הכל סיפורים

מיכה

הנסיעה לגרמניה הייתה אסון, דחף לא הגיוני שטוב היה אם הייתי חונק בעודו באיבו. אריך גמגם והיסס כשהודעתי לו שאני מגיע ובכל זאת קניתי כרטיס והמשכתי בתוכניות שלי, מתעלם מחוסר הרצון שלו לפגוש אותי. אני מודה, זה היה רעיון רע, עשיתי טעות כשהנחתי לגעגועים אליו להתגבר על שיקול דעתי.
מזל שברגע האחרון הודיעו לנו שהמטוס יצא באיחור בגלל בעיות טכניות - זה מה שקורה שטסים בטיסות שכר זולות, תמיד יש עיכובים ובעיות – ואני, כמו טיפש גמור, מתקשר להודיע לו שאאחר ואגיע רק בבוקר, ואז יצא המרצע מהשק, הוא אמר שהוא מתחרט, שהוא מעדיף שלא אגיע, שהוא חזר לאשתו ולילדים ושהסיפור שלנו נגמר.
לא היה טעם לכעוס ולהתלונן למה הוא לא סיפר לי מיד והניח לי לקחת חופשה מהעבודה, לארוז ולקנות כרטיס. הוא פשוט כזה ודי.
אחרי שנים כה רבות של הכרות השלמתי עם העובדה שהגבר היחיד שבאמת אהבתי הוא בן זונה אגואיסט שמעולם לא יהיה שלי.
בגללו הפכתי גם אני להיות טיפוס מגעיל שמנצל גברים צעירים ושובר את ליבם, שומר בסוד את רגשותיי אליו ואת קיומו בחיי, מעמיד פנים שאני גבר חסר רגשות, טיפוס קשוח שלא מאמין באהבה ובזוגיות.
אם הם רק היו יודעים...
השיחה האחרונה שלנו בשדה התעופה - אני מוקף אנשים ממהרים ומתרוצצים, עמוסי מזוודות ולחוצים בגלל הדיוטי פרי בעוד הוא יושב לו בשלווה במטבח ביתו, מחייך אל אשתו הבהמה שלא מבינה מילה אחת באנגלית - שברה את ליבי. הטיסה הזו שלא טסה היא הקש ששבר את גב הגמל החלטתי בבת אחת.
"אריך, אם אני לא אגיע הפעם אני לא אגיע יותר אף פעם. זהו, לא תשמע ממני יותר." אמרתי בקול נחוש לתוך הטלפון הזעיר שאחזתי בידי.
"אני מבין." הוא אמר ביובש, "אז שלום לך מר קרני, שיהיה לך יום נעים." איחל לי בנימוס ובטח חייך כדי שאשתו לא תחשוד.
"יום נעים גם לך אריך מילר אהובי." לחשתי חזרה בעברית ובעודי מטמין את המכשיר הדקיק בכיסי עלה בדעתי שכשרק הכרתי אותו טלפונים מהסוג הזה היו פנטזיה של מדע בדיוני וכיום יש אותם לכולם, לזקנים ולילדים כאחד.
מה פלא שאני מרגיש פתאום זקן ועייף מאוד.
חזרתי הביתה כשכל רצוני הוא לשכב בשקט במיטה, בחדר חשוך ולישון. את שביט הצעיר שכחתי לגמרי, וכשנזכרתי בו, בעודי מטפס לאיטי במדרגות אל דירתי - מתי הדיירים יפסיקו לריב ויניחו לוועד להתקין מעלית? - אמרתי לעצמי שהוא בטח יצא לבלות, וגם אם הוא יהיה בדירה ... אני כבר אמצא מה לעשות איתו.
פתחתי, נכנסתי, ומיד הרגשתי שיש מישהו במקלחת, פס אור נראה מתחת לדלת ונשמעו מים זורמים. פתחתי אותה ולתימהוני, במקום למצוא את שביט עומד ומתקלח, מחייך אלי, גיליתי שם גבר בהיר עור ומנומש עם שיער חום ערמוני רטוב וזין זקור, עומד ערום במקלחת שלי ולוטש בי מבטים נפחדים.
אם לא היה די בכך הוא אחז בידו את הדילדו המיוחד שלי, זה שנעשה בהזמנה במיוחד למעני, חיקוי מדויק של הזין הפרטי שלי, מתנה מכצל'ה המשוגע שמת כבר מזמן.
הייתי צריך לצעוק, לכעוס אולי אפילו להיבהל, אבל איך יכולתי לפחד מבחור חמוד כל כך עם נמשים מתוקים על הכתפיים, פטמות ורודות זקורות מקור, ופנים מבוהלות כל כך?
"מישהו משתמש בזין שלי." הרשתי לעצמי הומאז' לזהבה ושלושת הדובים וחייכתי, כמעט בעל כורחי, יכול להיות שהוא היה גנב או מטורף, או שניהם יחד, אבל המעמד היה הזוי מכדי שאוכל להתרגז או להיבהל ברצינות.
"אני יכול להסביר." הוא לחש ודמעות מלאו את עיניו.
"אולי כדאי שתתנגב קודם?" הצעתי בחביבות, "בטח קר לך, יש לך בגדים?"
הוא הנהן, התעטף במגבת, נכנס לחדר הארונות שלי וכמה דקות אחר כך יצא משם לבוש.
"אני יותם." הציג את עצמו, "ואני מתנצל, בדרך כלל אני לא נכנס לדירות של זרים, אבל שביט אמר... חשבתי שאתה בחו"ל."
"חל שינוי פתאומי בתכניות שלי. איפה שביט?"
"הלך עם במבי לאכול."
"אז הוא ובמבי חזרו?"
"כן. אני ושביט כמעט ש... הוא כבר שם לי קונדום ופתאום במבי הגיע... הייתי חייב להתחבא בחדר הארונות שלך ושם מצאתי את הדילדו הזה, הוא ממש יפה."
"באמת?" חייכתי, "תודה, הוא עבודת יד, עשוי בהזמנה לפי צילום של הזין הפרטי שלי."
יותם הסמיק בצורה מקסימה. "לא ידעתי שאפשר לעשות דבר כזה."
"גם אני לא, אבל מסתבר שכן, זו הייתה מתנה מחבר שנפטר מזמן." הוספתי בעצב, כי פתאום התגעגעתי נורא לכצל'ה המשוגע שהיה מופרע על כל הראש בצורה מקסימה ומצחיקה כל כך עד שאי אפשר היה לכעוס עליו. אין יותר בחורים כמוהו בעולם, הם נעלמו כמו שנעלמו טלפונים עם חוגה, זיונים עם זרים בלי פחד מאיידס, בחורות שמתחתנות בבתוליהן ושיזוף בלי קרם עם מקדם הגנה. כשהייתי צעיר והאמנתי באהבה כל אלו היו קיימים, עם הזמן הם נעלמו כמו שנעלמו נעורי ותמימותי.
"למה אתה עצוב? בגלל הטיסה שהתבטלה? זה היה משהו חשוב?" שאל יותם, מביט בי בדאגה.
"לא, זה לא היה משהו חשוב, בכלל לא, סתם סיפור ישן וטיפשי שנמשך יותר מידי זמן."
"אולי תרגיש יותר טוב אם תספר לי?" הציע יותם והתיישב לצידי כאילו אין לו שום דבר טוב יותר לעשות מלשוחח איתי.
"זה סיפור ארוך מאוד." הזהרתי אותו.
"יש לי המון זמן ואני אוהב סיפורים ארוכים."
"אין לך איזה אישה שמחכה לך בבית? אולי חבר?"
"לא, אני לא נשוי, וגם חבר אין לי. אמרתי להורים שאני חוזר רק בעוד יומיים ככה שאף אחד לא מחכה לי."
"אני מבין." אמרתי, למרות שלא הבנתי. הוא נראה לפחות בן שלושים, אם לא יותר, מה פתאום בחור בגילו גר עם ההורים?
"לא, אתה לא מבין." אמר יותם בעצב, "אני באמת מתכוון לזה, אין מישהו שמחכה לי, אין לי אף אחד בעולם. אם אני אעלם אני לא אחסר לאיש. בחיים לא הייתי עם מישהו, לא נגעתי באף אחד ולא נגעו בי. הכי קרוב שהגעתי לסקס היה עם שביט, וברגע האחרון גם זה התקלקל. הייתי צריך להתחבא ולראות איך הוא ובמבי אוהבים זה את זה וכל מה שהיה לי ביד זה הזין הזה מפלסטיק."
"למעשה הוא מסיליקון מיוחד שמזכיר מאוד את מרקם הגוף האנושי."
"אולי, אבל הוא לא אנושי, ואם הוא לא מחובר לבן אדם אז הוא לא שווה שום דבר."
"זה נכון." הסכמתי, "איך קרה שבחור בגילך נשאר כל כך בודד?"
"לא יודע. כנראה שעד היום לא פגשתי את הבן אדם המתאים שיעשה לי חשק לגעת בו."
"ודווקא אחרי שפגשת אותו הוא חזר לאקס, באמת ביש מזל."
יותם הניד בראשו לשלילה. "אם אתה מתכוון לשביט אתה טועה, הוא בחור מקסים והוא עשה לי חשק למצוא אהבה, אבל הוא לא בשבילי, הוא לא פנוי ואני בחיים לא אגרום למישהו לבגוד באהבה האמיתית שלו. אני שמח שבמבי חזר ברגע המתאים והציל את שנינו מטעות איומה."
"אתה כל כך בטוח שיש דבר כזה, אהבה אמיתית? אתה מזכיר לי את עצמי כשהייתי בגיל ההתבגרות. אל תדאג, גם לך זה יעבור."
יותם צחק. "לא, אני לא חושב שזה יקרה, בטח שלא עכשיו."
"למה אתה מתכוון עכשיו?"
"אני אסביר לך אחר כך. קודם אתה חייב לי סיפור ארוך."
"זה סיפור מאוד משעמם, אבל אם אתה מתעקש אז בבקשה." אמרתי וסיפרתי לו על אריך, על האהבה החזקה הזו שתפסה אותי פתאום לפני כל כך הרבה שנים, על הקנאה באשתו שהוא סירב לעזוב, על ההיסוסים שלו, ההתחמקויות והדחיות. סיפרתי בכאב על חודשי הגעגועים הארוכים בלעדיו, חודשים שניסיתי למלא בזיונים ובמסיבות, על שברון הלב שהסתרתי כל כך טוב מכולם ועל האהבה הנכזבת שעינתה אותי כל השנים, אהבה אבודה שנגמרה לי פתאום, משאירה אותי אבוד ואומלל.
"אני שמח לראות שצדקתי ואתה לא הבן אדם הקשוח שכולם חושבים שאתה." העיר יותם.
"רק היום נפגשנו, אתה עדיין לא יודע עלי כלום."
"אני יודע רק מה ששביט סיפר לי, אבל ברגע שנכנסתי לדירה שלך הרגשתי.... הייתה לי הרגשה טובה, הרגשתי שגר פה בן אדם טוב." ליטף יותם את דירתי במבט עורג וחייך אלי בחמימות.
הוא היה כל כך תמים וחמוד. צחקתי מדבריו ובמקום להיעלב הוא נראה מרוצה והציע שיכין לי תה. שתינו תה יחד, אכלנו עוגה, שוחחנו על דא ועל הא ואז התקשר אליו שביט ושאל מה שלומו.
"אני ממש בסדר." שמח יותם, "אני כל כך שמח שלא עשינו כלום לפני שבמבי חזר. היה לנו מזל."
"חשבתי שתכעס."
"לא, מה פתאום, היה קצת מביך לשמוע מה עשיתם, אבל התגברתי."
"וגם הצצת." גיחך שביט, "הרגשתי את המבטים שלך שורפים לי בגב, זה היה מחרמן."
"אהה... נו, טוב, כן, הצצתי טיפה, לא יכולתי להתאפק." צחק יותם.
"מה אימא שלך אמרה כשחזרת כל כך מוקדם?"
"לא חזרתי, אני עוד פה עם מיכה. הוא לא טס בסוף. אנחנו יושבים פה ושותים תה. מתי אתה מגיע?"
"לא מגיע. הציעו לנו לנסוע לטיול לסיני והחלטנו לקבל את ההצעה. מיכה לא התפלא למצוא אותך שם?"
"כן, קצת, אבל זה בסדר, הוא בן אדם נחמד. תבלו יפה."
שביט צחק ואמר שאף פעם לא שמע מישהו קורא למיכה נחמד, ואחר כך סגר.
"אז לדעתך אני נחמד?" גיחכתי.
"כן, מאוד. הוא ענה, "אתה האיש הכי נחמד שאני מכיר." ופתאום רכן לעברי ונישק את לחיי.
אחזתי בכתפיו ונישקתי אותו בחזרה קודם על הלחי ואחר כך על הפה. הוא לא ידע להתנשק ונהניתי ללמד אותו, שנים שלא הייתי עם בן אדם כל כך תמים, ביישן וחמוד.
אחרי שהתנשקנו שוב ושוב הפשטתי אותו ואז .... מתבקש להגיד שהזדיינו, אבל מה שעשינו היה יותר מסתם זיון, ומי כמוני שאין ספור גברים עברו בחדר השינה שלו יודע שמה שעשינו היה אהבה. אהבה עדינה, איטית, מתוקה, רכה, מנחמת, אהבה פשוטה ותמימה שכולם מחפשים אחריה בלי להבין שהיא נמצאת ממש פה ליד, צריך רק להושיט יד ולקחת.
אחר כך נרדמנו יחד וקמנו מחייכים, ובילינו סוף שבוע נהדר בלי שעשינו בעצם כלום חוץ מלדבר, לאכול, לטייל, לישון ולאהוב זה את זה.
המשכנו להיפגש גם אחר כך למרות חששותיי שאני מבוגר מידי בשבילו ושמגיע לו מישהו פחות שחוק ושרוט ממני.
יותם צחק מהחששות האלו ואמר שאנחנו הפכים שמשלימים זה את זה ולכן כל כך טוב לנו יחד. כל פעם שאני מציע לו לצאת לשתות, או לרקוד, או להכיר עוד אנשים, הוא סותם את פי בנשיקה ואומר שהוא מעדיף להיות בבית בשקט, רק אני והוא.
כל כך הרבה שנים עבדתי קשה כדי למצות את החיים עד תומם, כל כך השתדלתי לא לפספס כלום, לרוץ ממסיבה למסיבה ומאירוע לאירוע ולא הבנתי למה אני לא מצליח להיות באמת מאושר.

