתה הגיבור שלי." נישק אותו יניב והחל מפשיט אותו מבגדיו, "ומגיע לך פרס מיוחד ממני, בוא תקבל אותו."

בעוד אסי מקבל מיניב יחס הראוי לגיבורים, ונהנה מכל רגע, מצא עצמו טל מנסה להסביר לאיתי המשתומם למה הוא מתעקש לנעול את דלת השירותים כשהוא משתין, ולמה הוא מחליף בגדים רק במקלחת.

"אני קצת ביישן." הסמיק.

"אני יודע טל, גם אני לא נוהג להסתובב ערום בבית, אבל אם החלטנו לישון באותה מיטה... תראה, אם מביך אותך לישון איתי אולי אתה מעדיף שאני אישן על הספה?" הציע איתי בגדלות נפש.

"לא, בטח שלא. היא איומה, תקום ממנה עם כאבי גב אם בכלל תצליח להירדם. יהיה בסדר, שנינו די רזים וזו מיטה גדולה." ניסה טל לחייך למרות שהמחשבה על שינה באותה מיטה עם איתי מתחה את עצביו. במעון ההומה של שרון הייתה הביישנות שלו מוצדקת, אנשים נכנסו ויצאו כל הזמן, הפרטיות הייתה נדירה, כולם נעלו את עצמם במקלחת או בשירותים לפני שהתפשטו וזה היה עניין מקובל, אבל כשאתה חי עם בן אדם שאמור להיות הידיד הכי טוב שלך... איך הוא יסביר לאיתי את התנהגותו?

רק עכשיו הוא קלט שהוא לא חשב על ההיבט הזה כשעבר לגור עם איתי ולמרות שהבטיח לעצמו שיום אחד הוא יאזור אומץ ויספר לחברו הטוב את האמת היום הזה נדחה כל פעם למועד מאוחר יותר ועכשיו זה היה מאוחר מידי.

כדי להתחמק מהמצב המביך הוא הודיע לאיתי שהוא עדיין לא עייף ושהוא רוצה לשבת קצת מול המחשב לפני שילך לישון.

"איך שאתה רוצה." אמר איתי, מאוכזב מעט ממה שנראה לו כהתחמקות של טל ממגע איתו. מאז שנפגשו איתי שאף להדק את הקשר עם טל והאשים את תנאי החיים אצל שרון בקושי שלהם להתקרב פיזית זה לזה, אבל לאכזבתו הסתבר שגם המעבר לדירה משלהם לא שינה את יחסו המסויג של טל כלפיו.

זה היה מאכזב וקצת פוגע, אבל איתי הזכיר לעצמו שטל קצת ביישן כי הוא בא ממשפחה דתית ושבעצם הוא אוהב את התמימות והעדינות שלו והלך להתקלח.

אחרי המקלחת משך על עצמו מכנסי פיז'מה מאולתרים שהיו בעברם מכנסי התעמלות ועייף מכל מאורעות היום צנח למיטה ועצם את עיניו. כמה דקות אחר כך הוא שמע את טל מתגנב חרש למקלחת, מתקלח ואחר כך גולש בזהירות רבה מתחת לשמיכה ונשכב לצידו בדום מתוח, מקפיד לא לגעת בו.

"הדבר הראשון שאני קונה אחרי שאקבל משכורת זה עוד מיטה, מצידי יכול להיות רק מזרון, כל דבר יותר טוב מזה." אמר בעלבון.

"סליחה איתי, אני... סליחה... הערתי אותך?" גמגם טל.

"לא, לא ישנתי."

"אז למה אתה כועס?"

"כי מעצבן אותי איך אתה מקפיד שחס וחלילה לא תיגע בי. אני מתחיל להצטער שסיפרתי לך שאני נשא, למה לא סיפרת לי שזה מפחיד אתך כל כך?"

"אל תדבר שטויות." התרגז טל, "בטח שזה לא מפחיד אותי. אתה פשוט לא מבין."

