| 8/2009
לבנון שלי - זכרונות ממבצע שלום הגליל - פרק 1
לפני כמה ימים יצא לי, בשיחה עם אמא שלי, להעלות זכרונות מתקופת השירות הסדיר שלי וביתר פירוט ממה שמכונה מלחמת לבנון הראשונה או מבצע של"ג
(מבצע שלום הגליל) ואז אחרי שסיימתי לספר, היא אמרה לי משהו כמו "למה אתה
לא כותב את הזכרונות שלך, בשביל הילדים שיהיו לך, למשל?".. טוב ילדים עוד
אין לי (כידוע חייבים בשביל זה בת-זוג, ב"ה אני מקווה שתהיה לי ושגם יהיו
לי ילדים משלי) אבל שקלתי את הרעיון שלה. בהתחלה לא התלהבתי, אבל אח"כ
חשבתי לעצמי אולי בכל זאת זה נושא מעניין לכתיבה. כידוע, בימינו זה קצת
"IN" לעשות זאת.. (ראו למשל הסרט "ואלס עם באשיר").
התלבטתי אם בכלל לכתוב על זה כי בסה"כ עברתי את אותה מלחמה בשלום. יחסית
לאחרים שהיו מעורבים ביותר קרבות, הגדוד שהייתי בו אמנם לפעמים "חטף" אש
פה ושם, אבל לא היו לנו ממש קרבות קשים ולכן גם למזלנו לא היו נפגעים
אצלנו ועדיין היו הרבה חוויות באותה מלחמה. זה מסוג החוויות שלא קורות כל
יום ולכן גם לא שוכחים אותן.
חלפו מאז המון שנים (27? זה נשמע המון אני יודע...ומזכיר לי את גילי אבל
השיער שלי עדיין שחור...) לכן גם ודאי שכחתי פה ושם
דברים, אבל בכל זאת אנסה להעלות כאן חוויות וזכרונות מאותה תקופה.
השנה היא 1982, אני משרת כמפקד טנק בבסיס הדרכה (אחד מכמה) של חיל שיריון
בדרום הארץ. התפקיד שלי הוא לא כמו של מפקד טנק רגיל בגדוד מבצעי, אלא אני
מפקד על חיילים שסיימו טירונות ובאו ללמוד את תפקיד אנשי הצוות בטנק
(תותחן, טען-קשר, נהג). גודל הצוות שאני מפקד עליו גדול יותר מהצוות שיש
בטנק. זה אומר הרבה פעמים להיות מעין מפקד כיתה, לקחת את החיילים לשיעורים
(וגם לחדר האוכל), אבל גם להדריך אותם באופן מעשי בטנק
עצמו כשהוא עומד בחניון, בפעילות מסויימות בשטח ועוד. כמדומני באותה תקופה, למרות שלא הייתי קצין,
מלאתי תפקיד על תקן קצין שבו הייתי אחראי על מחלקה שלמה (שהיא מחלקה מוגדלת (אולי 30
חיילים?)) זה אומר שגם הייתי אחראי על עוד כמה מפקדי טנקים (מט"ק-ים)
כמוני, לא מעט אחריות לצעיר בן 20...
התקופה היתה כבר תקופה מתוחה יחסית, אני זוכר ביקור של שר הבטחון אז אצלנו
בבסיס (דבר יוצא דופן) שדיבר איתנו באופן אישי ושכבר יצא לנו להתאמן לפני כמה חודשים כגדוד (שוב דבר
פחות נפוץ, בגלל שעיסוקנו המרכזי אז היה הדרכה ולא פעילות מבצעית). יום
שבת ה5 ביוני (לא שזכרתי בדיוק את התאריך, פשוט מצאתי אותו בחיפוש...),
יום לפני זה יצאתי לחופשת שישי-שבת (דבר די נדיר בתקופה ההיא). ביום שבת איפשהו בבוקר-צהריים,
אני מקבל הודעה טלפונית לחזור מיד לבסיס. אבא שלי (שהיה בעברו קצין בכיר)
לקח את הרכב שלו והסיע אותי ועוד חבר ששירת יחד איתי חזרה לבסיס. בהגיעי
לבסיס, אני רואה תנועה ערה של אנשים וטנקים. מסתבר שגדוד הדרכה אחר (לא
הגדוד שלי) קיבל פקודה לעלות צפונה ללבנון ואנחנו (או חלקנו) צריכים
להעביר להם את הטנקים שלנו (להם לא היו טנקים). מה שמיוחד בגדודים הללו
הוא שכל אנשי הצוות הם מט"ק-ים בהכשרתם כלומר אלו גדודים לא רגילים.
אני זוכר שראיתי שם איזה קצין צעיר מאותו גדוד שני, שהיה צריך עזרה במשהו,
המ"פ שלי ביקש שאעזור לו וכך אמנם עשיתי. אם אני לא טועה לגבי שמו של אותו
קצין (שכבר אינני זוכר כעת), הסתבר לי תקופה מסויימת לאחר המלחמה, כפי
שקראתי אז בעיתון, שהוא נהרג. היו לפחות עוד שני אנשים שהכרתי במהלך
השירות שלי שנהרגו במלחמה הזו.
אנחנו קבלנו כעבור יום או יומיים טנקים אחרים והתכוננו בעצמנו גם לעלות
צפונה. כאמור זו לא היתה לגמרי הפתעה גמורה, היינו מוכנים לאפשרות שאם
יהיה צורך יקראו לנו. אני זוכר שהייתי מיועד להיות מפקד טנק שכאמור כלל
אנשי צוות שגם הם מפקדי טנקים בהכשרתם, אבל בהיותי הצעיר בחבורה (למרות
שכבר הייתי בעצמי ותיק) ובגלל שחזר קצין שהיה באותה עת בקורס (שבוטל בגלל
המלחמה), הוחלט שהוא יפקד על הטנק ואני הפכתי להיות איש צוות (טען קשר
במקרה זה). בדיעבד זה דווקא היה בסדר מבחינתי, פחות כאב ראש של ניווטים,
מפות וכד'. כמה חודשים אח"כ (אספר על כך באחד הפרקים הבאים) חזרנו מלבנון לארץ ועלינו אחרי פרק זמן מסויים בפעם השניה ללבנון, בעליה השניה הזו היתה
לי שוב אפשרות להיות מפקד, אבל העדפתי בשנית להיות איש צוות, הפעם נהג...
אז נסענו צפונה. הגענו קרוב מאד לגבול (ראש הניקרה כמדומני) וחיכינו שם
לטנקים שהגיעו על מובילי טנקים. אחרי שהגיעו, המתנו למפקדים שהיו כנראה אז
בקבלת פקודות. אני לא אשכח שמישהו שם פתח את הקשר באחד מהטנקים ובמקרה עלה
על תדר של איזו יחידה צה"לית. אני זוכר איך שמעתי בפחד מסויים את הצעקות
וההיסטריה בקשר, שיש להם נפגעים ואולי גם הרוגים. לשמוע את זה ולדעת שאני עוד מעט
נכנס אולי לאזור קרבות לא קל, זה לא הכי סימפטי, אבל כאמור המציאות שלי
לפחות היתה שונה. בסופו של דבר נכנסנו ללבנון, אני זוכר כיצד המקומיים
(כנראה נוצריים) שם זרקו עלינו (על הטנקים שלנו) אורז...
המשך הזכרונות, בלי נדר, בפרק הבא.
| |
|  כינוי:
בן: 63 |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