רק עכשיו, בגילי המתקדם, קלטתי שלא צריך לעבוד כל כך קשה כדי ליהנות, שהאושר נמצא בדברים קטנים ופשוטים שאין צורך להתאמץ כדי להשיג אותם, הם פה לידי, בבית. אני לא צריך לטוס לחו"ל ולהיאבק בשביל כמה שעות חטופות במלון, לא צריך להזיע במועדון צפוף ורועש, להידחק במסיבות המוניות, להתחרות כל הזמן בצעירים מלאי אנרגיות, להתרוצץ ולהתאמץ כל סוף שבוע, אין בזה צורך, אף פעם לא היה. כל זמן שהוא כאן, לידי, מחייך אלי, מחבק אותי כל לילה, שותה איתי קפה בבוקר, אוהב אותי בפשטות, בלי חשבונות ובלי משחקי כבוד ויוקרה, וחושב שאני הבן אדם הכי נחמד שהוא מכיר אני לא צריך יותר כלום.
עד ששביט ובמבי חזרו מהטיול בסיני הוא כבר העביר את חפציו אלי ונעשינו זוג רשמי. שביט היה בהלם, וגם במבי הופתע מאוד, ולא רק הוא, גם שאר מכרי וידידי הרבים מספור נדהמו. אף אחד לא הבין מאיפה צנח עלי הטיפוס הזה שאף אחד לא הכיר ולא שמע עליו קודם מעולם. כל זמן שזה יהיה תלוי רק בי ובו הם ימשיכו לא להכיר אותו ולא לשמוע עליו כלום. 

יותם

אני כזה לוזר דפוק, רק לי זה יכול לקרות, אחרי שחיכיתי כל כך הרבה זמן שזה יקרה ... כשסוף סוף הייתי במיטה אחת, ערום עם שביט, הבחור הכי מדהים שפגשתי בימי חיי, פתאום, דפיקות בדלת!

"זה האקס המשוגע שלי." אמר שביט והסתלק מחדר השינה, משאיר אותי עם זין נבול וקונדום מיותם.

אני מודה, נבהלתי נורא. שביט מצא חן בעיני מאוד עוד לפני שידעתי איך הוא נראה. ראשית התלהבתי ממנו בגלל הבלוג המרתק שלו והכתיבה האינטליגנטית שלו, אחר כך התאהבתי בתמונה שלו (ואחרי שראיתי אותו בפועל וגם הרחתי אותו – ריח זה גורם מאוד חשוב אצלי - התלהבתי ממנו עוד יותר), אבל תמיד ידעתי שהוא לא בשבילי כי יש לו חבר מדהים והם אוהבים מאוד זה את זה. זה ציער אותי, אבל כבר מזמן השלמתי עם זה שאני אף פעם לא אקבל את מי שאני רוצה, שתמיד אהיה מאוכזב, בודד ועצוב.

כששביט הופיע פתאום וסיפר לי שהוא לבד עכשיו, שבמבי הלך והוא רוצה אותי ... זה היה כמו חלום שהתגשם, חלום טוב שהפך פתאום לסיוט.

בעוד שביט פותח את הדלת – בעירום מלא – ומתחיל לריב עם במבי שהתנפל עליו בצעקות כאילו שהם עדיין יחד אספתי את עצמי ואת בגדי וברחתי לחדר הארונות. למזלי חדר הארונות בדירה של מיכה הוא חדר קטן ונוח, עמוס מדפים וארונות. התיישבתי על רצפתו המכוסה שטיח רך ונעים, והבטתי בעצמי במראה הארוכה והצרה שתלתה בין טורי המדפים עמוסי הבגדים. יושב שם, ערום ומבוהל, נראיתי פתטי כמו שחקן בפארסה מיושנת. הרגשתי כמו אידיוט מעורר רחמים אבל מה עוד יכולתי לעשות חוץ מלהתחבא שם בשקט ולחכות שבמבי ילך ואוכל לחמוק משם בשקט?

לא יכולתי כמובן להדליק אור, אבל דלת חדר הארונות עשויה רפפות שהחדירו לחדרון הקטן אור קלוש וכשהתכופפתי מעט יכולתי לראות את המיטה הגדולה והנמוכה של מיכה, כל כך קרובה ועם זאת כה רחוקה...

נדחק בין הארון לקיר גיליתי שיש בתחתית הארון מגרה קטנה אך עמוקה וכשפתחתי אותה גיליתי בתוכה אבזרי מין שהעלו סומק על לחיי. היו שם כמה אברי מין מלאכותיים, שחורים ולבנים, ואחד אדום עם קוצים קצרים ורכים, מבחר גדול של שוטים ואזיקים וכל מיני רצועות ו....

שביט ובמבי נכנסו לחדר השינה בדיוק כשבחנתי בסקרנות דילדו אחד, מעוצב בדייקנות מדהימה, שנראה בדיוק כמו הדבר האמיתי, אם כי התקשיתי להאמין שיש בעולם כולו גבר בעל אבר כל כך עבה וגדול ו... כן, יפה. יופיו של הזין שאחזתי בידי, נהנה ללטף אותו למרות שהיה מלאכותי העלה דמעות תסכול בעיני. למה דווקא אני נדון תמיד להיות זה שמסתכל מהצד, משרבב לשון צמאה, מזיל ריר, חושק ומתאווה וסובל ייסורי אהבה ובסוף מסתפק בכף ידי?

נשכבתי על הרצפה, שרבבתי את צווארי עד שכמעט נקע ובסוף הצלחתי לראות את במבי של שביט. איזה בחור יפה, מדהים ממש, כמה שהוא סקסי... הלב נשבר לראות עד כמה הוא מאוהב בשביט ומתחרט על הפרידה שלהם.

הוא התנצל על ההתפרצות שלו, הסביר שגנבו לו את הנייד ולכן שביט לא הצליח להתקשר אליו, וסיפר בקול חנוק מדמעות שמישהו בשם נמרוד (כנראה חבר משותף של השניים) גילה לו שראה את שביט יושב בבית קפה עם ג'ינג'י אחד ...

"נפרדנו לפני חודש וכבר יש לך מישהו חדש?" זלגו דמעות מעיניו היפות וקולו נחנק.

"לא, לא, מה פתאום? הג'ינג'י הוא סתם אחד, מישהו ש... זה בכלל לא מה שאתה חושב." נחפז שביט להכחיש את קיומי בחייו, ושאל איך במבי ידע שהוא אצל מיכה.

"לא ידעתי, ניחשתי שאם אתה בתל אביב בטח תקפוץ אליו. איפה מיכה?"

"נסע לחו"ל. אני פה בחופשה, זה היה רעיון של מיכה, שאני אנוח פה קצת מהבלגנים שעשית לי."

"אבל אתה בכלל לא אוהב את תל אביב."

"כן, אבל אתה כן. חשבתי שאם אני אזמין אותך לכאן... נורא התגעגעתי אליך במבי."

"גם אני אליך שביט. איזה מזל שנמרוד התקשר. מיד כששמעתי איפה אתה עזבתי הכול ונסעתי לתל אביב כדי לנסות לשכנע אותך שנחזור."

"אז אתה עוד אוהב אותי?"

"אף פעם לא הפסקתי."

"אז למה עזבת? יש לך מושג כמה סבלתי בגללך?"

"אני מצטער שביט, באמת מצטער, עשיתי טעות." לחש במבי וכרע ברך מול שביט שישב ברגלים מפושקות על המיטה, מניח לו לפתוח את מכנסיו. לפני כמה דקות אני הייתי בדיוק באותה תנוחה ועכשיו במבי... מעניין אם שביט זוכר אותי בכלל?

שביט שלף את הזין שלו מתוך תחתוניו והניח לבמבי ללקק אותו, אבל סטר לו קלות כל פעם שניסה להכניסו לפיו.

"לא, עוד לא, קודם מגיע לך עונש, שרמוטה קטנה שכמוך."

"אבל שביט...." התחנן במבי.

"שום אבל. למה הלכת?"

"כי... כי פחדתי. חשבתי ש... אתה צדקת, סליחה שביט."

"בוא הנה." קם שביט, משך אותו אליו, הניח רגל אחת, שעירה ושרירית, על שרפרף נמוך, השעין את במבי על ירכו, משך למטה את מכנסיו והחל חובט בעכוזו העגלגל בכף יד גדולה וחזקה.

במבי שכב בשקט, חוטף מכות על ישבנו, נאנח וגונח חרישית, אברו מזדקף ומתקשה ככל שישבנו הלך והאדים.

"די, די שביט." התפרץ פתאום, "מספיק, די. אני אוהב אותך, אני נשבע שאני לא אעזוב אותך יותר בחיים, אני שלך, בבקשה תפסיק."

שביט הפסיק לחבוט בעכוזו, אבל בכך עדיין לא תם עונשו של במבי, שביט משך מעליו את גופייתו ההדוקה, חושף את חזהו החלק והשחום ואת פטמותיו, פטמות גדולות וכהות, תאווה לעיניים והושיב אותו על השרפרף. הגבר הצעיר הניח בצייתנות את התחת הערום והחבול שלו על הכסא הנמוך והנוקשה, מכנסיו ותחתוניו משולשלים עד לקרסוליו, והביט בהכנעה למעלה, אל פניו של שביט שנשאר כועס ותקיף.

"אני הולך לזיין אותך עכשיו שרמוטה." אמר שביט בקשיחות, "אבל קודם אני רוצה לדעת אם אני צריך לשים קונדום? תגידי לי את האמת, שקרנית קטנה שכמוך, היית עם אחרים?"

במבי התחיל להתייפח. "כן, הייתי, אבל שמנו קונדום ומאוד נזהרתי, אף אחד לא טוב כמוך, לא הפסקתי להתגעגע אליך, בבקשה שביט, אני כל כך רוצה..." התגנבה כף ידו בין רגליו בניסיון לגעת באברו שהזדקר מחלקת השערות המתולתלות שבין ירכיו, ארוך, רוטט ובעל כיפה כהה ולחה.

שביט סטר לו כמה פעמים, קרא לו בכינויי גנאי מעליבים, צבט באכזריות - שעוררה בי צמרמורת פחד וריגוש - את פטמותיו של במבי ולבסוף הטיל אותו על המיטה, ישבנו מזדקר כלפי מעלה, ולמרבה תימהוני נרכן אליו, הפריד בין שני פלחי עכוזו החלקלקים והסמוקים של במבי והחל ללקק בקצה לשונו את החור הקטן והשחום שלו.

במבי צעק, התפתל, גנח והתחנן, אבל שביט המשיך לענות אותו במתיקות עם לשונו, אוחז בו בחזקה, לא מניח לו לזוז עד שבמבי פרץ בבכי, מעושה או אמיתי, לא ידעתי ולא היה לי אכפת, הייתי מרוגש וחרמן כל כך עד שכדי לא לגנוח בקול חזק מידי דחפתי את הדילדו היפה שאחזתי בידי לתוך פי, חוסם בעזרתו את קולות התשוקה שלי.

סוף סוף נכמרו רחמיו של שביט על מאהבו הצעיר והוא הפך אותו על גבו, פקד עליו להרים גבוה את רגליו, הניח את קרסוליו על כתפיו, אמר לו שהוא זונה קטנה ומלוכלכת ואחרי שבמבי הסכים איתו שכן, זה בדיוק מה שהוא חדר לתוכו שביט בתנועה אחת תקיפה שסחטה משניהם צעקת עונג.

זה היה כל כך מחרמן, מלהיב, מטריף... כל כך רציתי להיות שם, על המיטה במקום במבי... כמעט שהשתגעתי מרוב תשוקה וחרמנות. בלי לחשוב מה בעצם אני עושה הוצאתי מפי את הדילדו שהיה כעת רטוב ומבריק מרוקי ודחפתי אותו לחור התחת שלי ביד אחת בעודי ממשיך לאונן במרץ בידי השנייה.

זה היה טוב, זה גרם לי עונג עצום, אבל זה לא היה פיצוי למה שגזל ממני במבי שהתפתל וצעק מתחת לגופו השרירי והשעיר של שביט.

שלושתנו גמרנו יחד, הם התנשקו והתחבקו אחד עם השני בעוד אני מביט בעצמי בראי ושולף בעצב את הדילדו מעכוזי שבער כולו, פועם מכאב מתוק שכמותו לא ידעתי מעולם.

"אני אוהב אותך שביט." לחש במבי, ושביט נישק אותו בכוח, אימץ אותו אל ליבו ואמר לו שהוא אוהב אותו גם כן. התבוננתי בהם ממקום מחבואי, עוצר בכוח את דמעותיי, ובעוד הם נרדמים אחד בזרועות השני כרכתי את ידי סביב ברכי, התכווצתי על הרצפה וקנאתי בהם קנאה עזה כמוות. 

הם נמנמו קצת וגם אני, עייף מכל ההתרגשות, עצמתי את עיני, ממתין לרגע הכושר להסתלק משם, ואז במבי התעורר בקפיצה, הלך להשתין, התקלח ואחר כך הודיע שהוא מת מרעב, וחוץ מזה הוא השאיר את המזוודה שלו בקפה של מקס, ומה דעתו של שביט שהם ילכו לאכול משהו יחד, יביאו את הדברים שלו לדירה של מיכה ויישארו פה כמה ימים?

"אין בעיות." הסכים שביט ברוח טובה, "רק רגע, איפה המפתחות? הנה כאן." שם צרור מפתחות בכיסו, ואמר, כמו לעצמו, מדבר בקול רם מידי בעודו מביט במבט רב משמעות לעבר דלת חדר הארונות, מוכיח לי לשמחתי שהוא מבין לאן נעלמתי ושלא שכח אותי, "תזכור במבי שהדלת בדירה הזו ננעלת מעצמה, צריך רק לסובב את הכפתור של המנעול ולסגור אותה מאחוריך, ולהקפיד כמובן לא להינעל בחוץ בלי מפתחות."

