אל תבינו אותי לא נכון, מסיבת סוף הסמסטר הייתה טובה, אחלה מוזיקה, בחורות יפות, אבל כרגיל, לא הרגשתי שייך...
כל תהליך החיברות שמתנהל במסיבות הוא מעבר ליכולותי ככה"נ, אנשים רוקדים, מדברים, נדבקים זה לזו וזו לזה,
ואני לא ממש מוצא שם את ימיני ואת שמאלי. אז מה נותר לי לעשות שם במסיבה? לשתות ולהרהר.
האם אדם שלא אוהב את עצמו יכול להיות מאושר? לעיתים נדירות. אולי הגיע הזמן שאשלים עם עצמי? אני לא יודע כמה זה אפשרי. אני לא מסוגל להשלים עם המראה, האישיות, האינטיליגנציה, רמת ההשקעה וההיסטוריה שלי. אני חושב שאני פשוט לא אוהב את עצמי. ובאותה נשימה יש אדם נוסף שאני לא אוהב. אבל זה כבר מקנאה. בחיים שלי לא קינאתי במישהו אבל הוא למעשה מהווה את תמונת המראה של רב התכונות שרציתי בי. הוא חסון, חכם, כריזמטי, שרמנטי, הבנות נופלות לרגליו ונדבקות עליו בלי סוף, בייחוד 2 שמעניינות גם אותי. אני שונא לקנא אבל אני רחוק מלהיות חסון, רמת ההשקעה שלי בלימודים רחוקה משלו, אני כריזמטי אך לא כמוהו, וכל קשר ביני לבין נשים הוא מקרי בהחלט. ארררג אני פשוט שונא אותו! 
ולמה לעזאזל הוא חייב להיות כ"כ נחמד?!
אז מה יהיה? לא יודע. כרגע אני לא מרגיש שייך במסלול, אני רחוק מלהיות מאושר, ובוודאי שאיני מרגיש שלם. האם אי פעם אגשים את חלומותי לשלווה עצמית ורוגע? לאהבה ארוכת טווח ויציבה? להשלמה עם מי שאני וגאווה עצמית? האם זה אי פעם יקרה? 
האם אמצא שלווה? או שמא חיי ימשיכו לגעוש ולקצוף בשנאה עצמית?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