"נכון, אני לא מבין. לא מבין למה אתה כל כך מרוחק וזהיר לידי, ולמה אתה מקפיד שאני לא אראה אותך אפילו בגופיה? מה, אתה חושב שאני אאנוס אותך? אני מבטיח לך שאני לא אגע בך אם לא תרצה גם אם תכנס למיטה ערום." נחנק איתי מעלבון וכדי לא לחשוף את חולשתו קם וברח אל הסלון.

טל קרא אחריו פעם ופעמיים ומשלא נענה הלך אחריו והתיישב לצידו.

"איתי, בבקשה ממך, תפסיק לכעוס, בוא למיטה. נו, די, אל תהיה כזה."

"איזה כזה?"

"זעפן כזה."

"אז תפסיק אתה להיות כזה טל."

"איזה כזה?"

"כזה... כזה מרוחק. אתה מתנהג כאילו אני איזה זר ולא חבר שלך. אני מרגיש אתה פוחד ממני. מה אתה חושב יקרה אם תוריד לידי חולצה? אתה חושב שאני אתנפל עליך?"

"הלוואי והיית מתנפל עלי, אני פוחד כי אני חושב שתברח ממני." החל טל לבכות ואיתי שכל כעסו פג נחפז לחבק אותו. מלא חרטה מלמל התנצלויות מגומגמות בעוד הוא מלטף את גבו של טל, מנשק את צווארו, פניו ושפתיו.

טל נענה לו בהתלהבות והם התנשקו עוד ועוד עד שאיתי החליט להתקדם הלאה והחל מפשיל בזהירות את חולצת הטריקו הרחבה שטל לבש ונתקל להפתעתו בגופייה העבה וההדוקה שטל הסיר מעליו אך ורק כשהיה לבד ומאחורי דלת נעולה.

"מה זה?" הוא שאל בפליאה, "למה אתה לובש משהו הדוק ועבה כל כך? זה לא לוחץ לך?"

"כן, אבל התרגלתי. בלי הביינדר אני מרגיש ערום."

"בלי מה? מה זה ביינדר?"

"זה מה שלובשים טרנסג'נדרים לפני הניתוח." אמר טל ולא העז להביט בפניו של איתי ההמום.

"טרנסג'נדר? זאת אומרת שאתה... אתה בעצם..." נרתע איתי לאחור ברגע שקלט על מה טל מדבר.

"אני עדיין טל, אותו טל שהייתי תמיד." ניסה טל לגעת באיתי שנסוג ממנו ושילב את ידיו על חזהו בתנועת התגוננות.

"לא, אתה לא אותו טל, אתה... אני לא יודע מה אתה." צעק איתי, ברח לחדר השינה והתכרבל בשמיכה, מפנה את גבו לטל שהלך אחריו וניסה להסביר לו איך נולד כטליה, אבל תמיד חש שזו טעות איומה, שהוא לא בגוף הנכון, ואיך חיכה וחיכה שההרגשה הזו תעבור ויום אחד הוא יהיה כמו כולם ואיך, כשהחלו הוריו לדבר על מציאת חתן לביתם, הוא הבין שעליו לברוח אחרת לעולם לא יוכל להיחלץ מהגוף הלא נכון שנולד בתוכו.

"איתי, אתה מקשיב לי בכלל?" התייפח טל לצידו של איתי שהמשיך לשכב בגבו אליו, נוקשה וחסר תגובה.

"כן, אני מקשיב."

"אז למה אתה לא אומר כלום?"

"אני יותר מידי כועס. למה לא אמרת לי מיד שאתה בחורה?"

"כי אני לא."

"אם אין לך זין ויש לך שדיים אתה בחורה. היית צריך להגיד לי מיד ולא לשקר."

"לא שיקרתי, אני... אני פשוט..."

"שיקרת. נתת לי לחשוב שאתה בחור כמוני וכמו טיפש התאהבתי בך. אני ממש התאהבתי בך טל, התאהבתי בך ממבט ראשון ועכשיו גיליתי שאתה שקרן! לא, אתה יותר גרוע משקרן, אתה שקרנית!"