"אני אקפיד." אמר במבי, "מבטיח. נו, בוא כבר."

הם הסתלקו ואני דהרתי לשירותים, השתנתי ואחר כך החלטתי שלפני שאני יוצא אתקלח היטב וארחץ בקפידה את הדילדו שכל כך התחבב עלי. היה לי חבל להשאיר אותו מאחורי, אבל לא הייתה ברירה.

יום אחד אולי אצליח להיכנס לחנות סקס ולקנות לי אחד כזה, הרהרתי לעצמי, אם כי ידעתי שספק גדול אם יבוא יום שבו אאזור די עוז לעשות מעשה אמיץ כל כך, ואז, בעודי עומד מול הכיור במקלחת הלחה והמהבילה, משפשף ביד אחת מסובנת את הדילדו ובשנייה את הזין שלי, תוהה אם חור התחת שלי יעמוד בעוד התקפה עליו בלי שאגרום לעצמי נזק, ומה תהיה השפעת הסבון על פי הטבעת הרגיש שלי נשמע פתאום קשקוש של מפתחות בדלת....

קפאתי על מקומי, מבוהל. הייתי רטוב, מסובן למחצה, לא רק עם זין אחד ביד אלא עם שניים... ידעתי שאני צריך לעשות משהו, לברוח, להסתתר, להמציא איזה תירוץ, אבל מרוב פחד ומבוכה נתקעתי שם כמו נציב מלח, מתפלל שמי שזה לא יהיה לא יפתח את דלת המקלחת.

תפילתי לא נענתה - היא אף פעם לא נענית, אלוהים שונא אותי מאז ומתמיד - קול צעדים כבדים פנה ישר לעבר המקלחת, הדלת נפתחה ומיכה נראה בפתח, מביט בי בפליאה. "מישהו משתמש בזין שלי." אמר בקול מבודח משהו בעודו סוקר בעניין רב את גופי הערום.

שביט

בהתחלה לא לקחתי ברצינות את הפרידה מבמבי. האהבה שלנו הייתה כל כך חזקה, הקשר כל כך טוב והסקס... רק על הסקס היה אפשר לדבר שעות. מה פתאום שניפרד?

"עופר," אמרתי לו, "אתה לא מתכוון לזה, אתה סתם מבוהל. אתה בורח ממני כי אתה לא יכול להתמודד עם הדברים שאתה מגלה על עצמך לאחרונה. אני מבין את זה, אני אחכה לך עד שתירגע ותבין שאתה במבי שלי ואתה חייב להיות איתי."

"אתה טועה." הוא אמר בעצב והדמעות נצצו על ריסיו הארוכים, מבליטים עוד יותר את יופיין של עיניו, עיני קטיפה חומות ענקיות, מלוכסנות קצת.

"אז למה?!" צעקתי, מנסה לחפות על הפחד בכעס, לחמם בזעמי את הסכין הקפואה שדבריו נעצו בליבי. "מה הסיבה?"

"זו לא סיבה אחת, זה הרבה דברים." הוא השיב, מתחמק ממבטי, "ועל כולם כבר דיברתי אתך לא פעם."

"אני... לא חייבים לעשות את הסקס הזה... אתה יודע, זה ש.... לא חשוב. אתה מבין."

"כן ואני לא רוצה לדבר על זה." הסב אלי במבי את גבו הדק והשחום ומשך חולצה על גופו החלק והיפה שבחודשים האחרונים התפתל בפראות במיטתי, מעניק עונג ושמחה לשנינו.

"במבי, בבקשה, אל תלך." התחננתי. אולי זו הייתה טעות? עד כה לא נהגתי להתחנן לפניו אלא לדרוש ולצוות, מצד שני מה עוד יכולתי לעשות?

"די שביט, זה לא רק הסקס הזה ... הדברים הסוטים האלה שאנחנו עושים. זה עוד דברים."

"איזה עוד דברים? הגלישה שלי באינטרנט? הבלוג שלי? המסנג'ר? בחייך, זה הכול שטויות."

"זה לא שטויות אם אתה מקדיש לכתיבה כל כך הרבה זמן ומשוחח שעות עם כל המעריצים שלך."

"בחייך במבי, בגלל כמה קשקושים במסנג'ר אתה עוזב? אל תהיה ילד מפונק." איבדתי את סבלנותי. קנאה מעצבנת אותי, בעיקר כשהיא חסרת בסיס ובמקרה של במבי היא הייתה מיותרת לגמרי, מהרגע שעיני נפגשו בעיניו היפות הייתי שלו, בדיוק כמו שהוא היה שלי, חשבתי שהוא מבין את זה בעצמו.

"די כבר שביט, מספיק. הזוגיות שלנו לא מתאימה לי יותר, אני צריך פסק זמן לחשוב מה אני רוצה. אני מבקש, תן לי ללכת."

"אתה לא צריך לבקש ממני רשות, אף פעם לא החזקתי אף אחד בכוח." נעלבתי. טכנית זה היה שקר גס, אבל הייתי בטוח שבמבי ידע למה אני מתכוון.

הוא הבין ולראשונה מאז החלה השיחה הזוועתית הזו הישיר אלי מבט. "אתה צודק, לא אילצת אותי לעשות כלום, אבל ... זה פשוט גדול עלי, כל הסיפור הזה, אני לא יכול יותר. אני צריך פסק זמן."

"כמה זמן זה ייקח, הפסק זמן שלך?"

"לא יודע."

"אני לא חושב שאני אוכל לשבת ולחכות לך שנים במבי."

"לא ציפיתי שתחכה אפילו דקה אחת." נעלב במבי, "וגם אני לא מתכוון לפרוש למנזר." הוסיף בנבזות, ולפני שחשבתי על תשובה הולמת קם והלך, משאיר אותי שקוע באבל ממושך, לא מבין מה קרה לי, איך הילד הזה, צעיר ממני בשמונה שנים, סך הכל ילדון בן עשרים ושתיים שלא יודע כלום על החיים נכנס לי מתחת לעור?

אחרי כמה שבועות שבהם לא עשיתי כלום חוץ מלזעוף ביום ולבכות בלילה החליט מיכה, האקס המיתולוגי שלי, שמספיק זה מספיק, וצריך להוציא אותי מהקטע הזה.

"צא מהדיכאון הזה שביט ויפה שעה אחת קודם." נהם עלי בכעס, מתעלם כדרכו מרגשותיי הענוגים.

"תעזוב אותי מיכה, לא בא לי כלום." התחפרתי מתחת לפוך שכבר מזמן פג תוקפו. כבר היה די חם והייתי צריך להחליפו, או לפחות לאוורר אותו.

מיכה משך מעלי את השמיכה, גרר אותי בכוח למקלחת, קילח אותי במים פושרים - הוא לא רשע כמו שהוא נראה - סיבן אותי טוב טוב, קילח שוב במים קצת יותר חמימים, ואחר כך זיין אותי בעמידה, משאיר טביעות אצבעות קשות וחזקות על מותני וכתפי.

הוא הניח לי לגמור רק אחרי שהוא גמר ואחר כך סובב אותי אליו וחיבק אותי בעדינות כשהתייפחתי על כתפו.

"כולם עוזבים אותי." בכיתי, "קודם אתה ועכשיו הוא."

"לא עזבתי אותך ילד, שחררתי אותך. אני עדיין כאן, אתה יכול לקרוא לי כל פעם שתצטרך אותי." אמר ברוך וניגב את ראשי נוטף המים.

"תודה מיכה, אבל ..." ושוב בכיתי, מנסה להסביר לגבר הזה שלא בכה מאז היה ילד קטן כמה כואבת לי הפרידה מבמבי.

הוא לא הבין, ניסה אבל לא הצליח. מיכה לא מאמין בזוגיות, לא מבין את הקטע הזה של אהבה, ולא צריך באמת אף אחד חוץ מעצמו. מיכה חי כל חייו לפי הפתגם האומר שאם אתה אוהב מישהו אתה צריך לשחרר אותו ואין אצלו יוצאים מהכלל.

בזמנו, כשהוא הורה לי ללכת, בכיתי וכעסתי, עכשיו אני מבין שהוא עשה לי טובה. למרות שאנחנו כבר לא יחד נשארנו ידידים וכשאני בצרה הוא תמיד חש לעזרתי. אחרי שנוכח לדעת שהזיון איתו לא אושש אותי שלף תוכנית חלופית והציע לי לצאת לחופשה כדי להתאושש.

"לא בא לי לצאת לחופש."

"שטויות, אתה מתנוון פה, בפרובינציה העלובה הזאת. מספיק לנשום פה את האוויר כדי להיכנס לדיכאון." הודיע לי מיכה, מתעלם ברוב נוחות מכך שגם הוא בילה את כל ילדותו ונעוריו בקריות, "מה שאתה צריך זה כמה ימים בתל אביב שירעננו אותך. אני נוסע לשבועיים לברלין ואתה מוזמן לגור בינתיים אצלי בדירה. תסדר לך חופש מהעבודה וצא מהמקום המבאס הזה."

חשבתי על זה כמה דקות והחלטתי לקבל את הצעתו הנדיבה לא מפני שהייתה לי איזה חיבה מיוחדת לעיר ללא הפסקה אלא כי במבי נורא אהב את תל אביב ואם הוא ישמע שיש לי דירה מרווחת ויפה באמצע העיר....

אמרתי למיכה שאני מסכים ותודה רבה וברגע שהגעתי לתל אביב התקשרתי לבמבי לספר לו איפה אני עכשיו. זה לא עזר לי, שוב הוא סינן אותי כפי שעשה מרגע שיצא מדירתי בדרכו לאי שם.

בהתחלה ההתעלמות שלו ממני העציבה אותי, אבל עכשיו הייתי בתל אביב, במרכז העניינים, עמדה לרשותי דירה שווה ולא זיינתי כבר חודש. די, נמאס לי להתאבל ולהיות מדוכא, עכשיו הוא פשוט הרגיז אותי,

לא רוצה, לא צריך, יש עוד גברים בעולם אמרתי לעצמי והדלקתי את המחשב.

היו לי המון הודעות, כולם רצו לדעת מה קרה ולאן נעלמתי ולמה אני לא מעדכן יותר את הבלוג שלי?

ההודעות העקשניות והנוגעות ביותר ללב היו מיותם, המגיב המתמיד ביותר בבלוג שלי, שפיתח איתי קשרי ידידות וחיבה, וירטואליים אמנם, אך כנים לגמרי.

יותם היה טיפוס מיוחד במינו, קצת יותר מבוגר ממני, אבל חסר כל ניסיון מעשי במין, ועם זאת בחור מוכשר, משכיל, נבון, בעל חוש הומור פרוע וגם נראה לא רע בכלל.

בגלל אופיו המיוחד הייתה בו מין רתיעה לא הגיונית ממין ומקרבה יתרה לבני אדם, ובניגוד לשאר האנשים שאיתם הייתי בקשר הוא מעולם לא לחץ עלי לשוחח איתו בטלפון או לבוא לבקרו.

במבי טען שהוא בטח בדוי ושלא יכול להיות שגבר בן שלושים פלוס לא קיים מעולם יחסי מין. גם הטענה של יותם שהוא הומו ושרק גברים עושים לו את זה נראתה לו חשודה מאוד.

"אם הוא בתול מאין לו לדעת מה באמת הוא רוצה?" שאל בחוצפת נעורים.

כשהפניתי את השאלה ליותם הוא נעלב ואחר כך כתב פוסט מיוחד ובו פירט את כל הפנטזיות המיניות שלו. אפילו אני הסמקתי כשקראתי מה היה כתוב שם ורווח לי כשיותם מחק את הפוסט אחרי כמה ימים. מרגע זה הפסקתי לחשוד בו, בן אדם שאלו הפנטזיות שלו הוא ללא ספק הומו, ולא סתם אלא בדיוק סוג ההומו החביב עלי – פסיבי חרמן ולהוט שרק משתוקק לגבר שיהפוך אותו לזונה שלו.

גם במבי היה כזה, אבל התקשה להודות בכך, וגם אני הייתי כזה, אבל רק עם מיכה. עם אחרים הייתי גבר קשוח וחזק. חשבתי שבמבי אוהב אותי ככה, אבל הוא הסתלק ונשארתי לבד, אלא אם כן...

שלחתי ליותם מייל ושאלתי אותו מה דעתו שאבוא לבקר אותו.

הוא ענה מיד, שמח ומאושר לשמוע ממני סוף סוף, הביע צער מתון ולא כל כך משכנע על הפרידה שלי מבמבי, והזמין אותי לבוא אליו בכל רגע שארצה.

כששמע שאני כבר בתל אביב עלה על גדותיו מרוב אושר ואחרי ששב ובדק שהסיפור שלי עם במבי באמת תם, ושהוא לא גורם לי לבגוד - הוא היה מאמין אדוק במונוגאמיות, (בעיה של בתולים שנפתרת בדרך כלל אחרי כמה זיונים טובים) - מיהר וקבע איתי פגישה בבית קפה סמוך למשרד הפרסום בו עבד.

כמובן שהחלפנו תמונות, אבל יש הבדל בין תמונה ובין מציאות. במציאות הוא היה יותר עצוב ודהוי מאשר בתמונה שלו שצולמה בשנה שעברה. נדמה לי שגם רזה מעט ושערו שהיה פעם אדמדם נראה יותר חום ערמוני מאשר ג'ינג'י אמיתי, אבל על כל אלו פיצה מבט השמחה והחיוך הגדול בו קידם את פני.

"אתה נראה פשוט נהדר, ממש נפלא. מי הסנדלר שצילם אותך? בתמונה אתה יפה, אבל במציאות אתה פשוט מדהים." החניף לי, מושיב אותי על כסא ומנופף למלצר שיביא לי מהר תפריט. "אני מקווה שאתה לא מאוכזב מידי ממני." המשיך לקשקש במהירות עצבנית, "התמונה שלי צולמה בשנה שעברה כשהייתי צעיר ורזה יותר."

