| 8/2009
לבנון שלי - זכרונות ממבצע שלום הגליל - פרק 2
כזכור בפרק הקודם (הראשון) סיפרתי בקצרה על התקופה לפני המלחמה
ההיא, על פריצתה ועל הכניסה הראשונה ללבנון. אז כאמור עברנו את מעבר הגבול
בראש הנקרה הגענו לדרום לבנון ובכפר הראשון שעברנו בו, כפר נוצרי כנראה,
עמדו המקומיים והשליכו גרגירי אורז לעברנו ולעבר הטנקים שלנו, מה שנקרא
קבלת פנים אוהדת. הגדוד שאני השתייכתי אליו נע רק בגזרה המערבית, גם בפעם
הראשונה (זו שאני מספר עליה כעת) וגם בשניה שאספר עליה באחד הפרקים בהמשך.
למעשה,
למעט כמה עקיפות וסטיות מהדרך שעשינו פה ושם, אם אני זוכר נכון, נענו מראש
הנקרה לכיוון צור (ועקפנו אותה), משם לצידון (וגם נדמה לי שעקפנו אותה)
והגענו עד דרומית לביירות שם עצרנו. פעם ראשונה שאני משתתף במלחמה. זה
אומר הרבה דברים שלא רגילים אליהם. למשל שלא ישנים הרבה, רוב הזמן אנחנו
בתנועה או במצב המתנה, דבר נוסף שלא רגילים לו בחיי היום-יום בצבא... לא
התגלחנו בתחילתה, כך כולם פתאום התחילו לגדל זקנים... כידוע המשמעת הצבאית
מאד מקפידה על מה שנקרא "גילוח-ציחצוח"... אבל כאן לא היה יותר מידי זמן
פנוי לגילוח, כך לפחות בימים/שבועות הראשונים.
מה שהיה מיוחד
במלחמה הזו, לפחות בגזרה הזו, הוא שנכנסו לשם כמות עצומה של כוחות. איך
אני יודע? כמדומני אחרי שעברנו (עקפנו) את צידון, היינו בתנועה על הכביש
המהיר לביירות (שנקרא ציר "בוקיטו" בקשר), היו שלבים שעצרנו בצד הדרך ואז
ראינו את הכוחות שחולפים על-פנינו צפונה. כמות הטנקים/נגמש"ים וכו' שנעה
שם פשוט היתה מדהימה (שעות על גבי שעות של תנועת כלי רכב בכיוון אחד), כמו
כן, ראינו כלי רכב ומלחמה של צה"ל שלא ראינו מסוגם לפני כן.
בעצירות
בלילה היה הרבה מתח באוויר והקפדנו לשמור היטב, כאן זה לא משחק, יש אויבים
בסביבה ולנסות לתקוף אותנו בלילה זה לכאורה הכי קל. אחד הדברים שקצת הפחיד
אותי בשלבים הראשונים הוא שכבר אחרי כמה עשרות קילומטרים בדרום לבנון
ראיתי טנק מרכבה פגוע ונטוש בצד הדרך. הטנקים שלנו לא היו טנקי מרכבה
(טנקי המרכבה נכנסו לשימוש לא הרבה זמן לפני אותה תקופה והיו אז חדשים
יחסית). טנק המרכבה נחשב ל"בלתי מנוצח" ובלתי פגיע. את המחזה הזה של טנק
פגוע ראיתי גם צפונה משם, כמדומני קצת לפני שנכנסנו לדאמור (שדרומית
לביירות). אני זוכר היטב שראיתי טנק כמו זה שלי, אבל עם חור ענק, כנראה
מפגיעת טיל סאגר (טיל נ"ט) ממש ליד עמדת המפקד בצריח, סביר להניח שמפקד
אותו טנק לא נותר בחיים. שוב מחזה לא נעים.
באחת העצירות שלנו על
כביש החוף לכיוון ביירות, אני זוכר שהגיע, לראשונה מאז פרוץ המלחמה, רכב
של השק"ם (שמוכר ממתקים, שתיה, סיגריות וכד'). כולנו (רובנו) קפצנו עם הסרבלים המלוכלכים (והמאד ריחניים..)
שלנו מהטנקים לכיוון אותו רכב שק"ם ולא מעט זמן לאחר מכן, אנחנו שומעים שריקות ומתחילים לראות פצצות
מרגמה שכוונו אלינו מתפוצצות מסביבנו. ראינו את הנפילות ממש קרובות אלינו.
ככה כשחלקנו עם בקבוקי קולה, וופלים וסיגריות רצנו לכל עבר, כאשר בעצם
כל כיוון הוא על-פניו לא בטוח, כי לא ברור איפה תיפול הפצמ"ר (פצצת המרגמה) הבאה.
למזלנו זה נגמר בלא נפגעים.
אחרי כמה ימים/שבועות (אני כבר לא ממש
זוכר) של נסיעות-עצירות (וגם תדלוקים בדרך) הגענו, כאמור, לדאמור, דרומית
לביירות. הודיעו לנו שכח צנחנים כבר נכנס למקום וטיהר אותו, אבל שיש עדיין
מחבלים במקום ולכן צריך להיזהר. אכן היה ממה להיזהר, תוך כדי התנועה
פנימה, אני שומע שריקות כדורים ממש מעל צריח הטנק שלנו. כשעצרנו בהמשך
לחניה קצרה ויצאנו מהטנק, שמנו לב שבחלק מהטנקים שלנו, הג'ריקנים מהפלסטיק
שהיו מחוברים לצריח היו מחוררים מקליעי רובה צלפים. יותר מאוחר כשהגיע
הלילה עצרנו לישון על איזשהו כביש ליד אזור מגורים. לא יצא לי לרדת מהטנק
אז וישנתי על מה שנקרא הסיפון שלו (החלק האחורי). עם אור ראשון, כשהתעוררתי,
אני רואה במרחק מטרים ספורים מהטנק גופה של מחבל עם חגור עליו כשסימני דם
ניגרים ממנה על הכביש. פעם ראשונה שראיתי גופה במלחמה הזו. מראה לא מלבב.
חשבתי על זה שישנתי כל הלילה מרחק מטרים ספורים מגופה ואפילו לא ידעתי על
זה. אותו מחבל נהרג כנראה בקרבות הטיהור שנערכו ע"י כח צנחנים כמה שעות
לפני שנכנסנו לשם.
בהמשך המלחמה, הגענו לגבעה שחלשה על אזור שדה
התעופה של ביירות (דרומית לביירות). שם שהיינו כמה שבועות. זה היה מעין
מחנה קטן כזה בשבילנו. אני זוכר שהיה שם צינור מים ראשי שבגלל המלחמה
(הפגזה כנראה), נשבר וכל הזמן יצאו ממנו מים, אותו צינור שימש אותנו כמעין
"מקלחת", כמובן ללא כל פרטיות... בגלל ששהינו באותו מקום לא מעט זמן נצטבר
שם זבל ובעקבות כך הגיעו לשם טייסות של זבובים ויתושים... עוד על השהייה
דרומית לביירות והמשך המלחמה, בפרק הבא.
| |
|  כינוי:
בן: 63 |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