"לא נכון." מחה טל, פגוע עד עמקי נשמתו, "זה ממש ממש לא נכון, למה אתה לא מבין איתי?"

"מה יש להבין? אתה מספר לכולם שאתה בחור, אבל אין לך זין ויש לך שדיים, אתה שקרן."

"אתה לא מבין שלהיות גבר זה יותר מלהיוולד בגוף של גבר, בן אדם זה לא רק גוף, בן אדם זה גם נשמה, מה, לא שמעת אף פעם על טרנסג'נדרים?"

"כן, אבל אף פעם לא תכננתי למצוא את עצמי במיטה עם אחד מהם. מתי אתה מתכוון לעשות את הניתוח?"

"אני חושב שאני אחכה בערך חצי שנה אחרי הלידה כי אני רוצה גם להניק."

"סליחה? אמרת לידה ולהניק?" התיישב איתי במיטה והדליק את האור, "אתה השתגעת או מה?"

טל נאנח ושב והסביר לאיתי את רצונו בילד משלו ואת התכנון שלו לעתיד.

"אתה פשוט לא נורמאלי?" התפרץ איתי, "בחיים לא שמעתי על דבר מטורף כזה, מי ירצה להביא ילד עם מפלצת כמוך?"

"אם זו דעתך עלי אין לי מה לדבר אתך יותר." הצהיר טל שנפגע עד עמקי נשמתו, "רק שתדע לך שאני לא מפלצת, אני בן אדם בדיוק כמוך ואתה המפלצת שלא רוצה להבין." הוא ברח לחדר השינה השני, פרש שמיכה על הרצפה, שם עליה שק שינה, השתחל לתוכו, סגר את הרוכסן עד למעלה מראשו ובכה עד שנרדם.

איתי נשאר לבדו בחדר השינה, מביט בעיניים יבשות בתקרת חדר השינה והתאבל כל אותו לילה על חלום האהבה שלו שנגוז.

למחרת בבוקר קם טל מוקדם מאוד משנתו. גופו דואב מהשינה על הרצפה הקשה וליבו כבד עליו. הכינוי 'מפלצת' הדהד במוחו ולא נתן לו מנוח. היה לו ברור שהכול השתבש ואין סיכוי שהוא ימשיך לגור עם איתי באותה דירה.

לקח לו זמן רב כל כך לקבל את עצמו כפי שהוא, להפסיק להתייסר ולהאשים את עצמו, איתי הצליח להחזיר אותו במחי מריבה אחת לגיל ההתבגרות הנוראי שלו שהיה רצוף דיכאונות, משברים ושנאה עצמית לוהטת.

הוא חשש שאם ימשיך לגור עם איתי ידרדר שוב מצבו הנפשי לתיעוב עצמי קשה שבשיאו הוא אפילו פצע את עצמו בסכין. עד היום נשא על עורו צלקות דקות ומכוערות מזכרת מאותה תקופה נוראית. בזכות אותם חתכים שמה אימו לב למצבו הקשה וגילתה את סודו ובסופו של דבר הוא גורש בחרפה מביתו והיה קרוב להתאבדות מרוב אומללות.

הוא נשבע לא לחזור יותר לעולם לאותה תקופה נוראית ולהתרחק מאנשים שלא הצליחו לקבל אותו כפי שהוא.

אחרי שהתלבש בזריזות ארז תיק עם חפצים חיוניים וישב לכתוב פתק קצר לאיתי בכוונה להודיע לו שהוא עוזב את הדירה ושידאג בבקשה למחליף.

"אני לא ישן." אמר איתי כשטל התגנב לחדר השינה והניח את הפתק שלו על הטלוויזיה, "לאן אתה הולך טל?"

"למסעדה. אני בתורנות פתיחה היום."

"עד שתחזור מהעבודה אני כבר אמצא לי סידור אחר ואסתלק." הבטיח איתי.

"אין צורך." הזדקף טל מלוא קומתו הקטנה, "תישאר פה, אני אלך."