"למעשה אתה נראה עכשיו רזה יותר מאשר בתמונה וגם קצת ... קצת עייף."

"מיואש, לא עייף." רכן יותם אלי, שיבח את ניחוח הבושם שלי וצחק בהפתעה כשאמרתי לו שאני בכלל לא משתמש בבושם והוא בטח מריח את השמפו או מרכך הכביסה שלי.

"ממה אתה מיואש יותם?" שאלתי בתקווה להפסיק את זרם המחמאות המביך.

"חסר ממה? תראה את החיים הדפוקים שלי? בגילי עדיין חי עם ההורים, מבקש מהם רשות לצאת ועדיין בתול."

"אז תשכור דירה ו..."

"לא היית אומר את זה אם היית מכיר את אימא שלי... וחוץ מזה, בשביל מה לשכור דירה? כדי לגור לבד? אם היה לי מישהו ..."

"ברגע שתגור לבד תוכל להתחיל לצוד לך גברים באינטרנט."

"לא, מצטער. אטרף זה לא בשבילי. אני מחכה לאהבה." הכריז יותם. כזה מין טיפוס הוא היה, תערובת מוזרה של חרמנות ענקית עם רצון עז לאהבה גדולה וטהורה.

אחרי כל כך הרבה שנים של הסתפקות בחלומות ובאוננות במקום לחוות את הדבר האמיתי הוא ציפה מסקס למי יודע מה, אולי שהאדמה תרעד ושכל חייו ישתנו או משהו דומה?

אם הייתי במצב רוח פחות נואש בטח הייתי נזהר ממנו, מסוכן להניח לאחרים לתלות עליך את הפנטזיות שלהם, אבל אחרי חודש של התנזרות ומחשבות אובססיביות על במבי ... בוא נגיד שביום בו נפגשנו לראשונה שנינו היינו טיפוסים די מעורערים ומאוד מאוד חרמנים.

אמרתי ליותם שיש לי דירה פנויה של חבר שנסע, ושאם הוא ישהה אצלי בסוף השבוע נוכל להגשים את חלומו הישן ולשחרר אותו מבתוליו. הוא התוודה לפני עוד מזמן שבעקבות הקריאה בבלוג שלי הוא החליט שאני האיש המתאים למשימה הנכבדה הזו, אבל הוא מעדיף למות בתול מאשר לערער את הזוגיות שלי ושל במבי.

השמחה שלו על הסתלקותו של במבי הכאיבה לי והחניפה לי כאחת, הייתי גם קצת לחוץ כי בתולים אמיתיים, כאלו שאף פעם לא עשו כלום חוץ מלדמיין, הם טיפוסים נפיצים וקשים מאוד, בעיקר אלו הנבונים ובעלי האבחנה הדקה כמו יותם.

בדרך הוא סיפר לי קצת על המשפחה שלו, משפחה אשכנזית פוריטנית טיפוסית עם אימא וסבתא שתלטניות ודיכאוניות, ואבא רמוס וכנוע. אנשים עצובים ומדחיקנים שפתאום נולד להם הילד היצירתי הזה שהוא גם הומו. איזה מבאס בשבילו זה היה לגדול אצלם, פלא שהוא לא ניסה להתאבד, ופתאום נזכרתי שהוא סיפר פעם שהוא שירת רק כמה חודשים בצבא לפני שהשתחרר.

"השתחררת לפני הזמן כי ניסית להתאבד בצבא?" שאלתי פתאום, במין הבזק של אינטואיציה שהדהים אותו.

מסתבר שזה היה נכון, הוא נורא התבייש בזה ושנים שמר על הניסיון הדי פתטי הזה בסודי סודות. הניחוש המוצלח שלי גרם לו להתפעל ממני עוד יותר, מה שהלחיץ אותי קשות. כבר התחלתי להתחרט על כל העסק ולחשוב על דרכים להיחלץ אבל פשוט לא היו כאלו, רק רעידת אדמה או פצצת אטום הייתה עוצרת אותנו בשלב הזה.

ברגע שנכנסנו לדירה של מיכה יותם פלט "ואוו!" קולני, והתחיל להתרוצץ בה, מלא התפעלות שנזקפה כולה לזכותי למרות שזו הייתה הדירה של מיכה, לא שלי.

אמרתי לו את זה, אבל הוא לא הקשיב, "דירה מדהימה." חזר ואמר, "פשוט מדהימה."

"כן, היא די בסדר." גמגמתי, כי האמת, אני לא מהטיפוסים שעיצוב פנים מדבר אליהם, אבל נכון שהדירה של מיכה הייתה ממש בסדר, מזכירה קצת אותו - גברית כזו, הרבה עור שחור ישן ושחוק קצת, רהיטים רחבים ונוחים, שטיחים צבעוניים, עץ ממורק, עציצים גדולים וירוקים, שום דבר לא חדש ולא מודרני מידי והכל משתלב יחד בצורה נוחה ומרגיעה.

"אם לדירה הזו היה קול היא הייתה מדברת בבס עמוק וחם." אמר יותם שהיה מטורף על אופרות, ולמרות שההבנה שלי במוזיקה  מגיעה עד מחזות זמר בלבד הבנתי אותו והסכמתי איתו לחלוטין.

"תספר לי על בעל הדירה." ביקש יותם בעיניים נוצצות וככה, במקום לזיין, מצאתי את עצמי מדבר על מיכה, מנסה להסביר לו איזה מין טיפוס הוא בעל הדירה בה שהינו. "מיכה הוא מין זאב בודד כזה, טיפוס סמכותי וגברי, דוב כזה ו..."

"בן כמה הוא?" נכנס יותם בחופזה לדברי.

"די קשיש, בן ארבעים ומשהו, אולי חמישים, אבל בכושר טוב, בלי כרס וקרחת ובלי בעיות להעמיד את הזין."

"מאין לך?"

"אה... לא חשוב. אם אני אומר אני יודע, ולמה אנחנו מדברים על מיכה כל הזמן? לא בשביל זה באנו לכאן."

"לא, בטח שלא." הסכים איתי יותם והתחיל לדפדף באלבום תמונות מיושן עם דפים חומים גדולים שהיה מלא תמונות של מיכה ומבחר חבריו. גם אני הופעתי שם בין הדפים האחרונים, מביט במיכה במבט כנוע ואוהב שלא כך כל רציתי שיותם יראה, ולכן משכתי אותו אלי, קצת בגסות, ופקדתי עליו לרדת על הברכיים ולמצוץ לי.

הוא עשה כמיטב יכולתו, אבל היה ברור שהוא טירון שצריך הדרכה והסברים, ואולי גם הדגמות.

לקחתי אותו למיטה של מיכה, הפשטתי אותו, ליטפתי, נישקתי, נגעתי ובדיוק כשהתחלתי להסביר לו, בעזרת הדגמה, איך מלבישים קונדום, נשמעה דפיקה בדלת.

"תתעלם מזה. מיכה בחו"ל ואף אחד לא יודע שאנחנו פה."

הדפיקה התחזקה ונוספו לה גם בעיטות עצבניות. "שביט, תפתח, אני יודע שאתה כאן!" צעק במבי.

"אוי ואבוי!" נבהל יותם שהזין שלו איבד מיד את הזקפה וצנח, מבויש, על המיטה. "מי זה לדעתך?"

"האקס המשוגע שלי." אמרתי בזעם אין אונים - אני שונא שמפריעים לי באמצע - והלכתי ערום לפתוח לו את הדלת.  

יויו הוא כמובן לא שמי האמיתי. קוראים לי יונתן, יונתן ליפשיץ. זכיתי לכינוי יויו בכיתה א' כשהתברר שיש לנו יותר מידי יונתנים בכיתה. אחד נעשה יוני, השני נתי והשלישי החליט שהוא רוצה להיקרא ג'וני. אני קיבלתי את הכינוי יויו כינוי קצת ילדותי ואולי אפילו טיפשי, אבל הייתי ילד חמוד, עגלגל ונמוך קומה והוא הלם אותי להפליא.

הכינוי הזה הלך איתי לאורך כל הדרך וגם כיום כשאני כבר אחרי יום הולדתי השלושים - ועדיין נמוך קומה ועגלגל - כולם קוראים לי יויו. לפחות הכינוי שלי מופיע בשיר, אמנם מתורגם מצרפתית, אבל בכל זאת פזמון נחמד שאני מחבב.

עד שפגשתי את עוזי הייתי עם די הרבה בחורים, ניסיתי כל מיני טיפוסים וכל הזמן הציקה לי ההרגשה שזה לא זה. חלקם היו קשוחים מידי, אחרים רכים מידי ורובם בכלל לא היו בכיוון שלי. בגיל עשרים וחמש כבר התחלתי להתייאש ואז פגשתי את עוזי באיזו מסיבה פרועה על שפת הים ומיד כשראיתי אותו ידעתי שהנה, תמו חיפושי, ולא הנחתי לו עד שנתן לי את מספר הטלפון שלו.

למחרת התקשרתי אליו ועוד באותו יום הלכתי אליו לדירה. אחרי שיחה קצרה שתינו יחד קפה ומיד אחר כך הגענו למיטה. אחרי הסקס הייתי בטוח לגמרי שהוא האיש שלי, אבל אני נשבע שידעתי את זה עוד קודם, ידעתי מיד כשראיתי אותו.

גרתי אז בדירה טחובה וחשוכה עם שותף שלא חיבבתי ושניסה ללא הרף להכניס אותי למיטה ולא הבין למה סירבתי. ובכל זאת לא זו הסיבה לכך ששבוע אחרי שנפגשנו התחלנו לגור יחד.

עוזי אמנם מקנטר אותי לפעמים ואומר שהתאהבתי במבט ראשון בדירה שלו, אבל זה פשוט לא נכון, הייתי מאושר לגור איתו גם אם היה גר באוהל, למרבה חרדתי הוא לא גר באוהל אלא בדירה מלוכלכת ומוזנחת שירש מסבתו המנוחה.

מהרגע שנפגשנו הקדשתי כל רגע פנוי מעבודה ומסקס איתו לקרצף את הדירה הזו, מזועזע מהרעיון שאהוב ליבי חי במקום כה מטונף, ועוד לפני שסיימתי את המשימה, כמה ימים אחרי שנפגשנו, הוא חזר הביתה מהעבודה ומצא אותי מדיח כלים והודיע לי שחבר שלו מחפש דירה והוא הציע לו את הדירה שלי.

"הדירה שלי עם השותף הנטפל שלי?" הפניתי אליו את ראשי, ממשיך לשטוף את הספל שאחזתי בידי.

"כן, בדיוק." אמר עוזי נעמד מאחורי, נישק את עורפי והחל לפתוח את כפתורי מכנסי.

"ואיפה אני אגור?" שאלתי וסגרתי את הברז.

"איתי כמובן." ענה עוזי ומשך את מכנסי יחד עם התחתונים עד לברכי.

"אתה מציע לי לגור אתך עוזי?" ניסיתי להעמיד דברים על דיוקם.

"ששש... למה אתה מדבר כל כך הרבה יויו?" שאל עוזי, אחז ביד בוטחת באשכי, סובב אותי, השעין אותי על השולחן העתיק שירש יחד עם הדירה וחדר לתוכי בתנועה אחת תקיפה בלי לשאול אם אני רוצה ומוכן.

ככה הוא נהג תמיד וככה אהבתי את זה. אהבתי לבשל ולנקות בשבילו, אהבתי להיות תמיד זמין כשהוא רצה אותי, אהבתי את חלוקת התפקידים ביני לבינו, גם במיטה וגם מחוץ לה. זה בדיוק מה שהתאים לי וכנראה שגם לו כי עובדה שחיינו יחד מעל שש שנים באושר ובשלווה.

למתבוננים בנו מבחוץ נראתה הזוגיות שלנו לא שוויונית ואולי אפילו פוגעת, אבל אני אהבתי את זה בדיוק ככה, לא הרגשתי מנוצל ולא רציתי חופש, רציתי שהוא יניח לי לטפל בו ולפנק אותו, שיהיה תקיף, גברי וחזק, שיקנא לי, אבל ירשה לעצמו הרפתקאות קטנות, שיחליט תמיד איך ומתי נעשה הכול, מסקס ועד יציאה לבילויים, ושיקבל כמובן מאליו את העובדה שאני זה שתמיד מתאים את עצמי אליו.

מצא חן בעיני איך הוא היה צובט את מותני לפעמים וקורא לי שמנמונת, אהבתי את ההפתעה שעשה לי לכבוד יום הולדתי - קעקוע על ישבני שבו נכתב "רכוש פרטי" – התחרמנתי כשהוא כעס כשרציתי פירסינג בפטמה והודיע לי שאני שייך לו והוא לא מסכים שאנקב חורים בבשרי.

הוא גם לא הרשה לי להשתזף כי הוא אהב אותי עם עור לבן ואני צייתי ברצון, וכשהוא דרש בתוקף שאסרב לקידום בעבודה כי פירוש הדבר היה יותר מידי שעות עבודה והוא חשש שבגללן לא יהיה לי די פנאי בשבילו הסכמתי בלי בעיות לדרישותיו.

הופתעתי כשהוא הסכים, אחרי הרהור ממושך, כשהעליתי בהיסוס את הרעיון שאופיע בהופעות דראג ושמחתי כשהוא התנה את הסכמתו בכך שהוא יבוא איתי למועדון וישגיח שלא יציקו לי.

אופייני לו שהוא לא התפלא כלל כשנפלתי על צווארו בנשיקות והודיתי לו על הרשות שנתן לי לרקוד ריקודי בטן על במה למרות שבעצם, אם הוא לא היה מסכים ואני הייתי מתעקש, מה הוא כבר היה יכול לעשות לי?

להעניש אותי? להכות אותי? לא, אלימות גסה כזו מעולם לא הייתה חלק מיחסינו, לא היה בכך צורך, די אם הוא היה מכווץ במורת רוח את גבותיו השחורות והישרות ומביט בי בכעס ומיד הייתי נכנע לרצונו.

הוא לא היה צריך לאלץ אותי לעשות שום דבר, הכול בא ממני, כל קיומי היה מכוון כדי לרצות אותו, לגרום לו עונג ושמחה ולרפד את חייו בתפנוקים.

