לחלום בגדול

אחותה של דודה שלי מתה.

פגשתי אותה אולי פעמיים בחיי הבוגרים, אולי גם זה לא, אבל מתוך כבוד ורצון לתמוך בדודתי יצאנו כל המשפחה בהרכב מלא, הורים ו-4 בנים ללווייה ברחובות.

לא היה אדם אחד שלא חשב שהלווייה מוזרה.

האב היה מרוחק, הספדו כלל רק את העובדה שבזכותה יש לו בית, התנהגותו הייתה בכלל משונה, ועוד נגיע אליה בהמשך, מספרים שבחודשים האחרונים הוא כלל לא התייחס לאשתו המנוחה שגססה כבר שנים ממחלת הסרטן.

לאישה שני בנים, האחד נולד יום אחרי, האחר בן 25.

הבכור, שתק. לא ספד, לא אמר קדיש, לא שוחח עם אף אחד מלבד בן זוגו שבא לבוש באפן מזעזע ללווייה. נעלי ספורט, מכנסון ג'ינס קצרצר וצמוד, וסוודר מכופתר שרוב כפתוריו לא כופתרו וחשפו את חזהו. לא בדיוק הלבוש המכבד את המאורע, וההתנהגות שלהם דמתה יותר לפורפליי מאשר לאבל. נכון, אביו לא הסכים לקבל רת נטיותיו המיניות ולמעשה דחק אותו מביתו בעוד אמו נלחמה בסרטן, אבל אקט ההתרסה הזה לא היה במקום בלווייה שלה.

הקטע המטריד ביותר היה עם הבן השני. היו שאמרו שהוא עשה הצגה אך קשה לי להאמין בכך. הוא ספד לה כ-40 דקות וחזר על עצמו שוב ושוב בדמעות ובצעקות על היותה אישה נפלאה ועל הזכות שניתנה לו לחיות לצידה 25 שנה ואז שוב זעק "אבל למה כל כך מעט".

המפגן שלו היה מוקצן יותר מבכל לווייה בה הייתי, אפילו בלוויות בהן הורים ספדו לבניהם החיילים שנפלו לא ראיתי הספדים כאלה, זה היה מוגזם.

אך מה שזעזע אותי ביותר היה עת כיסוי הקבר. הוא פשוט בכה. לא בכי קצר, אלא התייפחות לשמה, והקטע המזעזע הוא שלא היה אדם אחד בקהל שניגש אליו וטפח על כתפו או תמך בו בצורה כלשהי, כאילו היה מצורע.

האב עמד מאחור יחסית, הבן הבכור לא נע ולא זע, וחברים ככל הנראה אין לו או שלא באו. מזעזע, מביך, מביש, מצער ומעציב. הכל באותו הזמן.

מוזר.

רציתי להוסיף כאן עוד עדכונים אבל הם יכולים לחכות יום-יומיים.

איקס.