"אני חושב שעדיף שאני..."

"אל תעשה לי טובות." הטיח טל, "אתה מצאת את הדירה הזו והיא שלך, יותר לא תראה אותי פה, שלום." ויצא בטריקת דלת חזקה.

איתי כבש את ראשו הכואב בין ידיו ונאנח. לאור הבוקר הבהיר הכול נראה אחרת מאשר בלילה. כעת אחרי שהתעשת מההפתעה הצטער מאוד על הדברים הקשים שאמר לטל ועל אובדן הידידות שלהם. הוא התכוון להתנצל ולבקש מטל שלפחות יישארו חברים, אבל מסתבר שהיה מאוחר מידי להתנצלות.

אין לו ברירה אלא לשאול בין חבריו בקבוצת התמיכה לנשאים שהלך אליה בסודי סודות מי מחפש דירה. אולי הם ידעו על מישהו.

בדרך למקלט המוזנח שם התקיימה הפגישה עלתה פתאום מחשבה מפחידה במוחו, ומה אם טל, ברוב כעסו, ילשין עליו שהוא נשא? עד אתמול בלילה בטח בטל לגמרי, אבל במחי כמה משפטים קצרים הוא הפך את ידידו הטוב לשונאו ואולי טל ירצה להתנקם בו ו... לא, לא יכול להיות שטל יהיה כל כך מרושע, ומצד שני הוא היה מאוד מרושע כלפיו... טוב, אין מה לעשות עכשיו. יהיה מה שיהיה, את הנעשה אין להשיב, הוא פישל וכעת עליו לשאת בתוצאות.

בינתיים טל, שכלל לא העלה בדעתו להלשין על איתי, הלך להחליף את בגדיו למדי טבח. למרבה כעסו הוא גילה ששוב המחזור החודשי שלו הקדים ומשום כך יהיה עליו לעבור את היום הראשון שלו במטבח עם תחבושת היגיינית וכנראה שגם עם כאבי בטן.

לכל הרוחות! חשב לעצמו בזעם והחל לבכות. אני כל כך שונא את זה, למה זה קורה לי דווקא היום? הוא שנא את התזכורות שגופו הנשי שלח לו כל חודש ושנא להיות חלש ובכיין, ובכל זאת לא יכול היה להתאפק ופרץ בבכי מר. לרוע מזלו ליאון הגדול שהקדים להגיע באותו יום למסעדה שמע את קול בכיו ירד ממשרדו וגילה אותו יושב בפינת חדר ההלבשה, מתייפח כתינוק.

הוא התיישב בשתיקה לצידו של טל, כרך זרוע חזקה וחמה סביב כתפו והניח לו לבכות כאוות נפשו ואז שאל מה קרה.

בימים כתיקונם טל שמר את בעיותיו לעצמו ולא מיהר לחשוף את עצמו בפני זרים, אבל זה לא היה יום רגיל וליאון היה אבהי וחביב כל כך בשיחה הקודמת שלהם... טל מצא את עצמו מספר לליאון שהסידור עם איתי השתבש ושוב אין לו דירה.

"וזו סיבה לבכות? אז תשיג דירה אחרת, זאת באמת לא בעיה, למעשה... מה דעתך לבוא לגור אצלי?"

"אצלך?" נבהל טל, "מה פתאום?"

"העוזר בית שלי החליט לחזור לפיליפינים וכבר שבוע אין מי שינהל לי את הבית." הסביר ליאון, "איך אתה בניקיון?"

"בסדר גמור, אפילו יותר מבסדר. יש לי המון אחים קטנים ומאז שהייתי קטן עזרתי לאימא לטפל בהם ולסדר את הבית. ככה התחלתי לבשל."

"מצוין." שמח ליאון, "הבית לא גדול ורוב הזמן אני כמעט לא נמצא בו. אני צריך מישהו שישקה את העציצים, ינגב אבק, יאכיל את החתול ואת הדגים באקווריום וידאג שיהיה חלב טרי במקרר. בתמורה אני אשלם לך משכורת ותוכל לגור אצלי חינם."