לא יכולתי לשאת את המחשבה שאני גורם לו מורת רוח. רציתי לחיות למענו וככה באמת חייתי, לשביעות רצון שנינו.

הופעות הדראג שלי היו הצלחה גדולה ודי מהר קיבלתי הצעות להפוך לדראג קווין מקצועי. אם עוזי היה מסכים הייתי זונח את עבודתי כמתכנת ומתחיל להתפרנס מהופעות, אבל כשהעליתי את הרעיון הוא הדף אותי למיטה ונשכב עלי, מכביד על גופי בגופו הגדול והחזק, מרתק את פרקי ידי מעל לראשי בכפו הגדולה ומחכך לחי זיפית בחזי, מסמן על עורי הלבן עשרות שריטות דקות וורודות.

"לא מסכים." פסק.

"אבל עוזי...."

"לא. לא אכפת לי שתופיע פעם בשבוע כיונינה הרקדנית הטורקית האקזוטית. אני אוהב לראות אותך מענטז בבגדים נוצצים של רקדנית בטן ושר את השירים הג'יברשיים המצחיקים שלך, אבל אני מוכן שתעשה את זה רק כתחביב, אם תתחיל להופיע כל יום ותיסע לפה ולשם זה יהרוס הכול ולזה אני לא מוכן."

"למה אתה מתכוון הכול?" שאלתי, מרגיש איך הזין שלי מגיב בזקפה חזקה על השתלטנות שלו.

"נו, הכול. הדירה שלנו, החיים שלנו יחד, כל מה שיש לי אתך."

השיחה הזו התקיימה ארבע שנים ומשהו אחרי שהתחלנו להיות יחד ורק אז העזתי לשאול אותו אם הוא אוהב אותי ואם טוב לו איתי.

"אם היה לי רע אתך לא היינו יחד עכשיו." אמר עוזי והפך אותי על בטני.

"כן, אבל רציתי לדעת אם אתה אוהב אותי." העזתי להתעקש.

"בטח, ואני חולה על התחת המתוק שלך יונינה." הצטחק עוזי והתחיל לפזר נשיכות קטנות ומגרות על עכוזי ואחרי ששבע מכך חדר לתוכי, מפריח את נשימתי מעונג.

אחר כך ראיתי שהוא השאיר על ישבני סימני נשיכות אדמדמים שעם הזמן יעשו סגולים שחורים.

"איך אני אופיע ככה?" התלוננתי.

"תופיע בלי להראות יותר את התחת שלך." פסק עוזי, "לא סתם כתוב שם רכוש פרטי."

"אבל ...."

"התחת שלך הוא לעיני בלבד יויו." כיווץ עוזי גבות כועסות וכך היה. למרות אכזבתם של מעריצי שיניתי את תלבושותיי ולא חשפתי יותר את ישבני בפניהם.

כמה חודשים לפני שחגגנו את יום השנה השביעי שלנו עוזי התחיל להשתנות. הוא נעשה שתקן יותר מהרגיל, ופתאום הפך עצוב ומסוגר בצורה מוזרה.

עוד דבר מוזר שקרה זה שמצד אחד הוא התחמק מסקס איתי ומצד שני נהג בי ברוך לא רגיל, ליטף אותי בעדינות מוזרה, מודה לי על כל דבר קטן שעשיתי למענו, אבל דוחה אותי כל פעם שניסיתי לגעת בו.

לא הייתי רגיל ליזום סקס איתו, אבל אחרי כמה ימים התחלתי להתגעגע ולהיות חרמן והחלטתי שאני חייב לברר מה הבעיה.

חיכיתי בסבלנות עד שהוא סיים את ארוחת הערב, שם לב שהוא אוכל מעט מאוד ובחוסר תיאבון, והתרווח על הספה מול הטלוויזיה.

התיישבתי למרגלותיו, השענתי את מצחי על ברכו והמתנתי בסבלנות עד שהחדשות הסתיימו לפני שפציתי את פי.

"עוזי," שאלתי, שואב אומץ מכך שהוא בחש בעדינות בשערותיי, "מה קורה אתך לאחרונה?"

"למה אתה מתכוון?" השפיל אלי עוזי מבט.

"אתה לא מתנהג כרגיל. אתה חולה?"

"מה? נבהלת בגלל שלא היה לנו סקס כמה ימים? איזה יונינה טפשונית שאתה, זו לא סיבה לדאגה." פתח עוזי את רוכסן מכנסיו ושחרר את הזין שלו.

מיד הרגשתי טוב יותר. התגעגעתי אליו והטעם שלו בפי היה כל כך טוב. התחלתי למצוץ לו, מחכך את הזין שלי כנגד רגלו, ובהתחלה הכול היה כרגיל, אבל כשניסיתי להתרומם ולשבת עליו כמו ששנינו אהבנו הוא הדף אותי מעליו ואיבד בבת אחת את הזקפה שלו.

"לא בא לי, עזוב." רטן והלך למיטה, משאיר אותי המום ופגוע על הרצפה.

אספתי את המכנסים והתחתונים שהוא הותיר על הרצפה - הוא תמיד השאיר את בגדיו מפוזרים בכל מקום ואני תמיד אספתי אותם וקיפלתי אותם, מניח אותם בארון או מכבס אותם לפי הצורך – ואחרי שהשלכתי את התחתונים לכביסה הלכתי לחדר השינה לתלות את מכנסיו בארון.

מצאתי אותו שוכב ערום על המיטה, בוכה חרש. מעולם לא שמעתי אותו בוכה קודם, זה הפחיד אותי מאוד.

כרעתי ברך לפני המיטה, מקרב את פני לפניו. "עוזי," התחננתי, "תספר לי מה קרה, מה כואב לך?"

"הלב," ענה עוזי, "זה מה שכואב לי, הלב."

עכשיו הבנתי. "פגשת מישהו?"

"כן."

"ואתה אוהב אותו?"

"אני אוהב אותך, אבל בו אני מאוהב וזה כואב."

"למה, הוא לא רוצה אותך?"

"הוא כן, אבל בגללך... הוא לא רוצה לגרום לי לבגוד."

"אמרת לו שזה בסדר, שלא אכפת לי?"

"באמת לא אכפת לך?"

"בטח שכן, אבל ... אתה יודע... התרגלתי."

"איתו זה אחרת יויו, זה לא סתם סטוץ, אני מאוהב בו."

"אני מבין." אמרתי והתחלתי לארוז.

"מה אתה עושה?" משך עוזי את המזוודה שלי מידי.

"מסתלק."

"לא, בבקשה, אל תלך."

"אם אני לא אלך אתה תמשיך לסבול בגללו. אני לא יכול לחיות ככה, אני לא מוכן שאתה תבכה כי אני... כי אני כאן."

"אבל אני לא יכול לחיות בלעדיך."

התיישבתי חסר אונים על המיטה והבטתי בו, אומלל. אהבתי אותו בכל ליבי, אהבתי אותו כל כך עד שהייתי מוכן לוותר עליו כדי שיהיה מאושר, אבל זה לא היה פשוט עד כדי כך. לא ידעתי מה לעשות, נראה היה שמה שלא אעשה הוא עדיין יהיה אומלל.

"תגיד לי מה לעשות." דרשתי, "אני רק רוצה שתהיה מאושר. אני אעשה כל מה שתגיד, מה אתה רוצה שאני אעשה עוזי?"

הוא התיישב לצידי וכרך את זרועו על כתפי. "אני לא יודע." הודה, "אני נורא מאוהב בו, אבל אני גם מאוד אוהב אותך. אני לא יכול לוותר על אף אחד מכם."

"מי זה? אני מכיר אותו?"

"כן, אני חושב שכן. זה הבחור הגבוה והיפה הזה עם העיניים החומות שבא לכל ההופעות שלך. ההוא שיושב תמיד ליד הבר ושותה יין לבן."

"כן, אני חושב שאני זוכר אותו. פגשת אותו בהופעה שלי?"

"כן. בהתחלה סתם דיברנו ועם הזמן... שמו דולב. אני לא יכול להפסיק לחשוב עליו יויו."

"והוא? גם הוא חושב עליך?"

"הוא אומר שכן, אבל כל זמן שיש לי חבר הוא לא מסכים לעשות שום דבר חוץ מלדבר איתי. דרך אגב הוא נורא אוהב את ההופעה שלך."

"יופי לי."

"אני מצטער יויו, אני מבקש סליחה, באמת, אני ממש מצטער. לא רציתי שזה יקרה ככה, אני אוהב אותך."

גל של בחילה עלה בי לשמע ההתנצלות שלו. הוא אף פעם לא התנצל בפני קודם, פתאום לא יכולתי לשאת את מגעו. קמתי והלכתי לישון על הספה בחדר המחשב.

למחרת בבוקר התעוררתי ומיד ידעתי מה לעשות. הלכתי למטבח להכין קפה ומצאתי שם את עוזי מתעסק בגולמניות בקומקום, הוא אף פעם לא נאלץ להכין לעצמו קפה, אני תמיד הכנתי לו.

"עזוב, שב. אני אכין."

הוא התיישב בצייתנות והמתין לקפה ולעוגה שלו.

התיישבתי מולו ואמרתי שיש לי פתרון. "תגיד לו, לדולב שלך, שאני ואתה... שאנחנו לא בני זוג יותר, שנפרדנו, שאנחנו גרים יחד כי ככה נוח לנו, אבל כל אחד חי בחדר נפרד. תגיד לו שאנחנו שותפים לדירה, זה הכול."

"כבר חשבתי על זה יויו, אבל אני לא חושב שהוא יאמין לסיפור הזה."

"מי אמר שזה סיפור." אמרתי בקרירות והלכתי להעביר את כל הדברים שלי לחדר המחשב.

עוזי המתין כמה דקות ואחר כך בא אחרי ועמד בשתיקה, מביט איך אני מסדר את בגדי בארון שעד אותו יום שימש רק את האורחים המעטים שלנו.

"אני מציע שנעביר את המחשב לסלון, או שאולי אתה רוצה אותו בחדר השינה?"

"לא יודע. מה זה משנה, תשמע יויו, אני אוהב אותך בכל מקרה, רק רציתי שתדע."

"שיהיה." עניתי בלי להביט בו, ממשיך לשמור על קול קר ואדיש.

"אתה לא מצליח לעבוד עלי, אני יודע שאתה אוהב אותי." התעקש עוזי. "ואני מבין למה אתה עושה את זה."

משכתי בכתפי והמשכתי לסדר את הארון.

"יויו, תסתכל עלי." דרש עוזי.

מעולם לא סירבתי לאף בקשה שלו, אבל ידעתי שאם אביט בו אשבר לרסיסים ולכן המשכתי לעמוד בגבי אליו וביקשתי בנימוס שיתקשר למקום העבודה שלי ויודיע להם שאני חולה בשפעת ולא אוכל לבוא היום לעבודה.

"בטח, אני מיד מתקשר." פנה עוזי לדלת.

"ועוד דבר אחד עוזי, אני מבקש ממך שלהבא אל תכנס לחדר שלי בלי לדפוק."

הוא נעצר, נדהם ופגוע, "אתה בטוח שזה מה שאתה רוצה?"

"כן, אני בטוח לגמרי. אני אמשיך לטפל בבית ולבשל והכל כמו שעשיתי עד היום, אבל מעכשיו אנחנו רק שותפים לדירה. תכבד את הפרטיות שלי בבקשה."

"בסדר." לחש עוזי, נשמע מסכן ונבוך כל כך עד שליבי כמעט נשבר, "מה שתגיד יויו." והלך.

אחרי שהוא סגר את הדלת מאחורי גבו נשכבתי על המיטה הצרה ובכיתי עוד ועוד. אחרי כמה שעות של בכי עיני התנפחו והאדימו כל כך עד שלא יכולתי לפקוח אותן ולכן נשארתי בחדרי עד הערב, בוכה וישן חליפות, ויצאתי ממנו רק אחרי שעוזי הקיש על הדלת וביקש ממני בנימוס מופלג לבוא לאכול ארוחת ערב איתו ועם האורח שלו.

"בסדר, אני כבר יוצא. אני רק הולך להתקלח קודם." אמרתי, מקווה שהוא יבין ויניח לי. הוא הבין והסתלק ואני התגנבתי למקלחת, התרחצתי וניסיתי - בלי יותר מידי הצלחה - להיראות פחות מזעזע. אחר כך הלכתי למטבח ושם מצאתי את עוזי ודולב מנסים לארגן ארוחת ערב.

הם גילו חוסר ישע משווע בהכנת אוכל ונראו אסירי תודה על הופעתי. דולב לחץ את ידי בחום, סיפר לי כמה הוא אוהב את הופעתי ואיחל לי שאבריא במהרה - באמת נראיתי חולה - ועוזי רק הביט בי בתחנונים ונראה אבוד.

הכנתי להם חביתת ירקות וטוסטים עם גבינה ואפילו התרציתי ואכלתי קצת בעצמי.

למרות רצוני מצאתי את עצמי מחבב את דולב. הוא היה בחור חביב ונעים הליכות. גבר צעיר גבוה ויפה תואר, גופו חסון ושרירי ועיניו חומות, גדולות ויפות. לא פלא שעוזי התאהב בו, הם נראו נהדר זה לצד זה והמשיכה ביניהם הייתה ברורה עד להכאיב. בין שני הגברים המרשימים הללו הרגשתי עוד יותר נמוך, שמנמן ולא מרשים.

"תסלחו לי, אני מרגיש קצת חלש." ביקשתי באמצע הארוחה והסתלקתי לחדרי, מניח לראשונה בחיי את הכלים המלוכלכים לטיפולו של עוזי.

שמעתי אותם מנקים את המטבח, משוחחים בשקט, צוחקים מידי פעם. אחר כך הם הלכו לחדר השינה שפעם היה של שנינו וסגרו את הדלת.

פתחתי חרש את דלת חדרי ופסעתי על בהונות למקלחת. אחרי פשפוש נמרץ בארון התרופות גיליתי תרופה ישנה נגד שיעול שמניסיון ידעתי שהיא מרדימה, לקחתי אותה והלכתי לישון.