"זה... זה באמת נורא יפה מצדך ליאון, אבל... זאת אומרת... אם החבר'ה ידעו שאני גר אצלך אז..."

"אתה צודק בהחלט, עד היום העדפתי להפריד בין מה שקורה אצלי בבית למה שאני עושה בעבודה, אבל כל זמן שנשמור את זה בסוד אני לא חושב שיקרה נזק מיוחד אם תגור אצלי. מה דעתך?"

"דעתי שזה רעיון מצוין." שמח טל, "ואל תדאג, אני לא אספר שום דבר לאף אחד. אני טוב מאוד בשמירת סודות."

הם סיכמו את השיחה בלחיצת ידיים וכשאיתי הגיע למשמרת הצהרים בישר לו טל בשמחה שהוא כבר מצא סידור. בתמורה אמר לו איתי שגם הוא כבר מצא לו דייר חדש ורצה להמשיך להתנצל על הדברים הקשים שאמר בלילה, אבל מישהו קרא לטל שיחזור למטבח והוא החמיץ את ההזדמנות.

עד שחזר איתי מהמשמרת שלו כבר נעלמו טל וכל חפציו מהבית (ליאון שלח מונית מיוחדת שתאסוף את טל על כל חפציו לביתו) ובעוד הוא מתקלח הגיע איתן, הדייר החדש שלו, עמוס תיקים ומזוודות והתנחל בחדר השינה השני.

"מחר תגיע הספה שלי." הודיע לאיתי שיצא מהמקלחת רק עם מגבת על מותניו. איתן לא ניסה כלל להסתיר את העובדה שהוא בוחן בעניין רב את גופו הערום של איתי שהיה נבוך מאוד ולא התלהב כלל מהודעתו של איתן שעד שתגיע הספה שלו הוא מתכנן לישון עם איתי במיטתו.

הוא פגש את איתן בקבוצת התמיכה רק לפני כשבועיים ולא היטב להכיר אותו, והרעיון שעליו לישון עם אדם כמעט זר כלל לא מצא חן בעיניו.

נכון שאיתן היה גבר נאה ושרירי, אבל בינו לבין עצמו חשב איתי שאיתן קצת טמבל כי אחרת איך אפשר להסביר את הצורה בה הוא נדבק? על פי הסיפור שסיפר לקבוצה הוא קיים יחסי מין עם בחור הורס שפגש בסאונה ושפיתה אותו לוותר על קונדום בטענה שכל זמן שאיתן יהיה אקטיבי לא צפויה לו סכנה להידבק.

איתן חיבב את הבחור ההורס שהיה לפי טענתו שווה ביותר, והמשיך להיפגש איתו בסאונה כל שבוע. (הם נאלצו להיפגש בסאונה כי ההורס השווה גר אצל הוריו שלא ידעו שהוא הומו) ואחרי כמה מפגשים נעשו חברים כל כך טובים עד שאיתן הניח להורס להיות אקטיבי ולזיין אותו. רק אחרי מעשה התוודה ההורס שהוא בעצם קצת נשא, אבל אל דאגה, הרגיע את איתן, אם איתן ייקח במשך כמה ימים את הכדורים שההורס קיבל מהרופא כדי לטפל בבעיה שלו הוא יהיה מוגן מהידבקות.

שאר חברי הקבוצה עשו מאמצים גדולים להסתיר את חיוכי הלעג שלהם לשמע הסיפור, ואף אחד לא הופתע לשמוע שכמה שבועות אחר כך נעלם ההורס והיה כלא היה.

רק שנה אחר כך כשאיתן לקה בדלקת ריאות קשה ואושפז הוא הבין שהוא נדבק באיידס מההורס

"מאין לך שדווקא ההורס הדביק אותך?" חקר המנחה של הקבוצה, "הרי היו לך גם הרבה אחרים אחריו."

"כי מאז שההורס נעלם הייתי רק אקטיבי." השיב איתן בתום לב, "אני בטוח שזה הוא שהדביק אותי, ואני נשבע לכם שאם אני אפגש עם החרא הזה אני יהרוג אותו ממכות."

המנחה בזבז פגישה שלמה כדי לנסות לשכנע את איתן שגם אקטיביים למהדרין יכולים להידבק, והוציא ממנו הבטחה שנאמרה בחצי פה להקפיד על קונדום ויהי מה.

"אני אשתדל." אמר איתן בהסתייגות, "אבל כשאני מסטול וחרמן אני לא תמיד זוכר, וחוץ מזה למה אני צריך להקפיד? שהם יקפידו. לא מספיק שאני דואג בגללי אני צריך לדאוג גם לאחרים? לדעתי כל אחד צריך לדאוג לעצמו."

איתי ידע היטב שאם הנסיבות היו רגילות הוא בחיים לא היה מתחבר עם דביל אגואיסט כזה, אבל הנסיבות היו יוצאות דופן. בגלל עזיבתו החפוזה של איתי הוא היה צריך להשיג במהירות שותף לדירה או לחזור לגור אצל שרון ולחשוש כל הזמן שהנשאות שלו תתגלה לשותפיו לחדר שגם ככה לא חיבבו אותו במיוחד.

"שכחתי לשאול אותך במה אתה עובד?" נזכר פתאום.

איתן חייך. "בשביל מה לעבוד? אני מקבל קצבת נכה. לא ידעת שנשאות נחשבת לנכות? נשא שיודע איך לשחק אותה יכול לקבל כסף מביטוח לאומי."

"כן, אבל... אבל זה רק לאנשים שהם יותר מידי חולים בשביל לעבוד, אתה לא יכול סתם..."

"בטח שאני יכול." אמר איתן בבוז, "הלכתי לוועדה, עשיתי פרצוף של מסכן, סיפרתי שכואב לי פה ושם ואני בדיכאון של החיים מאז שנדבקתי וזהו, אני מסודר."

"ואפשר לחיות מזה?" התעניין איתי, "כמה הם משלמים?"

"לא הרבה." הודה איתן, "מספיק רק בשביל שכר דירה וקצת אוכל. בשביל החדר כושר והבילויים אני עובד בשחור בבסטה של אחד שמוכר דיסקים מזויפים."

"וואלה!" נדהם איתי, "ולאיזה בילויים אתה הולך?"

"כל מיני. יש סאונות שאני אוהב, ויש מסיבות במועדונים, ופאבים עם חדרי חושך ו..."

"אז הבילויים שלך זה בעצם לחפש זיונים?"

"בטח." צחק איתן והרים בגאווה את שולי חולצת הטריקו ההדוקה שלו, "תראה איזה ריבועים." התפאר, "אתה יודע כמה עבודה אני צריך להשקיע בגוף הזה כדי להראות ככה? אבל זה שווה, לכל מקום שאני הולך מסתכלים עלי ורוצים אותי. לא יזיק גם לך ללכת לעבוד קצת על עצמך, תראה איזה רזה אתה."

"אין לי זמן לזה, אני עסוק בלימודים ובעבודה." הסביר איתי.

"איזה כבד אתה, מה עם קצת בילויים, קצת סקס, קצת לדפוק את הראש." לעג לו איתן.

איתי בהה בו בזוועה וגעגועים עזים לטל פלחו את ליבו. לטל אולי לא היה זין, אבל היה לו לב ושכל, והבחור הזה, על הריבועים שלו, היה מטומטם חסר מוח שחשב עם הזין שלו.

אכלתי אותה, חשב לעצמו, הסתגר בחדר השינה שלו וחיבר אס. אם. אס. מיואש לטל – הצילו! השותף החדש שלי דביל! – כתב, אבל במקום ללחוץ על שגר מחק את המסרון והלך לדירה של קוקו וז'וז'ו לבקש אצלם מקלט ללילה כדי שלא יאלץ לחלוק את מיטתו עם איתן.