התעוררתי בבהלה כשמישהו נכנס למיטה שלי, דוחף אותי בחוסר התחשבות לקיר. זה היה עוזי, חרמן ועצבני.

"מה אתה עושה פה?" נבהלתי, "איפה דולב?"

"ישן כמו דביל, הסתום הזה. אני לא מבין מה עבר עלי שהתאהבתי באקטיבי עקשן כזה."

"אז לא הזדיינתם?"

"לא." החמיץ עוזי פנים, "רק התמזמזנו, אבל הוא רצה ... טיפש כזה, אני כל כך חרמן יויו עד שאני הולך להתפוצץ. בוא הנה." הוא העמיד אותי על ברכי וידי, כרע מאחורי וחדר לתוכי, ידו האחת מועכת את פטמתי והשנייה מונחת על אברי.

הייתי כל כך מגורה מקרבתו שנמנעה ממני זמן רב כל כך עד שלא מחיתי. תוך דקות ספורות שנינו גמרנו בגניחה שניסינו להחניק והתמוטטנו על המיטה.

"אולי עדיף שתחזור לישון עם דולב?" הצעתי כשהוא משך אותי לחיקו וכיסה את שנינו.

"אי אפשר. הוא שוכב באלכסון ונוחר והוא ... הוא מקסים כמובן, אבל הוא פשוט לא אתה יויו."

"מה שלא מפריע לך להיות מאוהב בו." הערתי במרירות.

עוזי נאנח. "די יויו, בוא נישן."

"ומה יהיה בבוקר?"

"לא יודע, אבל אני בטוח שאם אני לא אישן קצת עכשיו אני אקום מת מחר בבוקר."

למחרת בבוקר התעוררתי מבולבל מאוד עם ראש מעורפל ופה יבש. שכבתי כמה דקות בשקט מנסה להבין איפה אני ולמה עוזי לא שוכב לצידי, נאבק בתחושה שמשהו נורא קרה לחיי. לאט לאט הצטלל מוחי ונזכרתי בערב הקודם ובכל מה שקרה. קמתי מהמיטה ונוכחתי לדעת שהשעה מאוחרת והבית ריק מאנשים.

על המקרר מצאתי פתק שהשאיר לי עוזי – יויו היקר, הודעתי לבוס שלך שאתה עדיין חולה ותחזור לעבודה רק בשבוע הבא. זיוי התקשר להודיע שיש לך היום חזרה על הריקוד החדש והוא מבקש מאוד שתגיע עם התלבושת. דולב שולח לך ד"ש. נתראה בערב.

עוזי.

שתיתי כוס קפה והתקשרתי אליו. "התעוררת?" הוא שאל בשמחה, "איך אתה מרגיש?"

"לא משהו. התרופה הזו גמרה אותי."

"איזו תרופה?" התפלא עוזי.

"נגד שיעול, לקחתי אותה כדי להירדם."

"יויו, זה ממש לא נראה לי. אל תתחיל בכלל עם תרופות, זה לא בריא ולא מתאים לך."

"בסדר עוזי." עניתי בצייתנות, "מה דולב אמר כשהוא ראה שישנת איתי?"

"הוא לא יודע את זה. הוא חושב שהלכתי לישון על הספה. תראה יויו, אני יודע שזה מצב מוזר ושקשה לך, גם לי קשה, אבל הכול יהיה בסדר, אני מבטיח לך. תתרחק מתרופות ואל תדאג, אני אוהב אותך."

"גם אני אוהב אותך עוזי." אמרתי, שואל את עצמי למה דווקא עכשיו כשחיינו ירדו מהפסים אנחנו לא מפסיקים להצהיר על אהבתנו, דבר שלא עשינו במשך כל השנים בהן החיים שלנו התנהלו כהלכה.

ביליתי את היום בבישול ובניקיון ופינקתי את עצמי בשנת אחר צהרים ממושכת ונעימה, ואחר כך הלכתי למועדון לחזרה. למרות שקיבלתי תשלום זניח על הופעתי והיא הייתה בשבילי רק תחביב הקפדתי מאוד על חזרות והשתדלתי מאוד לתת הופעה על רמה.

זיו, מנהל המועדון, שהיה גם ידידי, עזר לי מאוד בעצות ובביקורת בונה ולא הפסיק להפציר בי להתחיל להופיע בצורה מקצועית יותר.

הסברתי לו שאני לא יכול כי עוזי מתנגד ואני לא יכול ולא רוצה לעשות משהו בניגוד לדעתו. הוא התאמץ להבין, אבל ראיתי שקשה לו לקבל את הזוגיות ששררה ביני לבין עוזי. למרות זאת הוא כיבד את החלטתי ונשאר ידידי הטוב.

המועדון היה כמובן סגור לקהל בשעות אחרי הצהרים המוקדמות, מצאתי שם רק את עובדי הניקיון ואת זיו שחיבק אותי כרגיל ואחר כך סקר בדאגה את פני. "אתה חולה יויו? אתה לא נראה טוב, שמעתי שיש איזה וירוס של שפעת שמסתובב בעיר ... חשבתי שעשית חיסון."

"עשיתי חיסון, אני לא חולה זה ... זה משהו אחר."

"צרות בבית?"

"כן, בערך. אני ועוזי... אנחנו... בקיצור, עברתי לישון בחדר השני."

"למה? מה קרה? ולמה אתה זה שהיה צריך לעבור מהמיטה שלך?"

"זה מסובך זיו, אבל ככה זה יצא."

"אבל... מה קרה?"

"הוא פגש מישהו והתאהב בו."

"אוי ואבוי! אז למה אתה לא עוזב אותו? אתה מוזמן לבוא לגור איתי ועם ואניצ'קה כמה שתרצה."

"האמת שרציתי לעזוב, אבל עוזי ביקש שאני אשאר."

"למה?"

"כי הוא אוהב אותי וצריך אותי."

"ומה עם השני?"

"בו הוא מאוהב, אבל זה לא ילך כי שניהם אקטיביים והסקס לא טוב."

"איך אתה יודע?"

"זה מה שהוא אמר לי הלילה."

"הייתם יחד הלילה?"

"כן, ישנו יחד על המיטה בחדר מחשב. היה צפוף קצת, אבל לא נורא."

"ואיפה היה ההוא?"

"ישן במיטה שלנו. אגב, אתה מכיר אותו, שמו דולב. הוא בא לפה מידי פעם."

"דולב? הבחור הגבוה היפה ההוא שתמיד אוכל אותך בעיניים?"

"הוא גבוה ויפה, אבל אף פעם לא שמתי לב שהוא אוכל אותי בעיניים."

"כי אתה לא רואה אף אחד חוץ מהעוזי הזה שלך."

"אני אוהב אותו זיוי."

"גם אחרי שהוא התאהב בדולב והביא אותו לישון אצלכם במיטה שלכם?"

"כן."

זיו הניד בראשו בפליאה, אמר שהמציאות מוזרה מכל דמיון ושלח אותי להתלבש.

עבדתי קשה במשך שעתיים, מתאמן על הצעדים ועל השיר החדש עד שידעתי הכול בעל פה, ואז ירדתי עייף לחדר ההלבשה הקטן והעלוב שלי ומצאתי שם זר פרחים ענקי ומאחוריו מציץ דולב, מחייך אלי חיוך ביישני.

"מה אתה עושה פה?" נדהמתי

"שמעתי שיש לך היום חזרה אז באתי לאחל לך בהצלחה."

"זו רק חזרה דולב, וחוץ מזה היא כבר נגמרה. הפרחים בשבילי? תודה. תראה, אני חייב לחזור הביתה עוד לא הכנתי ארוחת ערב ו..."

"תרשה לי להזמין אותך לארוחת ערב במסעדה."

"מה? אותי? למה?"

"כי אני רוצה."

"אני לא יכול, עוד מעט עוזי חוזר הביתה ו... אוף, הריצ'רץ' הזה נתקע."

"מה אכפת לך ממנו, הרי אתם כבר לא יחד." שלח דולב יד זריזה ופרם את הרוכסן העקשן שלי ואחר כך נישק את כתפי.

"מה אתה עושה?" נרתעתי, מבוהל, "למה? מה קורה פה?"

"תבוא איתי לארוחת ערב ואני אסביר לך הכול."

"אני לא יכול דולב, עוזי לא יאהב את זה."

"מה אכפת לך ממנו? חשבתי שנפרדתם."

"כן, נפרדנו, אבל זה לא אומר שלא אכפת לי ממנו."

"אז מה, לא תהיה יותר עם אף אחד כי אולי זה ירגיז את עוזי?"

"עם אף אחד אולי כן, אבל אתך לא."

"למה? מה רע בי?"

"שום דבר חוץ מזה שהוא מאוהב בך. אני לא מבין מה יש לך לחפש אצלי."

"את זה." תפס דולב את כתפי, נישק אותי חזק על פי וגנח בהפתעה כשדחפתי ברך לבטנו והדפתי אותו מעלי. אני אולי קטן ושמנמן, אבל אני יודע להגן על עצמי. אתה לא יכול להופיע כדראג קווין בלי ללמוד מהר מאוד לשמור על עצמך ממעריצים נלהבים מידי.

דולב נהדף אל הכסא היחיד בחדר וישב שם, ידיו כרוכות סביב גופו, מתנשם מכאב.

"אני מצטער שהכאבתי לך דולב, אבל אני לא יכול אחרת."

"למה לא? בגלל עוזי."

"כן."

"אתה לא שייך לו יויו." התרגז דולב.

"דווקא כן."

"אבל הוא מאוהב בי."

"זה לא משנה כלום."

"לעזאזל."

פתאום הייתה לי הארה והכל נעשה לי ברור. "נכנסת ביני לבין עוזי בגללי, לא בגללו. עשית את זה בכוונה."

"כן. לא משנה כמה ניסיתי לא התייחסת אלי. אמרו לי שזה כי יש לך חבר שאתה שפוט שלו, אז החלטתי ... הוא דווקא בסדר, העוזי שלך, לא ממש הטעם שלי, אבל בסדר. חשבתי שאם אני אפריד ביניכם אז...."

"אתה יודע מה דולב?"

"מה?"

"חבל שלא הכנסתי לך ברך בביצים ולא רק בבטן. לך תזדיין!"

"אתך יונינה? תמיד." גיחך דולב שנשימתו שבה אליו וענה לטלפון שלו שצלצל פתאום.

"כן, בטח שאני מתגעגע אליך עוזי. מצטער שנרדמתי לך ככה, אבל הייתי נורא עייף. ננסה שוב היום. כן, בטח, אני כבר בדרך אליך. להתראות חמוד."

"החבר שלך חולה על התחת שלי." אמר בסיפוק. רכן ונישק את בטני, מנצל את העובדה שידי וראשי היו לכודים בתוך החולצה שלבשתי.

"דולב, אני מאוד מבקש ממך, אל תספר לעוזי כלום. אני לא רוצה שהוא יפגע."

"בסדר, אני לא אספר, אבל בתנאי שתבוא איתי הביתה ותאכל אתנו ארוחת ערב."

"בסדר, הרי אם אני לא אבוא אתך ואכין לכם את האוכל תלכו לישון רעבים. שניכם פשוט גלמים גמורים במטבח, ותפסיק לגעת בי, לך ממני דולב."

"לא רוצה." לכד אותי דולב בין הקיר לדלת, מכסה את פני בנשיקות עדינות, "איזה מתוק אתה יויו, אני חולה עליך, בוא ניסע הביתה, עוזי מחכה לי."

למרות שהוא סחט אותי היה נוח מאוד לנסוע הביתה ברכב של דולב במקום להיסחב במוניות, והיה גם נחמד מצידו לשאת את תיק הבגדים שלי על שכמו הרחב. אני החזקתי את זר הפרחים, תוהה מה אגיד עליהם לעוזי, אבל לא היה צורך להגיד כלום כי הוא התרכז רק בדולב, חיבק אותו בעודו זורק לעברי כבדרך אגב - שלום יויו, יופי של פרחים – ומיד לקח אותו למחשב לראות משהו באיזה אתר שבטח יעניין אותו, מניח לי להכין את האוכל.

תקעתי את הפרחים הארורים הללו בואזה הכי מכוערת שהייתה לנו בבית וחיממתי בשבילנו את פשטידת הגבינה והטונה שלי, מוסיף סלט ולחם שום.

הם הודו לי בחום, אבל מיד אחרי האוכל רצו מהר לראות משחק כדור סל בטלוויזיה, משאירים אותי עם הכלים המלוכלכים. אחרי שניקיתי הכול הלכתי להתקלח ופתאום עוזי נכנס. עומד בצד, מביט בי בחיוך, מחזיק מגבת מוכנה בשבילי.

"מה אתה עושה פה? למה השארת את דולב לבד?"

"רציתי להגיד לך שהוא נשאר לישון פה גם הלילה."

"אם ככה כדאי שאני אנעל את הדלת של החדר שלי."

"לא תוכל. החרמתי לך את המפתח."

"עוזי, זה פשוט טירוף. אני רוצה לעזוב."

"לא מסכים, אני צריך אותך."

"אז תגיד לו ללכת."

"לא יכול. אני רוצה אותו נורא."

"כמו שאמרתי, זה פשוט טירוף."

"בסדר. בוא, אני אנגב לך את הגב." ניגשתי אליו והוא ניגב אותי בעדינות, אמר לילה טוב והלך.

שכבתי בחדר השינה שלי על המיטה הצרה והמתנתי. כמעט שנרדמתי כשעוזי הופיע עם זין זקוף והבעה חרמנית על הפנים.

"גם הפעם לא הלך?"

"לא. הוא נרדם מיד אחרי שגמר והשאיר אותי עם הזין ביד."

"מצאת לך במי להתאהב."

"כן. מזל שיש לי אותך."

"מה תעשה אם לא יהיה לך אותי?"

הוא הביט בפני, מופתע. "אין מצב." פסק לבסוף, והכניס את הזין שלו לפי. מצצתי לו עד שהוא גמר, ואחר כך הוא נשכב לצידי, חיבק אותי ונרדם, משאיר אותי חרמן ועצבני.

החלטתי ללכת לסלון ולאונן בשקט על הספה, אבל ברגע שנפטרתי ממכנסי הפיג'מה שלי הופיע דולב בחדר ותפס אותי על חם.

"תרשה לי." הושיט יד חמה ומיומנת ולפת את אברי. ניסיתי להדוף אותו, להילחם, אבל הייתי עייף מאוד וחרמן מאוד, וברגע שהוא נשכב לצידי, לוכד אותי בין גופו למסעד הספה, הפסקתי להתפתל ולמחות. שכבתי בשקט ונהניתי.

הוא המשיך לחכך את אברו כנגד ישבני עוד כמה דקות עד שגם הוא גמר ואחר כך נישק את עורפי וחיבק אותי בכוח. " היה נהדר, איזה מתוק אתה יויו, גם לך היה כיף?"

"עד כמה שאונס יכול להיות כיף אז כן."

"אונס? אל תגזים."

"החזקת אותי בכוח וביצעת בי את זממך. אולי לא אונס, אבל בטח מעשה מגונה."

"אבל גמרת?"

"כן, אבל זה לא היה רעיון שלי."

"מה? יותר טוב לעשות ביד?"

נאנחתי. "דולב, מה אתה רוצה מחיי?"

"אני פשוט רוצה לאהוב אותך."

"אבל אני לא רוצה, אני רוצה בחזרה את עוזי."

"זו לא אשמתי שהוא נדלק עלי."

"אבל אתה מנצל את זה."

"הכול הוגן במלחמה ובאהבה."

"זה פשוט טירוף דולב, לך מפה, עזוב אותי."

"כדי שתחזור לעוזי? אין מצב."

"אבל...."

"די, שתוק. בוא נישן קצת."

וככה נרדמנו על הספה, משאירים את המיטה הזוגית מיותמת.

טירוף כבר אמרתי?

כדי לנוח קצת מהבלגנים בבית הלכתי לבקר אצל זיו שחי עם ואניה, שותפו ושומר הראש של המועדון, בדירה מעוצבת ונחמדה מלאה חתולים ועציצים.

"מה חדש?" הביט זיו בדאגה בפני אחרי שהגיש לי כוס קפה.

"שום דבר, השיגעון ממשיך להשתולל בלי מעצורים, דולב מחזר אחרי כשעוזי לא רואה, ועוזי מאוהב בדולב ובקושי רואה אותי, ונזכר שאני קיים רק כשהוא חרמן, מה שקורה די הרבה כי הסקס שלו עם דולב על הפנים. אז כמו שאתה רואה חוץ מזה שאני אף פעם לא מתעורר במיטה שהלכתי לישון בה הכול בסדר."

"כמה זמן אתה כבר חי ככה?"

"שבועיים מאוד מאוד ארוכים."

"בסוף הכול יתפוצץ וזה יגמר רע."

"אני חושש שאתה צודק. מה שאני לא מצליח להחליט זה מה יותר גרוע, שעוזי יגלה שדולב רוצה בעצם אותי ומנצל כל הזדמנות לגעת בי, או שדולב יגלה שכל פעם שהוא נרדם עוזי בא לחדר שלי לעשות השלמות ומעדיף לישון איתי ולא איתו."

זיו ניער את ראשו וגלגל את עיניו כלפי מעלה. "אתה חי בטלנובלה מטורפת. למה שלא תבוא לנוח קצת אצלי, תעזוב אותם להשתגע בלעדיך."

"בלעדי הם ימותו מרעב, אף אחד מהם לא יודע לעשות שום דבר במטבח. דולב חי עד היום עם אימא שלו שפינקה אותו ולא נתנה לו לרחוץ אפילו כוס, ועוזי ..."

"עוזי קיבל ממך בדיוק אותו פינוק. מה אכפת לך מהם? שיעברו לדיאטה של פיצה ואוכל סיני מוזמן ויעשו שמנים ומגעילים."

"אני פוחד שהם ירצחו זה את זה עוד קודם. הם נתקעים לפעמים בויכוחים כל כך מטומטמים שזה פשוט מפחיד. אם אני לא אהיה שם להפריד אלוהים יודע מה יקרה."

זיו נאנח, נד לי בראשו ושלח אותי הביתה.

חזרתי ומצאתי את השניים יושבים מול המאוורר המקולקל שביקשתי מהם לתקן ורבים. המאוורר היה מפורק לגמרי וברור היה לכל מי שעיניו בראשו שצריך להשליך אותו לפח ולקנות חדש.

"לא ככה עושים את זה! אתה פשוט דביל!" צעק עוזי.

"ואתה סתום!" השיב לו דולב בצעקה עוד יותר חזקה וזרק עליו חופן ברגים, ומיד קיבל חופן אחר בתמורה.

"די, די, תפסיקו כבר." צעקתי, "השתגעתם? ומי יאסוף את כל הברגים האלו? מספיק לריב, אתם אמורים להיות זוג, לא?"

הם הזעיפו פנים זה אל זה. "אנחנו מנסים." אמר עוזי, "אבל כשאתה לא כאן זה ממש קשה."

התיישבתי ביניהם, מפריד בין השניים בגופי, והודעתי להם שנמאס לי, שאני לא יכול יותר, ושאי אפשר ככה.

"מה רע לך?" התרגז דולב, "שנינו רצים אחריך, איתנו אתה נהנה מכל העולמות."

"אני לא נהנה." מחיתי.

"אה, אז אתה סובל כשעוזי מזיין אותך אחרי שאני נרדם?" הטיח דולב, מביט בזעם בעוזי.

"אני עושה את זה רק כי אתה לא מרשה לי לזיין אותך, ואני לא יכול בלי זה, ואל תחשוב שאני לא שם לב איך אתה מנסה לגעת ביויו בכל הזדמנות. אני מתחיל לחשוב שהוא מעניין אותך יותר ממני."

"בטח שכן, כי הוא חמוד ומתוק ואתה סתם ... סתם גבר."

"ואתה לא?"

"שקט!" צעקתי, "שניכם גברים מעצבנים, אני לא יכול אתכם יותר, תשתקו."

"אל תגיד לנו מה לעשות." התעצבן עוזי.

"בוא נדגדג אותו עד שהוא ייכנע ויבקש רחמים." הציע דולב פתאום, ולפתע שניהם היו עלי, מדגדגים, צובטים, מושכים מעלי את בגדי, צוחקים צחוק שדי מהר הפך להתנשמויות חרמניות. די מהר גם הם נפטרו ממעט הבגדים שהיו עליהם וסוף סוף עשינו בגלוי מה שהתרחש בסתר בשבוע האחרון.

שניהם הסתערו עלי בבת אחת, אבל עוזי התעקש שהתחת שלי שייך רק לו. לכן רק מצצתי לדולב שהיה לו זין יפה מאוד ומגרה להפליא והסכמתי לנשק אותו כשהוא גמר ומיד אחר כך גם עוזי גמר וגם הוא נישק אותי, טועם את הזרע של דולב בתוך פי.

אחר כך התקלחנו יחד, חזרנו לחדר השינה, נשכבנו שלושתנו על המיטה – אני בין שניהם - וניסינו לחשוב מה עושים הלאה.

"אולי כדאי שאני אחזור לגור אצל אימא." אמר דולב בעגמומיות ופיהק, הוא תמיד היה נעשה ישנוני אחרי זיון.

"לא, אל תלך." ליטף אותו עוזי, "אתה יכול להישאר לישון אצלנו בחדר מחשב. בין כה וכה אתה אוהב לישון לבד ואני ישן הכי טוב כשאני מחבק את השמנמונת הזו." צבט את מותני.

"ולא תעשה לי פרצופים כשאני אנשק את יויו ואציץ לו כשהוא יתאמן לקראת ההופעה שלו?"

"אתה מציץ לי כשאני מתאמן?" נחרדתי כי בבית אני מתאמן בעירום.

"כן. אתה כזה חמוד, אני לא יכול להתאפק." גיחך דולב ונישק את לחיי.

"בסדר." הסכים עוזי אחרי שהקדיש לנושא כמה שניות של מחשבה מעמיקה, "אבל תזכור שהתחת שלו שייך רק לי."

"זה בסדר. אני בין כה וכה יותר בעניין של מציצות."

"אז עשינו עסק?" חייך עוזי ומשך אותי אליו לחיבוק של טרום שינה.

"רק רגע." מחיתי והדפתי אותו מעלי, "לי אין מה להגיד בנושא?"

"לא, אין לך." הודיע לי עוזי בתוקף וסטר על ישבני.

"אי!" צעקתי, "מה עשיתי?"

"התחצפת ודחפת אותי. שלא תעז לעשות את זה יותר, ברור?"

"ברור עוזי." אמרתי בצייתנות ועצמתי את עיני. "לילה טוב עוזי, לילה טוב דולב."

"לילה טוב." ענו לי השניים, וכולנו הלכנו לישון.

אז זהו, ככה אנחנו חיים מעכשיו, במין שלישיה כזו של שניים שמתחלקים בי, ועד עכשיו זה עובד לא רע.

זיו מזועזע מהפתרון שמצאנו ובטוח שזה יתפוצץ יום אחד ברעש גדול והכל יגמר בבכי. כנראה שהוא צודק, אבל בינתיים יש לי הרבה סקס עם שני בחורים יפים, יש לי את עוזי שלי לישון איתו ולפנק אותו ולציית לו, ונכון לעכשיו, עד שהכול יתפוצץ ברעש גדול וכולנו נבכה, אני מרוצה.

אחרי שלושה חודשים של שמחה ונחת התחלתי להרגיש שדי, נמאס לי, כמה אפשר? מטבעי אני גבר של איש אחד והתיזוז בין דולב לבין עוזי החל למרוט את עצבי ולשחוק אותי.

היה לי די מדולב, החידוש פג והשתוקקתי לחזור לחיי הרגילים והשקטים עם עוזי שלי שקיבל אותי כמו שאני ולא עשה סיפור גדול מהתחפושת האווילית של יונינה, רקדנית הבטן החושנית, שכל כך חירמנה את דולב. עוזי הכיר אותי עוד לפני שהתחפשתי ליונינה וידע להעריך את מה שהיה לי, יויו הגבר, לתת לו בעוד שדולב, כך הבנתי עם הזמן, רצה אותי רק בגלל שלפעמים השתטיתי והתחפשתי ליונינה הרקדנית הטורקייה.

חוץ מזה גם קינאתי, בשקט אמנם ובלי לעשות סקנדלים, אבל זה לא אומר שלא סבלתי כשראיתי איך דולב ועוזי מסתחבקים מול שידורי הספורט, ונהנים יחד מסרטי פורנו שאני אישית מוצא משעממים, וולגריים ומעליבים את האינטליגנציה.

הייתה גם הבעיה הקטנה, אבל המציקה של הזיונים עם דולב שלאט לאט מאס רק במציצות ורצה יותר, והכוונה ביותר זה שהוא רצה גם למצוץ לי - בעיקר כשלבשתי את הבגדים של יונינה - אבל ביקש שעוזי לא ידע מזה כי הוא מתבייש... איזה ילד דביל!

עם הזמן נמאס לי ממנו, חיבבתי אותו כחבר, אבל רציתי שיעוף לנו מהמיטה ומהדירה, ויפה שעה אחת קודם. לכן הלכתי לדבר עם ידידי הטוב פנחס פוגל שבחיי היום היום היה סתם רואה חשבון אפרורי, אבל בלילות אהב להופיע כמיס פיגי, הבלונדינית הנועזת בעלת הפה המלוכלך והישבן הוורוד והדשן ההדוק בחוטיני בצבע סגול זוהר.

"אני אשמח להופיע במועדון של זיוית." אמר פנחס, "אבל אני חושש שזיו לא יסכים."

" אל תדאג, אני אדבר עם זיו."

"אני יודע שאתם חברים יויו, אבל אני לא חושב שהוא יסכים להכניס אותי למועדון שלו אפילו בשבילך. מאז שהוא מצא אותי מנסה לפתות את ואניה שלו הוא שונא אותי."

"השתגעת?" התרגזתי, "ואניה בן אדם נשוי ותפוס חזק, איך העזת?"

"לא יודע." התנצל פנחס והסמיק, "הוא פשוט כל כך יפה וחזק וגבוה ו... אתה יודע, כזה גבר גברי... לא עמדתי בפניו."

"ובגלל שלא עמדת ירדת על הברכיים?"

"זה לא הייתי אני, זו הייתה מיס פיגי."

"פנחס, הלו! צא מזה. אתה ומיס פיגי זה אותו בן אדם."

"כן ולא. אתה לא מרגיש שאתה נעשה בן אדם אחר כשאתה מתחפש ליונינה?"

"כן, קצת, אבל לא אחר עד כדי כך שאני אנסה להידחף לתחתונים של גבר תפוס."

"כי סך הכול יונינה שלך היא בחורה הגונה." החמיא לי פנחס, "אבל זה רק בגלל שיש לה אהבה. אם היית בודד כמוני אז היית מבין." נאנח בערגה.

"פנחס." הנחתי יד ידידותית על שכמו, "בדיוק בגלל זה אני רוצה שתבוא להופיע אצלנו, כדי שתפסיק להיות בודד. יש בחור אחד שרק מחכה למיס פיגי שתתפוס אותו חזק בביצים ולא תעזוב לנצח."

"איך הוא נראה?" שאל פנחס בחשדנות.

"גבוה, שרירי, יפה, צעיר, עם זין מדהים ושריטה עמוקה לדראג קווין עם ישבן שמנמן וורוד ופה מלוכלך."

"על מי בדיוק אתה מדבר?" המשיך פנחס להיות חשדן.

"על אחד בשם דולב שחי איתי ועם עוזי ומעצבן אותי ברמות."

"אם הוא כזה מוצלח למה אתה לא מוותר על עוזי ונשאר איתו?"

"כי הוא אוהב את יונינה, לא אותי, ואני ... טוב, לא חשוב."

"אני לא מאמין, אחרי כל כך הרבה שנים אתה עדיין שפוט של עוזי?"

"מה אני יכול לעשות פנחס, אני אוהב אותו והתעייפתי מדולב הנדחף הזה. אני רוצה שהוא יתאהב במישהו אחר ויניח לנו."

"ומה אם הוא ישבור לעוזי את הלב?" הוכיח פנחס בקיאות מפליגה בשלישיה השערורייתית שלנו.

"אני כבר אדביק לו אותו בחזרה."

פנחס צחק. "טוב, מה יכול להיות? תדבר עם זיוי ונראה."

"בתנאי שאתה נותן לי את המילה שלך שתניח לואניה."

"אני מבטיח, מילה של גבר שאני לא מסתכל יותר על הבחור של זיוית." אמר פנחס ולחץ את ידי בכפו הקטנה והשמנמונת.

הלכתי לזיו שדבר ראשון אמר לא, וגם דבר שני אמר לא, ורק אחרי שהפצרתי והתחננתי ותיארתי לו תיאורי זוועה של דולב דוחק אותי לפינות חשוכות של הדירה ומנסה לבצע בי את זממו מתחת לאפו של עוזי התמים והלא חושד, ואיימתי שאפתח בדיאטה חריפה ואהפוך לאנורקטי, הוא נכנע והסכים בתנאי שפנחס לא יגיד לואניה שום דבר חוץ משלום קטן וקריר.

השקעתי המון בהופעה של מיס פיגי. הסתובבתי איתו בכל העיר עד שמצאנו בשבילו נעלי עקב קטלניות וחזייה מהממת, התרוצצתי בכל הארץ כדי למצוא לו פאה בלונדינית חדשה ומניפת נוצות יען אותנטית, ישבתי איתו לילה שלם עד שמצאנו שיר מתאים לריקוד של מיס פיגי וצפיתי בהופעה שלו שוב ושוב ושוב עד שהיא הייתה מלוטשת כהלכה.

ההשקעה השתלמה, כגבר פנחס נראה כמו רואה חשבן אפרורי ומשעמם, אבל כמיס פיגי הוא היה אישה מדהימה – סקסית, מצחיקה, נועזת, משעשעת ומחרמנת מאוד.

במשך ההופעה הראשונה שלו ישבתי מתוח מאוד בין עוזי ודולב וצפיתי בדולב שלאט לאט הסב את תשומת ליבו מהבירה שלו אל הבמה. בסוף ההופעה הוא מחא כפיים במרץ ונראה מוקסם לגמרי מהרקדנית החדשה והמבריקה שהאפילה לחלוטין על יונינה החסודה.

אחרי הופעת הבכורה של מיס פיגי ערך זיו מסיבה לכבוד הרכש החדש של המועדון והראשון שהתכבד בריקוד עם הכוכבת החדשה היה דולב. בעוד הם מפזזים בסלסה חושנית לעיני כל המוזמנים העליזים תפסתי את כפו של עוזי, שתודה לאל לא ידע ולא אהב לרקוד, וסחבתי אותו החוצה.

"אתה לא רוצה להישאר לרקוד?" הופתע עוזי.

"לא. אני רוצה הביתה."

"אבל מה עם דולב?"

"זין על דולב, נשבר לי ממנו."

"חשבתי שאתם מסתדרים מצוין, כל פעם שאני מסובב את הגב אתם מסתודדים לכם באיזו פינה." העיר עוזי בעגמומיות שהרתיחה אותי.

"עוזי, אתה אהבת חיי, אדוני ושליטי בבית, במיטה וגם בכלל, אבל חוץ מזה אתה חתיכת דביל אידיוט, ורוב הזמן גם די סתום!"

עוזי שלא היה רגיל לדיבורים כאלו מפי נאלם דום ונדהם כולו בהה בי, מופתע.

"באמת? זה מה שאני?" שאל בעצב.

"לא תמיד, אבל לפעמים ... כן, לפעמים אתה די מעצבן."

"אז אתה לא אוהב אותי יותר?" שאל עוזי, מביט בי בעיניים לחות.

נאנחתי. הוא באמת היה כזה טיפש לפעמים, חמוד נורא, אבל ממש טיפש. "אני אתן לך תשובה אחרי שנגיע הביתה."

"ומה יהיה עם דולב?"

"אל תדאג לו, הוא יהיה בסדר. בקשתי ממיס פיגי שתטפל בו."

"אתה כזה חכם יויו, אני לא יודע מה הייתי עושה בלעדיך."

"ביד מן הסתם. בוא כבר."

הלכנו הביתה ושם הוא חילץ אותי מהתלבושת של יונינה, נכנס איתי למקלחת, אמר לי שאני חוצפנית קטנה וסקסית ושמגיע לי עונש.

"איזה עונש?" שאלתי בתקווה.

הוא צחק והעניש אותי עם הזין שלו עד שצעקתי מרוב תענוג ואחר כך הלכנו למיטה ושם ביקשתי יפה סליחה על החוצפה שלי וקיבלתי אותה עד שהתעייפנו ונרדמנו חבוקים.

התעוררתי למחרת בבוקר בגלל דולב שהתגנב הביתה, נעליו בידו והאודם הזנותי של מיס פיגי מרוח על פרצופו המאושר.

כמה ימים אחר כך דולב הודיע לי שהוא עובר לגור עם מיס פיגי.

"אני מקווה שברור לך שאין באמת מיס פיגי דולב? שזה רק פנחס פוגל רואה החשבון לבוש בשמלה, בחוטיני ובפאה בלונדינית."

"ובנעלי עקב." הוסיף דולב, ואודם קליל עלה בלחייו, "אל תשכח את נעלי העקב הסקסיים של מיס פיגי."

"אל תדאג, אין מצב שאני אשכח אותם." אמרתי, "הם עלו לי ביבלות ברגלים ובכאב ראש מהמם, שלא לדבר על חמש מאות ₪."

"כן, פיגי אמרה שהם מתנה ממך. אתה כזה מתוק יויו." חייך אלי דולב, והפעם, לשם שינוי, לא ניסה לצבוט לי בתחת ולנשק אותי.

"זה נראה כמו אהבה אמיתית." אמרתי לו בעודי עוזר לו לארוז.

"כן, אתה צודק, וזה לא שלא אהבתי אותך מאוד יויו, אבל הסיפור אתך ועם עוזי היה רק הכנה לאהבה האמיתית שלי למיס פיגי. אני מצטער שזה נשמע גועלי, אבל אם לא הייתי אתכם לא הייתי מבין מה אני באמת רוצה ואוהב."

"ומה אתה באמת רוצה ואוהב?" השתוממתי.

"אותה, את מיס פיגי המהממת שלי." הניח דולב את ידו על לוח ליבו כאילו עמד לפצוח בשירת ההמנון.

"איפה דולב?" שאל עוזי שחזר חמש דקות אחרי שדולב התעופף לו אל גברת לבבו החדשה.

"הלך לגור אצל פנחס פוגל."

"מי זה פנחס פוגל?"

"השם האזרחי של מיס פיגי, הכוכבת החדשה של המועדון."

"אהה, יופי לו. באמת שמתי לב שהוא דלוק לה על התחת."

"אתה לא מקנא? לא כועס?"

"מה פתאום? כל זמן שאתה איתי אני מסודר." משך אותי עוזי לחיקו והתחיל להתעסק בכפתורי מכנסי.

"אז אתה לא אוהב יותר את דולב?"

"בטח שכן, הוא אחלה בן אדם. אני מקווה שהוא יבוא ביום חמישי לראות איתי את המשחק של מכבי."

"גם אני. להזמין אותו?"

"אני אדבר איתו, אתה תכין בורקסים ופיצוחים, ותדאג שתהיה מספיק בירה יויו."

"בסדר עוזי."

"ושתהיה קרה, לא כמו בפעם הקודמת, במשחק הקודם היה לה טעם של שתן."

"בסדר עוזי, אני מצטער, אבל הייתה הפסקת חשמל ו..."

"די עם התירוצים, שתוק ותביא לפה מיד את התחת החמוד שלך."

"כן עוזי." נחפזתי להגיש לו את התחת שלי, נהנה שסוף סוף אנחנו לבד ויש לנו שקט, שלווה, אינטימיות והמון סקס בלי אף אחד שידחף באמצע, אבל.... כל אותו זמן ניקר בי יתוש קטן וסקרני שזמזם ללא הרף ונורא רצה לדעת מה בדיוק עושה רואה החשבון פנחס פוגל לדולב היפה שגורם לו להעריץ אותו ולרצות רק אותו לשכוח ממני?

"מה אכפת לך לעזאזל?" אמרתי ליתוש הזה, "יש לך בחזרה את עוזי שלך ומעכשיו דולב בא אליכם רק בשביל לראות ספורט ולדבר עם עוזי על מנועים של מכוניות ושאר הבלים גבריים, ואחר כך הוא רץ כמו ילד קטן חזרה לפיגי שלו, אז מה אכפת לך?"

"לא אכפת לי." ענה היתוש, "ממש לא, אבל אני פשוט סקרן."

"אל תשכח שהסקרנות הרגה את החתול." הזהרתי אותו.

"כן, שמעתי. חתול מסכן, מזל שאני יתוש." ענה לי העקשן הזה.

בגללו, לא בגללי, השתהיתי ערב אחד אחרי ההופעה וחיכיתי עד שדולב נכנס לחדר ההלבשה של מיס פיגי והצצתי דרך סדק בקיר שבין החדר שלי לשלה, מסמן לעוזי לסתום את הפה, וסוף סוף ראיתי מה בדיוק מצא דולב ברואה החשבון פנחס פוגל בגלגולו כמיס פיגי הסקסית.

"הייתה לך הופעה מהממת מיס פיגי." כרע דולב על ברכיו לפני פנחס והחל חולץ את נעלי העקב מרגליו.

"אוי, דולב, אתה כזה חנפן." חבטה מיס פיגי במניפת הנוצות שלה על פדחתו של דולב הרכונה לפניה.

"לא, באמת שהייתה לך הופעה מדהימה. כמעט גמרתי במכנסים מרוב שהתחרמנתי עליך." פתח דולב את רוכסן מכנסיו.

"דולב." התרגזה מיס פיגי ונתנה לו מכה חינוכית מצלצלת על היד. "איך אתה מתנהג? תסגור מיד את המכנסים ושלא תעז לפתוח אותם בלי רשותי."

"סליחה מיס פיגי." מלמל דולב בנמיכות רוח ורכס שוב את מכנסיו.

"ותעשה לי מסג' ברגליים. הן כואבות."

דולב עיסה במסירות את כפות רגליו של פנחס ואחר כך גלגל מעליהן את הגרבונים וחטף סטירה כשניסה להציץ מתחת לחצאית המיני של הגברת.

"אי! זה כאב." הוא יילל במסכנות.

"מגיע לך, חוצפן." פסקה מיס פיגי, "אבל רק בגלל שאני טובת לב וסלחנית אני מרשה לך לפצות אותי ולפנק לי את התחת."

"אני לא מאמין." מלמל עוזי שעמד בשקט מאחורי והציץ גם כן בדולב שלנו - זה שהצהיר תמיד שהוא שונא להתעסק עם חורי תחת - כורע על ברכיו מפשיל בדחילו ורחימו את החוטיני הסגול של מיס פיגי ותוקע את לשונו עמוק בישבנה הוורוד והדשן.

"רק שלא תקבל מזה רעיונות." הזהיר אותי, וליתר בטחון דחף יד לתחתוני ומחץ בכפו הגדולה את החבילה שלי שכבר התחילה להראות סימני התעוררות.

"אם זה לא מוצא חן בעיניך אתה יכול ללכת לנמנם על הספה עד שהם ייגמרו ונוכל לצאת מפה." לחשתי לו חזרה ישר לאוזן, וליתר ביטחון, רק כדי שהוא לא ייקח אותי ברצינות, ליקקתי את תנוך אוזנו, מה שהיה תמיד מחרמן אותו להפליא. עוזי גיחך והמשיך לצפות במחזה בעודו שולף את הזין שלו ממכנסיו.

בינתיים שבעה מיס פיגי מליקוקי התחת של דולב, הדפה אותו מעליה ונעמדה מעליו. הוא נחת על ישבנו מביט כלפי מעלה בהערצה ומודה לה כשהיא דחפה את הזין שלה לפיו.

היה מדהים לראות את דולב מוצץ את הזין של מיס פיגי תוך שהוא גונח בהתלהבות, מלטף את ישבנה ביד אחת ומשפשף את הזין שלו דרך המכנסים ביד השנייה.

"תשים את שני הידיים שלך על התחת שלי ותפסיק לאונן כמו ילד." פקדה עליו מיס פיגי וחבטה על ראשו במניפה שלה.

"אבל אהובתי..." מחה דולב וחטף עוד מכה.

מה קרה אחר כך ואיך הוא גמר, אם בכלל, אין לי מושג כי עוזי אחז במותני, משך אותי אל הספה, הושיב אותי על הזין הזקוף שלו, סתם ביד אחת את פי כדי שלא אעשה יותר מידי רעש והניח את ידו השנייה על הזין שלי, ומיד פרחו ממוחי דולב, פנחס והמניפה של מיס פיגי, ועד ששבתי להרהר בהם שנית הם כבר נעלמו מחדר ההלבשה, מותירים אחריהם רק תחתוני גבר לחים וחוטיני סגול זוהר מושלכים זה לצד זה על הרצפה. 

אחרי כמה חודשים הוא חזר הביתה ובאמת הכול אחר עכשיו. במקום מיקי החמוד שלי קיבלתי את מיכאל שמאמין בזוגיות מאוזנת, במונוגאמיה ובחלוקת עבודה שוויונית. מעכשיו אני עושה את חלקי בעבודות הבית, מקפיד מאוד שהוא לא יגלה שאני בוגד בו לפעמים עם איזה יזיז, ואם אני רוצה ליהנות מהבישול שלו אני צריך להבטיח שאחר כך אשטוף כלים ואעשה לו מסג'.

רק לפעמים, במיטה, אם אני מאוד מאוד נחמד ומשתדל, הוא קורא לי הנסיך שלו, ואחר כך צוחק צחוק פרוע, "היית מת." הוא מוסיף, ונרדם בזרועותיי, מחייך.